ניתן ביום 13 ינואר 2021

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגת הציבור גב' רחל קפר; ב"ל 37150-10-18), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה בגבו כפגיעה בעבודה.
2. בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ובנוסף הגיש המערער רשימת אסמכתאות. פסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי

1. המערער, רופא מרדים במקצועו, עבד בבית חולים אסותא בראשון לציון מאז שנת 2008.
2. לגרסת המערער בתצהירו, בחודש מאי 2012 ביצע הרדמה למטופלת במשקל של למעלה מ- 120 ק"ג. בתום הניתוח, בהעדר סניטר, נאלץ להעביר את המטופלת ממיטת חדר הניתוח למיטת בית החולים, בסיוע שתיים מחברות הצוות שנכחו במקום; תוך כדי העברת המטופלת חש בכאב חד בגבו, דיווח לממונה עליו באופן מיידי, וביקש שיימצא לו מחליף ליתרת המשמרת; להשתלשלות האירועים בחדר הניתוח היו עדות שנכחו וסייעו לו להעברת המטופלת; מאותו אירוע החל לסבול מכאבי גב קשים ומהקרנת הכאב לרגל שמאל. בהיותו רופא, החל לטפל בעצמו באמצעות מנוחה ומשככי כאבים, אולם משלא חלה הקלה בכאב פנה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה והזרקות; בהיותו רופא, סבר כי יצליח באופן עצמאי, באמצעות טיפול שמרני ומנוחה להתגבר על הכאבים ולחזור לעבודה. רק לאחר תקופה הבין שלא חל שיפור במצבו ופנה לקבל עזרה רפואית באופן מסודר. משמוצו דרכי הטיפול השמרני הופנה לטיפול קיבוע בעמוד השדרה, ממנו שב לעבודה בתום תקופת מנוחה ממושכת, תחת מגבלות, בעוד שטרם האירוע לא סבל מכל בעיה רפואית אורתופדית בגב.

לתצהירו צירף המערער תיעוד רפואי וכן חוות דעת של ד"ר גד ולן.

