לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש, בגין עבירה של חציית קו הפרדה רצוף, מיום 23.7.19.

המבקש טוען כי לא זומן כדין וכי לא עבר את העבירה.

דיון והכרעה

בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, נאמר:

"סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין ".

ברע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל נאמר:

"פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, לפיו נאשם שהוזמן כדין ולא התייצב לדיון בעניינו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום".

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, נאמר:

"מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק הדין באותם מקרים בהם גזר הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק דין, גם כאשר ברור כי פסק הדין בעניינם ניתן כדין, ואין כל הצדקה לבטלו, תפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ותחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים".

אין מחלוקת כי ההזמנה לדיון נשלחה לכתובתו של המבקש והוחזרה בציון "לא נדרש", דהיינו, היה זימון כדין ולמבקש ניתן יומו בבית משפט, אך הוא בחר שלא להתייצב לדיון.

בנסיבות אלה, חלה "חזקת המסירה" ועל הטוען כנגדה, הנטל להראות כי דבר הדואר הרשום לא נמסר לידיו, שלא בשל מחדל כלשהו מצידו ובמקרה שבפני, המבקש לא עמד בנטל האמור.

טענת המבקש כנגד העבירה, הנה כללית וסתמית ואינה מהווה עילה מוצדקת לביטול פסק הדין.

בגזר הדין לא נגרם למבקש כל עיוות דין.

מכל האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב טבת תש"פ, 19 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.