העותר - באמצעות ב"כ עו"ד סאיד קאסם ואח'

המשיבים - באמצעות ב"כ עו"ד מיטל פוגל ואח' (פרקליטות מחוז י-ם אזרחי)

העתירה שבפניי תוקפת את החלטת המשיבה 2, המועצה העליונה לתכנון ובנייה ביו"ש, מיום 15.9.19, במסגרתה דחתה את תכנית מפורטת מס' 1703/117/17 (להלן: "התכנית") אשר הוגשה על ידי העותר. תכנית זו הוגשה כדי להכשיר מתחם מבנים, השייכים לעותר ולבני משפחתו המורחבת ומצויים בכפר "אלפח'ית" הפלסטיני אשר בנפת חברון (דרומית לעיירה יטא).

לאחר עיון בטענות הצדדים ודיון שהתקיים, אני מוצאת לדחות את העתירה וטעמיי יפורטו להלן.

רקע:

1. התכנית נשוא העתירה נועדה להכשיר בדיעבד מבנים בלתי חוקיים. מבנה בלתי חוקי מושא תיק בב"ח ח' 9/14 וכן מבנים מושאי תיקי בב"ח ח' 227-228/17. המקרקעין להם נוגעת התכנית, מצויים בתוך שטח צבאי סגור, המכונה שטח אש 918. שטח זה הוכרז בחלקו כשטח צבאי סגור עוד בשנת 1980 (צו סגירה מס' 12/80/ס'). הצו שונה מעט ובוצעה הכרזה נוספת בשנת 1999 (צו סגירה 99/6/ס'). בעניין אותה הכרזה על שטח אש 918, תלויות ועומדות שתי עתירות בבג"ץ (בג"ץ 413/13 ובג"ץ 1039/13) ובמסגרתן הוצאו צווי ביניים האוסרים על ביצוע צווי פינוי שניתנו עד להכרעה בעתירות.
2. בכל הנוגע לבב"ח ח' 9/14, מבקשת התכנית להכשיר בדיעבד מבנה בלתי חוקי שהינו בור מים ואשר בהתייחס אליו הוצא צו הפסקת עבודה עוד ביום 25.12.13. מכוח הצו זומן העותר לדיון בוועדת המשנה לפיקוח על הבנייה (להלן: "המשיבה 3") שנקבע לחודש ינואר 2014. בעוד העותר טוען בעתירה כי מדובר במבנה מגורים המשמשים את משפחתו מימים ימימה, טוענים המשיבים כי תצלומי אוויר מלמדים שמדובר בבור מים אשר נחפר רק בין השנים 2014-2012 (ר' תצ"א שצורפה כנספח א' לכתב התשובה). העותר לא התייצב לדיון אליו זומן ולפיכך ביום 12.2.14 החליטה המשיבה 3 על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה והריסה, תוך מתן ארכה של שבעה ימים. העותר ניסה להכשיר את הבנייה בדרך של הגשת בקשה להיתר בנייה (מס' 1703/53/17), אך הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 2.7.17 בשל מספר טעמים (הבינוי מצוי בתוך שטח אש 918; לא הוכחה בעלות; אין תכנית מפורטת מאושרת; הבינוי של מתקן מים לא אושר על ידי הגורם המוסמך לאשרו ומהווה הפרה של כללים תכנוניים שחלים באזור). משנדחתה הבקשה, החליטה המשיבה 3 להותיר על כנו את הצו הסופי להפסקת עבודה והריסה, תוך מתן ארכה בת 30 ימים שבהם על העותר לממש את צו ההריסה ולהחזיר את המצב לקדמותו, או לנקוט בכל צעד אחר שיימצא לנכון. ערר שהוגש על אותה החלטה בוועדת המשנה לתכנון ורישוי, נדחה ביום 13.12.17. באותה החלטה שוב ניתנה ארכה בת ארבעה-עשר ימים, לפנים משורת הדין וכדי להמתין להחלטה בבג"ץ 1800/17. העתירה באותו בג"ץ הוגשה על ידי העותר עם אחרים ובמסגרתה התבקש בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, לבטל צווי הריסה ולהעניק היתרי בנייה לשלושה עשר מבנים בלתי חוקיים בשטח האש. אותה עתירה נמחקה לנוכח הודעה מטעם הצדדים, אשר נמסרה ביום 25.3.18. באותה הודעה ציין ב"כ העותר כי בכוונת העותרים להגיש תכנית מפורטת להסדרת מעמדם התכנוני של המבנים הבלתי חוקיים. בגדר המבנים שצוינו שם, צוין גם בב"ח ח' 9/14. המשיבים הבהירו מנגד באותה הודעה מוסכמת - כי אין באמור בבקשת המחיקה להביע הסכמה לטענות העותרים, או להביע כל עמדה באשר לסיכויים של תכנית מפורטת, ככל שזאת תוגש. זאת, בפרט בשים לב לכך שמדובר במבנים המצויים באותו שטח אש. ביום 28.5.18 אכן נמחקה אותה עתירה בבג"ץ (להלן: "העתירה הראשונה").
3. בכל הנוגע לבב"ח ח' 227-228/17, התכנית שהופקדה נועדה אף להכשיר מבנים בלתי חוקיים מושאי אותם תיקים. בבב"ח 227/17 עסקינן במבנה בטון בשטח בן כ-50 מ"ר ואוהל אחסון ובבב"ח 228/17 עסקינן בצריף פח למגורים ודיר. גם בגין מבנים אלה הוצא צו הפסקת עבודה וזאת ביום 5.9.17. במסגרת הצו זומן העותר לדיון אצל המשיבה 3, ביום 27.9.17. לטענת המשיבים מלמד עיון בתצלומי אוויר -כי בב"ח ח' 228/17 הוקם בין השנים 2013-2014, באופן שאינו מתיישב עם טענת העותר כי מדובר במבנים המשמשים מגורי משפחתו מימים ימימה. בהמשך הגיש העותר ביום 1.10.17 בקשה להיתר (1703/117/17), אך בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 26.11.18 ממספר טעמים (נקבע כי הבינוי מצוי בתוך צו סגירה של שטח האש; הבעלות של העותר בשטח היא חלקית, בלתי מסוימת ומשותפת ל-47 יורשים שלא נתנו את הסכמתם; הבנייה בוצעה ללא תכנית מפורטת מאושרת; הבינוי מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים). בהמשך לדחיית הבקשה, החליטה הוועדה להוציא צו סופי להפסקת עבודה והריסה בתוך 30 יום, במהלכם על העותר להרוס את הבינוי ולהחזיר את מצב השטח לקדמותו, או לנקוט כל צעד שיימצא לנכון. העותר לא תקף החלטה זו ולפיכך היא הפכה לחלוטה. באשר לעתירה הראשונה שם הוצהר על כוונה להגיש תכנית מפורטת, יודגש כי תיקי בב"ח ח' 227-228/17 לא נכללו באותה עתירה והם לא חוסים אפוא תחת ההסכמה שהתקבלה שם, לאפשר את עצם הגשת התכנית, בניסיון להביא לאישור הבינוי.
4. לשלמות התמונה יצוין, כי המבנים נשוא בב"ח ח' 227-228/17 נבנו בסמוך למבנים נשוא תיק בב"ח ח' 415/12 מושא צו הפסקת עבודה 149908. מדובר בארבעה אוהלים אשר העותר ובני משפחתו מחזיקים גם בהם ואשר בהתייחס אליהם הם הגישו את בג"ץ 5901/12. ההליך בבג"ץ 5901/12 עדיין תלוי ועומד וביום 11.1.17 ניתן שם צו ביניים הדדי המקפיא את ההריסות ובלבד שלא תעשה כל בנייה שהיא במושאי צווי ההריסה "או בסמוך להם". המשיבים טוענים כי למרות איסור זה, עשו העותר ובני משפחתו דין לעצמם ותוך הפרת אותה החלטה שיפוטית, הם הוסיפו לבנות. המשיבים טוענים כי הם אכן הגישו הודעה במסגרת אותו בג"ץ המעדכנת בכך שהעותרים הפרו את תנאי צו הביניים באופן שהוביל לפקיעתו. באותה עתירה התקיים דיון, אך טרם התקבלה החלטה.