1. מטעם המערער העידה גם גב' לוסי רפפורט, שעובדת בבית חולים אסותא ראשון לציון (להלן – העדה). העדה העידה כי זכור לה אירוע מלפני מספר שנים במהלכו הרימה ביחד עם המערער אשה כבדת משקל ובמהלך ההרמה נפלטה ממנו אנחת כאב; לאחר ההרמה התלונן המערער על כאבים בגבו, ולאחר שהתקשר לאחראי מחלקת ההרדמה הגיע רופא אחר במקומו; ידוע לה שהמערער סבל מכאבים בגבו לאחר הרמת אותה אשה, ובכל פעם הייתה דורשת בשלומו; כיום מועסק בחדר הניתוח סניטר נוסף שעוזר בהרמת המטופלים.
2. המערער הגיש את התביעה למוסד בחודש אוגוסט 2017. המוסד דחה את תביעתו במכתבו מיום 9.1.2018 בנימוק שלא הוכחה התרחשות אירוע תאונתי. בהמשך לכך, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
3. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער וקבע כי לא שוכנע שהמערער נפגע באירוע תאונתי כפי שתיאר במהלך חודש מאי 2012, כמפורט להלן.
4. קיים קושי בהכרה באירוע תאונתי שהמערער עצמו אינו יודע לשחזר מהו המועד שבו אירע, ולעניין זה שתי נפקויות: האחת – מועד התאונה הוא המועד שממנו נבחן מצבו הרפואי של המבוטח, נבחנת הנכות שנותרה כתוצאה מהתאונה ונקבע המועד שעל פיו יחושבו וישולמו דמי הפגיעה או הקצבה; השנייה - העובדה שהמערער עצמו אינו יודע להצביע על תאריך מסוים שבו נפגע בעבודה, למרות שידע לתאר את פרטי האירוע, מעוררת סימני שאלה לגבי נכונות גרסתו.
5. תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה הוגשה בחלוף כחמש שנים מאז האירוע הנטען, באוגוסט 2017, וגם טופס בל 250 נחתם על ידי המעסיק זמן רב לאחר הפגיעה הנטענת. משלא היה למערער נימוק משכנע לשיהוי זה, עניין זה שוקל לחובת המערער. הוא הדין ביחס לאי הצגת מסמכים או ראיות מזמן אמת, וכך גם בהערכת עדותו של המערער, אשר לא זכר את כל פרטי המקרה אלא רק את עיקריו.
6. לא הוצגה כל ראייה אובייקטיבית שהמערער שובץ במהלך חודש מאי 2012 לניתוח של חולה כבדת משקל. מאחר שניתוחים מתועדים בשגרת הפעילות, העובדה שהמערער לא ידע להציג תיעוד מתאים שוקלת לחובתו.
7. המערער גם לא הציג ראיות לכך שנעדר מהעבודה עקב מצבו הרפואי, סמוך לאחר הפגיעה הנטענת, למרות שעל פי עדותו הוא נעדר מהעבודה שלושה – ארבעה ימים וד"ר גפן החליפו. כמו כן, לא זומן לעדות מנהל המחלקה, שעל פי הנטען המערער פנה אליו בבקשה שיוחלף באותה משמרת שבה נפגע. גרסת המערער כי נעדר מעבודתו גם אינה מתיישבת עם גרסת המעסיק המפורטת בטופס התביעה לדמי פגיעה, שלפיה המערער המשיך לעבוד תוך כדי לקיחת משככי כאבים ואפידורל עד שנת 2014, כשאושפז עקב הרעה במצבו.
8. אשר לעדותה של העדה קבע בית הדין האזורי נוכח העובדה שתצהירה (הלא חתום) שצורף לכתב התביעה היה לקוני, תמוה שידעה לתאר בפרטי פרטים את האירוע במסגרת השלמת חקירה ראשית, בעדות שנמסרה בעל פה באולם בית הדין, אולם עת נשאלה שאלות נוספות לגבי אותו אירוע זיכרונה כשל. נוכח האמור, מצא בית הדין כי עדותה אינה מהימנה, והתרשמותו היא שהעדה ביקשה בעדותה לסייע למערער שהוא רופא, עמית לעבודה.
9. בנוסף, גם התיעוד הרפואי אינו תומך בגרסתו של המערער, שכן על פי אישור מיום 11.6.2012 המערער סבל מכאבי גב תחתון "מזה מספר ימים", ותיאור זה אינו מתיישב עם הגרסה להתרחשות אירוע תאונתי בחודש מאי 2012. גם אם יש היגיון בגרסתו של המערער כי בהיותו רופא לא פנה מיד לטיפול רפואי, הרי שהדעת נותנת כי משפנה המערער לרופא הוא ימסור את מלוא המידע הרלוונטי. מנגד, בסיכום אשפוז מיום 28.4.2014 נכתב כי למערער "כאבי גב תחתון ... מזה חודש, לאחר הרמת משקל כבד במסגרת עבודה ...". נוכח האמור, העובדה שאין ברישום מיום 11.6.2012 אזכור של האירוע בעבודה מחלישה מאד את גרסת המערער. בית הדין הוסיף כי לא מצא מקום למתן משקל לאישור מכון פיזיותרפיה שבו טופל המערער, כיוון שבאישור לא צוין התאריך שבו הונפק, כך שלא ניתן לדעת אם מדובר באישור מזמן אמת, להבדיל ממסמך שהונפק לצורך ההליך.

