25 אוקטובר 2021

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעת 1 להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך. הואיל והתובע לא הגיש תגובה לבקשה, ניתנת החלטה זו בהיעדרה.
2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.
3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג(54) 38).
4. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
5. תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן -התקנות) קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.
6. לא שוכנעתי כי התובע עמד באחד מהתנאים למתן פטור מערובה ואפרט.
7. אשר לקיומה של ראשית ראיה – ראשיתו של הליך זה בכתב תביעה שהוגש ביום 27.11.19 כנגד 5 נתבעות, על סך של כ- 100,000 ₪. ביום 13.7.21, בעקבות מחיקת חלק מהנתבעות אשר נתבעו בכתב התביעה המקורי ולבקשת הנתבעת 1 לתחום את עילות התביעה כנגדה, הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו ביקש התובע לחייב את הנתבעת 1, בגין תקופת עבודתו מחודש 11/2012 ועד 10/2013, בתשלום הסעדים הבאים:

אי מתן הודעה לעובד – 500 ₪

אי תשלום שעות נוספות – 693 ₪

פדיון חופשה – 2,219 ₪

תשלום ימי חג – 1,664 ₪

הוצאות נסיעה – סך 2,820 ₪

פיצוי בגין אי עריכת שימוע – סך 5,000 ₪.

1. לא מצאתי כי בשלב זה עלה בידי התובע להוכיח כי הוא זכאי לסעדים שנתבעו על ידו.
2. אשר לפיצוי בגין אי עריכת שימוע – התובע טוען כי הוא פוטר על ידי הנתבעת 1 ואילו זו טוענת כי התובע נטש את עבודתו. עיון בתצהיר התובע מעלה כי למעט ציון דבר פיטוריו, לא פורטו נסיבות סיום העסקה באופן נרחב כגון מי הגורם שפיטר אותו, מה הייתה עילת הפיטורים וכיו"ב, וזאת בניגוד לטענותיו הנוגעות לפיטוריו מהנתבעת 2 בחודש 10/2018, אשר פורטו בהרחבה. זאת ועוד, עיון בסעיף 26 לתצהיר מעלה כי טענותיו הנוגעות לאי עריכת שימוע מופנות כלפי הנתבעת 2.
3. נוכח המחלוקת בין הצדדים אשר לנסיבות סיום העסקה ודלות הגרסה העובדתית, לא מצאתי כי הוכחה ראשית ראיה ברכיב זה.
4. אשר להוצאות נסיעה – לטענת הנתבעת התובע לא נזקק לשירותי הסעה שכן הוא התגורר בסמוך למקום העבודה. התובע לא התייחס לטענה זו בתצהירו ולא פירט היכן היה מקום מגוריו בתקופה שבה הועסק על ידי הנתבעת 1 ובאיזה אופן נסע לעבודה אלא הספק באמירה כללית, ביחס לשתי הנתבעות, לפיה הנתבעות לא שילמו לו הוצאות נסיעה חרף מרחק מגוריו ממקום העבודה. משעה שהנתבעת 1 הציגה גרסה עובדתית סותרת ומשהתובע נמנע מלהציג גרסה עובדתית מפורטת ביחס לכך, לא מצאתי כי הונחה ראשית ראיה.
5. אשר לתשלום ימי חג – הנתבעת טענה כי שולם לתובע בגין רכיב זה סך של 1,500 ₪ (סעיף 35 לכתב ההגנה). התובע לא התייחס בתצהירו לטענה זו. משלא הוצגו תלושי שכר מטעם מי מהצדדים לתקופה הרלבנטית, ומשלא הוגשה בקשה לגלותם לא ברור האם סך זה שולם לתובע אם לאו. אציין שערה אני לכך שהנטל להוכחת תשלום זה מוטל על הנתבעת 1. עם זאת, משעה שבפי הנתבעת 1 טענה לפיה שולם לתובע בגין רכיב זה, מצופה היה שהתובע יתייחס לגרסה זו. נוכח המחלוקת בין הצדדים ברכיב זה, לא מצאתי כי הוכחה ראשית ראיה ביחס לכך.
6. אשר לתשלום בגין פדיון חופשה – צודקת הנתבעת בטענתה לפיה רכיב זה התיישן. בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 תקופת ההתיישנות בעילה זו היא שלוש שנים. הואיל והתובע סיים את עבודתו בשלהי שנת 2013 ותביעתו הוגשה בשנת 2019, הרי שחלה התיישנות על רכיב תביעה זה.
7. אשר לאי תשלום בגין שעות נוספות – התובע עתר לתשלום בגין 10 שעות נוספות. התובע לא פירט על מה חישוב זה מתבסס לרבות האם המדובר בתשלום עבור שעה נוספת ברמה היומית, השבועית, בגין איזה חודשים ולא הבהיר מדוע נתבעו דווקא 10 שעות נוספות. התובע צירף דוחות נוכחות חלקיים לתקופה זו בהם מצוינות שעות עבודה "עגולות" משעה 6:00 עד 14:00 וזאת בניגוד לגרסתו לפיה הוא עבד מ- 5:00 עד 13:00 ובניגוד לתלושי השכר בהם מצוין כי עבד משרה חלקית בלבד.
8. בנסיבות הללו, משלא ברורה התמונה העובדתית, שהיא הבסיס לתביעת גמול עבודה בשעות נוספות (ראו עע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17)), אין בידי לקבוע כי הוכחה ראשית ראיה.
9. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – לטענת הנתבעת היא נתנה לתובע הודעה לעובד עם תחילת עבודתו ואולם מאחר שחלפו מעל ל- 7 שנים, אין כל חובת שמירת מסמכים. הואיל ופיצוי זה הוא בשיקול דעת בית הדין ונוכח טענות הנתבעת בהקשר לכך, לא שוכנעתי כי הוכחה ראשית ראיה לפיצוי שנתבע.
10. כללם של דברים – התובע לא הניח ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבעת 1.

כמו כן, התובע לא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה.

1. לנוכח המפורט - הבקשה מתקבלת.
2. אשר לסכום הערובה - לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות ולזכות הנתבעת 1 שלא לצאת בחיסרון כיס, בהתחשב בסכום התביעה ושיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייבו בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ₪.
3. סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובע, שאם לא כן –התביעה כנגד הנתבעת 1 תמחק, ללא התראה נוספת.
4. הוצאות תישקלנה בסיום ההליך.

ניתנה היום, י"ט חשוון תשפ"ב, (25 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.