16 יוני 2022

רקע כללי

1. לפניי תביעה בעניינם של עשרים וחמישה עובדים הטוענים לזכאות לזכויות סוציאליות שונות ובהן פדיון ימי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה ותשלום עבור שעות נוספות.
2. התובעים הם תושבי האזור אשר הועסקו במינהל האזרחי, תחת קצין מטה לארכיאולוגיה, בעבודות שימור אתרים ארכיאולוגיים ומוצגים ארכיאולוגיים.
3. הנתבע הוא המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (להלן: "המינהל האזרחי" או "הנתבע"), שהוא זרוע של המפקד הצבאי באזור ואמון על ניהול העניינים האזרחיים באזור.

ההליך

1. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 15.11.20 הוסכם על הצדדים כי הפלוגתא בתיק זה הינה – מהו הדין החל על התובעים (הדין הישראלי או הדין הירדני) בהתאם למבחן מירב הזיקות שנקבע בפסיקה (בהתאם לבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד – בית הדין הארצי לעבור (10.10.2007) (להלן: "בג"צ גבעת זאב").
2. מטעם התובעים העידו שישה תובעים – מר עבד אלפתאח (התובע בסע"ש 22927-03-20), מר רמאא מוסטפא (התובע בסע"ש 61533-11-19), מר יוסף שאהב (התובע בסע"ש 62035-11-19), מר צאלח גאעוב (התובע בסע"ש 61581-11-19), מר מוגנד גאעוב (התובע בסע"ש 61517-11-19), מר חירי פרעוניא (התובע בסע"ש 62141-11-19) ומר גמאל שהאב (התובע בסע"ש 62035-11-19). בנוסף הוגשו תצהירים של תובעים נוספים שלבסוף לא העידו, וכן ראיות נוספות כגון תלושי שכר, רשיונות עבודה באזור ועוד.
3. מטעם ההגנה העידו מר אפרים קדמי, ראש מדור תפעול ביחידת קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי (להלן: "מר קדמי"), מר גלעד צוברי, מנהל תחום תשלומים ומשכורת במינהל האזרחי (להלן: "מר צוברי"), מר משה קופשטיין, קמ"ט מנגנון במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון משנת 1998 (להלן: "מר קופשטיין").