טענות הצדדים בערעור

1. המערער טען כי עלה בידו להוכיח במאזן ההסתברויות שהתרחש האירוע התאונתי, ובית הדין בחר להעניק משקל יתר להבדלים קלים ולא רלוונטיים כאשר הצליב בין עדויות העדים לבין המסמכים שבפניו, ובכך העדיף למעשה את הטפל על פני העיקר והמהות – האירוע התאונתי. המערער הדגיש כי די בהוכחה במאזן ההסתברויות, והוא אינו נדרש לשכנע "מעבר לכל ספק אחר", והמשיב (להלן – המוסד) לא הציג ראיות הסותרות את גרסת המערער.
2. בהתייחס לקביעה בעניין השיהוי טען המערער כי בהתאם לפסיקה אין לדחות את התביעה בשל שיהוי, בלא בחינה אם במקרה הקונקרטי נמנע מהמוסד לבדוק את נסיבות התאונה. בענייננו, יש לבחון עניין זה על רקע עיסוקו המקצועי של המערער ומקום עבודתו, אשר בהיותו רופא מחובר במסגרת עבודתו למטפלים ולרופאים אחרים. בניגוד לקביעתו של בית האזורי, המערער העיד כי הוא זוכר את פרטי המקרה על בוריו. לפיכך, בית הדין לא בחן את עניין השיהוי לאור הנסיבות האינדיבידואליות של המערער, הכשרתו המקצועית וחומרת האירוע.
3. המערער הוסיף וטען כי אין בעובדה שלא זכר את המועד המדויק של האירוע התאונתי כדי להביא לדחיית תביעתו, וזאת בהיקש מהפסיקה שלפיה ככל שיש עדויות תומכות ניתן לקבל את התביעה, גם אם המבוטח טעה במועד האירוע. בענייננו, המערער העיד ביושר כי אינו זוכר את המועד המדויק, והדבר מעיד על יושרו, ואין חשיבות למועד המדויק שבו התרחש האירוע. בהקשר זה יש לזכור כי מדובר בפגיעה בגב שנותנת אותותיה לאחר זמן, ועל כן יש ליתן משקל רב לתיאור האירוע באנמנזה הרפואית.
4. בהתייחס לקביעות בית הדין האזורי בנוגע לתיעוד הרפואי טען המערער כי ככלל יש לקחת בחשבון את העובדה שהוא רופא, כך שלא כל טיפול שקיבל תועד. כך למשל, לא הייתה מחלוקת שהמערער קיבל זריקות אפידורל, למרות שבתיק הרפואי של קופת חולים אין תיעוד לכך. האירוע התאונתי לא מוזכר באנמנזה מיום 11.6.2012 כיוון שהמערער פנה לרופא כדי לקבל הפנייה ל - CT, ולא לצורך תיעוד הפגיעה; כמו כן, הביטוי "מספר ימים" ברישום "כאבי גב תחתון מזה מספר ימים עזים עם הקרנה לרגל שמאל ..." מתייחס להקרנה לרגל ולא לכאבי הגב. בכל הנוגע למסמך מהמכון לפיזיותרפיה טען המערער כי המוסד לא העלה את הטענה כי לא ניתן לדעת מתי הונפק המסמך, וניתן לדעת מתי נכתב על יסוד מועדי הטיפולים הרשומים בו.
5. המערער הוסיף כי עדותה של העדה היא ראייה אובייקטיבית, שכן היא אינה עובדת של המערער ואינה כפופה לו, וככלל אנשים שאינם רגילים להעיד "לא ששים להעיד תחת שבועה". נוכח עדותה, לא ברור כיצד קבע בית הדין האזורי כי עדותה אינה מהימנה; לא ניתן משקל לכך שהמעסיק חתם על טופס ב"ל 250 וטופס התביעה לדמי פגיעה. בהקשר זה נטען כי בפסיקה נקבע ש"כמדיניות משפטית, יש להניח שהמעסיקה בחותמה כמאשרת את האמור בטופס תביעה זה [טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה - ל.ג.] מודעת לכך שיש לאישורה השלכות לעניין ניצול כספי ציבור, והיא לא מאשרת משהו שלא בדקה" [ת"א (שלום ת"א) 8490-01-12 ג.א. נ' שילר שיקום חזיתות חוץ – חברת שילר בע"מ (19.8.2019)].
6. המערער טען באריכות גם לעניין "טענת המשיב להיעדר קשר סיבתי", אולם בשלב זה השאלה העומדת להכרעה היא האם הוכחה התרחשות האירוע התאונתי, שכן גם אם תתקבל גרסת המערער, שאלת הקשר הסיבתי תיבחן על ידי המומחה הרפואי שימונה על ידי בית הדין. על כן, לא מצאנו מקום לפרט טענותיו בעניין זה ולהידרש להן.
7. ב"כ המוסד טען כי הערעור סב על הכרעתו העובדתית של בית הדין האזורי, ולא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות ערכאת הערעור בקביעתו; בית הדין האזורי הסביר מדוע הטיל ספק בגרסת המערער ונימק את קביעתו, וזאת בין היתר על רקע הסתירות במסמכים הרפואיים, והסתירות בגרסת המערער ובינה לבין גרסת העדה מטעמו, ואין כל עילה להתערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי.
8. במענה לטענת המוסד טען המערער כי אין בפסק הדין קביעה בנוגע למהימנות המערער, ועל כן אין כל יתרון לבית הדין האזורי על פני בית דין זה.

הכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. בעיקרו של דבר, ערעורו של המערער סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. טענתו העיקרית של המערער היא שבית הדין לא נתן את המשקל הראוי לחלק מהעדויות ולראיות שהיו לפניו, והגיע למסקנות מוטעות בנוגע לחלק מהן. זאת, נוכח העובדה שהתעלם ממכלול נסיבות המקרה, ובעיקר מהעובדה שהמערער הוא רופא במקצועו, ולכן יש לייחס משמעות שונה לתיעוד הרפואי בעניינו, שכן חלק מהטיפולים והתרופות שקיבל אינו מתועד. אין בידינו לקבל טענה זו של המערער. גם אם עשויה להיות לראייה זו או אחרת משמעות שונה או משקל שונה מאלה שנתן לה בית הדין האזורי, הרי ככלל אין מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו ממכלול העדויות והראיות שלפניו [עב"ל (ארצי) 45410-02-15 אפרים וגימה – המוסד לביטוח לאומי (29.12.2015)]. בהקשר זה נפסק בעניין מטבחי שרת [ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחלסקי (2.8.2007)] כי -

"אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן '.... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא' [עע 125/06, 125.1/06 ארנון רצון - רבוע כחול - ישראל בע"מ, ניתן ביום 18.1.07]".

1. בהתייחס לטענה כי בית הדין האזורי לא קבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה, נפסק כי -

"גם אם בית הדין האזורי לא קבע במפורש ממצא לעניין מהימנות המערער או העד מטעמו, מדובר בקביעה עובדתית שלפיה המערער לא הוכיח את גרסתו, על כל הנובע מכך לעניין התערבות ערכאת הערעור. בעניין זה נקבע בפסיקה כי 'אין בית הדין קמא צריך לומר במפורש כי הוא מייחס חוסר מהימנות' לתובע (או לעדים מטעמו) ו'די בכך שהוא מבהיר על פי מה הוא מסתמך בקביעתו העובדתית לענין שאלת קרות האירוע ....' [עב"ל 63/10 חיים מזרחי - המוסד לביטוח לאומי (17.1.2012)]."

עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופלד – המוסד לביטוח לאומי (11.2.2014).

