בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

1. העובדות הצריכות לעניין:
2. ביום 4.1.16 נערכה כנגד מר מני אמר (להלן: "המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 90505569401 (להלן: "הדו"ח") בגין אי ציות לרמזור אדום. ודוק, מדובר בעבירה שתועדה באמצעות מצלמת א-3 והדו"ח נערך כנגד המבקש כבעל הרכב.
3. ביום 31.8.16 שולם הדו"ח באמצעות האינטרנט.
4. ביום 26.11.19 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.
5. טענות הצדדים:
6. לטענת המבקשים, במועד ביצוע העבירה, מי שנהגה ברכב היא הגברת ליאת טל (להלן: "המבקשת"). לפיכך, למבקש ייגרם עיוות דין חמור אם ההרשעה בתיק תיוותר על כנה.
7. עוד טוענים המבקשים, כי אין בתשלום הדו"ח, כשלעצמו, סיבה לדחות את הבקשה, כאשר לשיטתם, סעיף 229(ח) לחוק מעניק לבית המשפט את הסמכות להאריך את המועד להישפט למרות שהדו"ח שולם.
8. לבסוף, נטען על ידי המבקש כי נודע לו שקיים ספק לגבי נכונות ממצאי המצלמה ולכן הוא עותר לקבל את יומו בבית המשפט.
9. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הבקשה הוגשה בשיהוי של שלוש שנים מיום ביצוע העבירה.
10. כמו כן, המשיבה מפנה לכך שהדו"ח שולם באמצעות האינטרנט ולפיכך רואים במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה. זאת, על אף שלטענת המשיבה מי ששילמה את הדוח היא הגברת איילת אמר, אשתו של המבקש.
11. כך גם טוענת המשיבה כי תצהיר המבקשת שצורף לבקשה הינו תצהיר סתמי, לא מפורט ואין בתוכנו כדי להעיד על נסיבות ביצוע העבירה.
12. בתשובתם לתגובת המשיבה, נטען לראשונה, כי למבקש נודע רק לאחרונה אודות ההרשעה. בהקשר זה המבקשים מפנים לכך שהמשיבה עצמה מאשרת שהדו"ח שולם שלא על ידי המבקש עצמו.
13. עוד טוענים המבקשים כי מכיוון שהמאשימה לא צירפה אישור על משלוח הדו"ח, הרי שגם אין לראות בתשלומו כהודאה בביצוע העבירה.
14. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. באשר לסיבת האיחור בהגשת הבקשה בענייננו, הרי שמלכתחילה לא נטען על ידי המבקש כי לא קיבל את הדו"ח לידיו או כי לא ידע על קיומו. במצב דברים זה, אין להטיל לפתחה של המאשימה את העובדה שלתגובתה לא צורף אישור בדבר משלוח הדו"ח בדואר רשום.

לא זו אף זו, הרי שהבקשה נתמכה בתצהירה של המבקשת בלבד והתשובה לתגובת המשיבה (בה נטען לראשונה כי למבקש נודע רק לאחרונה אודות ההרשעה) כלל לא נתמכה בתצהיר.

לכך מצטרפת העובדה כי הלכה למעשה, הדו"ח שולם באמצעות האינטרנט, ותמוה כיצד הדבר קרה אלמלא נשלח הדו"ח לכתובתו של המבקש.

לפיכך, נראה כי בנסיבות העניין אין סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור.

1. זאת ועוד, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהבקשה דנן הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף שנים רבות ממועד ביצוע העבירה ואף מהמועד בו שולם הדו"ח באמצעות האינטרנט. כל זאת, כאשר המבקש לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי כאמור (ראו לדוגמה רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.14)); המ"ש (חי') 2065-07-15 עלא עיסא נ' מדינת ישראל (24.9.15)).
2. משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. ראשית, כעולה מהאסמכתא שצורפה לתגובת המשיבה, לא יכול להיות חולק על כך שהדו"ח שולם. במצב דברים זה, יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה אף אם תשלום הדו"ח לא בוצע בפועל על ידו (ראו סעיף 229(ח) לחוק וכן רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)). ודוק, בשום שלב לא נטען על ידי המבקש כי התשלום בוצע ללא ידיעתו.
3. לא זו אף זו, הרי שאף אם היה נטען כן, הרי שתצהיר מטעמו של המבקש כלל לא צורף לבקשה או לתשובה לתגובת המשיבה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
4. לכך מצטרפת העובדה כי עיון בתצהירה של המבקשת מלמד כי מדובר בתצהיר לאקוני אשר נחתם בחלוף זמן רב, למעלה משלוש שנים לאחר מועד ביצוע העבירה, ולפיכך משקלו נמוך מאוד.
5. באשר לטענת המבקש לעניין מהימנותן של מצלמות א-3, אין אלא להפנות לרע"פ 1771/19 עבודי נ' מדינת ישראל (11.7.19), שם נקבע כי הנפסק בעניין פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' בדראן ואח' (6.9.18), אליו הפנה המבקש בבקשה, אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט.
6. לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.