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים הדין החל בעניינם הינו הדין הישראל, בהתאם לבג"צ גבעת זאב, וזאת ממספר טעמים. ראשית, המעסיק הינו המינהל האזרחי שהוא זרוע של מדינת ישראל, הן מכוח כפיפותו למפקד הצבאי, והן מכוח הזיקה לרשות העתיקות ביחס לעבודה הקונקרטית שנעשית תחת קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי. שנית, לטענת התובעים חלק מהאתרים בהם עבדו היו בתוך יישובים המצויים במובלעות שבהן חל הדין הישראלי. בהקשר זה הפנו לתצהיר מר קדמי ,שם צוינו 1 אתר שנמצא מסוג זה. שלישית, נטען שבשונה מעובדי המים, לא הוצג לתובעים הסכם המסדיר זכויות עובדים ורק בהגיע חלק מהם לגיל 60 הוצג להם הסכם כזה. משלא הסכימו לחתום עליו פוטרו. רביעית, הנתבע טוען לתחולת דין זר אך לא מוכיח זאת, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". חמישית, עובדים פלסטינים אחרים שעובדים כתף אל כתף עם התובעים (במישור אדומים בניקיון ואחזקה או כמנהלי אתרי החפירה) וכן עובדים פלסטינים של רשות העתיקות זוכים לתנאי עבודה בהתאם לדין הישראלי. מדובר בחוסר שוויון ואין מקום להחיל דין שונה על התובעים. שישית, התשלום לתובעים היה במטבע ישראלי ולא במטבע ירדני.
2. לטענת הנתבע הדין החל על התובעים הוא הדין הירדני, בהתאם לבג"צ גבעת זאב, וזאת ממספר טעמים. ראשית, ביחס לזהות המעסיק, אין לראות במינהל האזרחי כמעסיק ישראלי. בהתאם להלכה הפסוקה הדין החל על עובדי המינהל האזרחי המקומיים (תושבי האזור) הינו הדין הירדני (ע"ע 48803-10-14 מחיסן ואח' נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (22.10.2017) (להלן: "עניין מחסין")). אך באשר לשכר מינימום נקבע שם בדעת הרוב, כי המינהל הציבורי מחויב לשלם לעובדיו בהתאם לדין הישראלי מכוח תקנת הציבור. כמו כן, ביחס לעובדי ארכיאולוגיה של המינהל האזרחי נפסק זה מכבר, באופן ספציפי, כי חל הדין הירדני (ע"ר 2840-05-20 סאמי צאלח – מדינת ישראל המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון קצין מטה ארכאולוגיה (23.8.20) (להלן: "עניין חג'י")). שנית, בהתאם לתצהיר מר קדמי, בחינת עניינם של כלל התובעים העלה כי 75% מהאתרים בהם עבדו היו מחוץ להתיישבות ישראלית. הוזכר כי הנתבע הגיש ביחס ל-10 עובדים נבחרים מטעמו ,טבלה לביסוס האמור בתצהיר מר קדמי. עדי התביעה נחקרו בנושא והציגו גרסה לא קוהרנטית, שנסתרה בחקירה נגדית. בנוסף, גם באשר למעט האתרים בהם עבדו התובעים לטענתם בתוך המובלעות הישראליות , לא הובאה הוכחה לכך מטעמם וגם במקומות אלו חל דין האזור ולא הדין הישראלי. עוד הוסיף הנתבע כי ממילא העבודות לא נועדו לטובת ההתיישבות הישראלית אלא לכלל האוכלוסיה. שלישית, לטענת הנתבע אף שבזמנו לא הוסדרה העסקת עובדים יומיים בחוזה בכתב, אין הדבר מעלה או מוריד שכן נסיבות ההעסקה מלמדות על זיקה לדין האזור. לטענת הנתבע הציפיות הלגיטימיות של הצדדים היו כי הדין החל הוא דין האזור. רביעית, לטענת הנתבע הטענה כי עליו להוכיח את תחולת הדין הירדני הועלתה לראשונה בסיכומים ולכן זו הרחבת חזית אסור. בנוסף נטען כי בעניין גבעת זאב נקבע שהוכחת מירב הזיקות מוטלת על הטוען, ובהקשר זה על התובעים להוכיח את תחולת הדין הישראלי בעניינם. חמישית, ביחס להשוואה לעובדים אחרים הנתבע הדגיש כי עובדי אחזקה וניקיון שעובדים באזור התעשיה במישור אדומים עובדים בתפקיד אחר ובמתחם אחר שלו מעמד אחר ולכן הדין עליהם שונה .התובעים לא עבדו "שכם אל שכם" ולכן יש לדחות טענות ביחס לחובת השוויון. בחפירות הועסקו עובדים פלסטינים יומיים, וארכיאולוגים, מנהלי חפירה שנתנו הנחיות בשטח אינם בגדר עובדים "כתף אל כתף" ולכן אין בכך קיפוח וכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בהקשר זה גם טענות ביחס לעובדים פלסטינים ברשות העתיקות אינה נכונה לגישת הנתבע שכן העבודה שונה וממילא גם כאן מדובר בהרחבת חזית. שישית, באשר למטבע שבו שולם השכר הרי שהשקל נקבע כהילך חוקי באזור וכן אין חולק כי השכר התבצע באמצעות בנקים פלסטינים בתוך הרשות הפלסטינית. שביעית, מקום מגורי התובעים ומרכז חייהם וזיקותיהם הינו באזור (משפחותיהם, הרופא, הבנק וכיוצ"ב). בנוסף, התובעים העידו שמצאו את העבודה דרך תושב הכפר בורקה ומעדויות התובעים עולה שמרכז חייהם באזור. שמינית, המיסים ואגרות הבריאות שנוכו מהשכר הועברו לרשות הפלסטינית וזוהי עדות נוספת לתחולת הדין הירדני לפי עניין חג'י.

דיון והכרעה

1. משבחנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין התביעה להידחות.
2. כזכור, הפלוגתא שלפנינו היא השאלה מהו הדין החל בעניינם של התובעים – הדין הישראלי או הדין הירדני. זאת, בהתאם לבג"צ גבעת זאב. באותו עניין נקבע כי:

"כללו של דבר, המבחן המקובל לברירת הדין בדיני חוזים הוא מבחן הסכמת הצדדים, ובהיעדרה – מבחן "מירב הזיקות", כאשר תוצאת המבחן עשויה להיות מושפעת משיקולי מדיניות רחבים יותר המשרתים אינטרסים נורמטיביים כלליים. בהפעלתו של המבחן, עשויים להשתנות, כמובן, טיבן ומשקלן של הזיקות אשר תיבחנה, וזאת בהתאם לדינים הספציפיים שתחולתם נבחנת ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות של חוזה נתון. ככלל, ואין אנו באים לגבש רשימה ממצה, נראה כי יש לבחון את זיקתו של החוזה לדין מסוים בשים לב למקום כריתת החוזה, למקום עריכת המשא ומתן קודם לכריתתו של החוזה, למקום ביצועו (היחיד, העיקרי או השגרתי) של החוזה, לזהות הצדדים לחוזה (ובתוך כך מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית), לשפת החוזה, למטבע התשלום, למקום תשלום המיסים ולכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם. באיתורן של זיקות אלו ובקביעת משקלן, אין מניעה כי בית-המשפט יתחשב בשיקולי מדיניות כלליים של השיטה המשפטית ובעקרונות היסוד של התחום החוזי שלגביו מתבקשת ברירת הדין. בהיעדרן של זיקות קונקרטיות, יכול בית-המשפט להיזקק לזיקות אובייקטיביות של החוזה, קרי הדין המוחל על חוזים דומים, בין צדדים דומים, ובנסיבות דומות." (פס' 19 לפסק הדין) (ההדגשה הוספה – א.א)