1. לאחר בחינת טענות המערער וכלל חומר התיק לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל ולהתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה המערער לא הרים את הנטל ולא הוכיח את התרחשות האירוע התאונתי. להלן, נתייחס לטענותיו של המערער.
2. כפי שקבע בית הדין האזורי, המערער הגיש את תביעתו בשיהוי ממושך, למעלה מחמש שנים לאחר מועד האירוע הנטען. בניגוד לטענת המערער, השיהוי פגע ביכולת לברר את תביעתו. כך, מעדותו של המערער עולה, כי אילו היה מגיש את תביעתו בסמוך לאחר האירוע הנטען, היה ניתן לאתר תיעוד של הניתוח שבו לטענתו נפגע (ע' 2 ש' 12 – 13). כמו כן, חלוף הזמן השליך כמובן על יכולתם של המערער והעדה מטעמו להעיד על פרטים שונים בקשר לאירוע התאונתי, ובראש ובראשונה על המועד שבו התרחש האירוע התאונתי. על כן, צדק בית הדין האזורי כי ככל שקיים חסר בעדויות או בראיות נוכח הגשת התביעה בשיהוי חסר זה נזקף לחובת המערער.
3. המערער טען כי נוכח העובדה שמדובר בפגיעת גב שנותנת אותותיה לאחר זמן, יש ליתן משקל רב לתיאור האירוע באנמנזה הרפואית. אולם, האנמנזה הרפואית ממועד סמוך לאירוע, 11.6.2012 אינה תומכת בגרסתו של המערער, שכן האירוע התאונתי לא מוזכר בה כלל. כמו כן, נרשם כי המערער סובל מ"כאבי גב תחתון מזה מספר ימים עזים עם הקרנה לרגל שמאל ותרדמת ברגל שמאל בבהונות", ורישום זה אינו מתיישב עם גרסת המערער כי האירוע התאונתי היה במחצית חודש מאי. גם אם נקבל את גרסת המערער כי פנה לד"ר קטנוב רק כדי לקבל הפנייה ל- CT, אין בכך כדי להסביר את העדר תיאור האירוע בתיעוד הרפואי מיום 11.6.2012, ומכל מקום לא ניתן לתמוך את תביעתו של המערער באנמנזה העולה מהתיעוד הרפואי. אשר למסמך המתאר את טיפולי הפיזיותרפיה שקיבל המערער, הרי כפי שקבע בית הדין האזורי המסמך אינו נושא תאריך, ולא ברור על יסוד מה נרשם האמור בו ולאיזו מטרה.
4. אשר לעדותה של העדה מטעמו של המערער, הרי שבית הדין האזורי הגיע למסקנה כי עדותה אינה מהימנה, והתרשם כי רצתה לסייע למערער בתביעתו. מדובר בקביעה עובדתית מובהקת, על יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין האזורי מהעדה, וכאמור לא מצאנו כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעה זו.
5. בהתייחס לטענה כי המעסיק אישר את התרחשות האירוע התאונתי בטופס ב"ל 250 ובתביעה לפגיעה בעבודה: אכן, ככלל, מדובר במסמכים שיש בהם כדי לתמוך בתביעתו של מבוטח להכרה בפגיעה בעבודה, אולם גם מסמכים אלה הם חלק ממארג הראיות שלפני בית הדין האזורי, הקובע את המשקל שיש ליתן להם בנסיבות המקרה הנדון לפניו. בענייננו, המסמכים לא נכתבו בזמן אמת אלא בחודש אוגוסט 2017, למעלה מחמש שנים לאחר האירוע הנטען, ובכך יש כדי להחליש את משקלם. כמו כן, בטופס ב"ל 250 המעסיק לא אישר כי אירעה למערער תאונת עבודה, אלא נרשם כי "לפי דברי העובד במהלך הרמת מטופלת ממיטת חדר ניתוח לאלונקה חש כאב חד בגב" (הדגשה הוספה – ל.ג.). עוד יש לציין בהקשר זה כי המערער לא זימן לעדות בעלי תפקידים אצל המעסיק, כגון מנהל המחלקה ד"ר גפן, אשר לפי גרסתו התקשר אליו מיד לאחר קרות האירוע, והוא אף החליף אותו בשל כאבי הגב (עדות המערער, ע' 3 ש' 26 – 27). לאור האמור, לא מצאנו כי די במסמכים עליהם חתם המעסיק כדי להביא לתוצאה של ביטול קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי.
6. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי מתקיימים טעמים המצדיקים התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח התרחשות אירוע תאונתי בחודש מאי 2012 כנטען על ידו. לפיכך, דין הערעור להידחות.
7. המערער ישלם למוסד הוצאות בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט טבת תשפ"א (13 ינואר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.