בפרט, באשר ביחס לברירת הדין ביחסי עבודה נקבע כי:

"כלל ברירת הדין החל על יחסי עבודה מושפע מן המסד הכפול עליו עומד תחום זה – המסד ההסכמי והמסד הקוגנטי. החלתו של מבחן "מירב הזיקות" מושפעת ממושכלות היסוד של דיני העבודה, ומעקרונות היסוד של השיטה המשפטית. זאת, בין באופן פנימי: באמצעות איתורן של הזיקות הרלבנטיות ומתן משקל מתאים לזיקות הנבחנות; בין באופן חיצוני: באמצעות עקרון תקנת הציבור או בחינה חוקתית של זכויות הצדדים. לפיכך, ביחסי עבודה שלגביהם לא הובעה הסכמה מפורשת של הצדדים בדבר הדין שיחול בעניינם, יחיל בית-המשפט את מבחן "מירב הזיקות" על מנת לאתר את הדין שיחול, בשים לב לעקרונות האמורים. יתכן, ואין לנו צורך להידרש לכך היום, שבתחום יחסי העבודה עשויים להתקיים מקרים חריגים בהם הסכמה מסויימת של הצדדים לא תכריע, היא לבדה, בשאלת ברירת הדין." (פס' 23 לפסק הדין)

1. יישום מבחן מירב הזיקות בעניין דכאן מעלה כי התובעים לא הוכיחו קיומה של זיקה לדין הישראלי. נבחן זאת, בתמצית להלן.
2. באשר לזהות הצדדים לחוזה, המעסיק הינו המינהל האזרחי אשר על אף היותו זרוע של מדינת ישראל, אין בהכרח חל בעניינו הדין הישראלי. כפי שצוין לעיל בפסיקה נקבע זה מכבר כי ככלל ביחס להעסקת עובדים פלסטינים תחת המינהל האזרחי חל הדין הירדני (כאמור בעניין מחיסן ובעניין חג'י). באשר לזהות העובדים, מדובר בתושבי האזור, פלסטינים, אשר איתורם לעבודה נעשה דרך תושב האזור וגם מרכז חייהם הינו באזור, כפי שפורט בהרחבה על ידי הנתבע ביחס לחייהם האישיים (משפחה, רופא, בנק – כולם באזור).
3. באשר לתשלום השכר, העובדים קיבלו שכר במטבע שקל המקובל בשטחי האזור, לחשבונות בנק פלסטינים. על כך הצדדים אינם חלוקים.
4. באשר למקום ביצוע העבודה נדמה, אפוא, כי זו היתה המחלוקת העיקרית בענייננו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, יוער כי יתכן שבמקרה בו היה מוכח כי עיקר העבודה בוצעה בתוך המובלעות הישראליות היתה נסיבה זו מטה את הכף באופן נכבד לטובת החלת הדין הישראלי. עם זאת, מצאנו כי בהקשר זה גרסת הנתבע היתה מהימנה, מבוססת ומשכנעת יותר מזו שהוצגה על ידי התובעים שנבחרו להעיד והעידו בפנינו. שני הצדדים הסכימו כי על פניו התובעים עבדו הן באתרים מחוץ למובלעות והן באתרים בתוך המובלעות. כאמור לפי גרסת הנתבע עיקר העבודה בוצעה מחוץ למובלעות ולצורך כך הובאו עדויות וכן הוכן מסמך לביסוס מסקנה זו. במסגרת העדויות עומתו עדי התביעה עם האמור במסמך זה והציגו גרסה לא קוהרנטית. בצדק טען הנתבע כי חלק מהתובעים לא עמדו מאחורי הכתוב בתצהירם בעניין היקף הימים שעבדו מחוץ למובלעות (ראו עמ' 36-37 לפרוט'). זאת ועוד, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי עיקר העבודה בוצעה במובלעות באמצעים נוספים אחרים. אנו שוכנענו כי מיעוט העבודה (להערכתנו פחות מ 25%) בוצע בתחום המובלעות הישראליות.
5. בסיכומי התביעה נזנחה הטענה כי מרבית העבודה בוצעה בתוך המובלעות הישראליות, וחלף זאת הוער כי בתצהיר מר קדמי נמנו 11 אתרי חפירה שנמצאים בתוך המובלעות הישראליות באזור ולא הוזכר אתר אחד בו התבצעו עבודות מחוץ למובלעות. ברם, אין בטענה זו כדי להוכיח זיקה לדין הישראלי. ממילא, הנתבע הציג הוכחות לכך שבשונה מתיאורי התובעים דווקא הוכח שהעבודה בוצעה בעיקר (75%) מחוץ למובלעות הישראליות.
6. בחינת המקרה מעלה כי עיקר העבודה היה בשטחי האזור, מחוץ למובלעות הישראליות. כאמור בהקשר זה קיבלנו את עמדת הנתבע כי עדויות התביעה היו מלאות סתירות ולא ביססו את גרסת התביעה, כמו גם לא צורפו אליהן ראיות המוכיחות את הטענה כי עיקר העבודה בוצעה בתוך המובלעות הישראליות.
7. נוסף לבחינת הקריטריונים העיקריים שפורטו, הנתבע הציג טעמים נוספים רלוונטיים המובילים למסקנה שהדין הירדני חל בענייננו. הנתבע הוסיף כי גם תשלומי מיסים ואגרות בריאות הופרשו לרשות הפלסטינים עבור התובעים במסגרת עבודתם. כמו כן, לא מדובר בעבודה שבאופן מובהק נועדה לשרת רק את מדינת ישראל, או אוכלוסיית ישראל וגם זהו טעם לאי תחולת הדין הישראלי במקרה דנן. אלו הם טעמים נוספים המחזקים את מסקנתנו.
8. כל אלו מצביעים אפוא, כי מבחן מירב הזיקות אכן מוביל למסקנה כי הדין החל בעניינם של התובעים הוא הדין הירדני.
9. לכל זאת, מתווספת הכרעת בית הדין הארצי בעניין מחיסן שם נקבע כי רק בענייני תשלום שכר מינימום יש להחריג את הדין החל על עובדים פלסטיניים של המנהל האזרחי ולהחיל את הדין הישראלי דרך תקנת הציבור. כל זאת, רק לעניין רכיב התביעה של שכר מינימום, ולא ביחס לרכיבים אחרים כגון אלו הכלולים בתביעה דכאן. בענייננו, רכיב שכר מינימום לא נתבע. יתרה מכך, מר צוברי הבהיר בתצהירו כי התובעים קיבלו תשלום לפי גובה שכר מינימום כפול שמונה שעות (ס' 5-6 לתצהיר מר צוברי). נדמה שלא בכדי לא נכלל רכיב זה בתביעה דכאן.
10. בשולי הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, נתייחס לטענות נוספות של התובעים אשר לא הופיעו בכתבי התביעה אלא באו "נולדו" מאוחר יותר ומשכך אכן מהוות הרחבת חזית. באשר לטענה לפיה התובעים קופחו לעומת עובדים אשר חל עליהם הדין הישראלים, מצאנו שדין טענה זו להידחות. התובעים לא הוכיחו זיקה או דמיון בין אותן קבוצות השוואה – מבחינת מקום העבודה ואופיה – לבין התובעים. כך, לא הובאו כל ראיות בנושא, דוגמת עדים מקבוצות אלו או ראיות אחרות ולכן אף לולא דובר בהרחבת חזית, הטענה לא הוכחה. באשר לטענה כי לא גובש חוזה בכתב בין הצדדים, סברנו שאין די בטענה זו כדי להצדיק החלת דין ישראלי. בנסיבות העניין נדמה שהתקיימה הסכמה בין הצדדים כי העבודה נעשית ללא חוזה, והגם שיש להצר על כך שגוף ממסדי כמו הנתבע אינו משכיל להעסיק חלק מעובדיו באמצעות חוזה, נראה שעניין זה חורג מגדר הפלוגתא הנדרשת לבירור בענייננו.
11. על יסוד טעמים אלו, סברנו כי אין מקום להרחיב מעבר לפסיקה שהותוותה בנושא ויש לדחות את התביעה. זאת, בייחוד, כשבמקרה שלפנינו חוסר המהימנות של גרסת התביעה היה בולט נוכח הפער בין האמור בתצהירים לבין האמור בעדותם. זאת לצד דלות הראיות שהובאו מטעם התביעה להוכחת טענותיהם, דבר אשר לא הספיק לצורך הרמת הנטל המוטל על התובעים.
12. התביעה נדחית בזאת. בנסיבות העניין, לאור מצבם הכלכלי של העובדים והעובדה כי מדובר בעובדים זמניים תושבי האזור, אין צו להוצאות.
13. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ב, (16 יוני 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.