התכנית מושא העתירה וההחלטה בה:

1. העותר הגיש ביום 16.1.19 את התכנית שנועדה כאמור להכשיר את אותם מבנים בלתי חוקיים שהקים. דיון בתכנית התקיים ביום 15.9.19 והוועדה החליטה לדחות את התכנית על הסף וזאת בהנמקה הבאה:

"בפנינו תכנית מפורטת מספר יוש/ 1703/117/17 שנועדה להסדיר את בב"ח ח' 227-228/17, ח' 9/14 באדמות יטא אשר הוקמו ללא היתרים כדין.

בחינת מסמכי התכנית מלמדים כי המגיש הוכיח זיקה חלקית בלבד לתא השטח לגביו הוגשה התכנית. בשים לב להוראות סעיף 23(3) לחוק תכנון ערים כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1996, הקובע כי מגיש התכנית יהיה הבעלים של תא השטח עליו חלה התכנית או מי שקיבל לכך הסכמת הבעלים, יש להורות על דחיית התכנית על הסף. כן ראה לעניין זה, האמור בבג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הביטחון, שם נקבע כי "רשות תכנון איננה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב בו היא מתירה בנייה תוך השגת גבול של הבעלים".

התכנית מצויה בתחום אתר ארכיאולוגי. לא התקבל אישור של הגורם המקצועי- קמ"ט ארכיאולוגיה- אשר כידוע התייחסותו מהווה תנאי הכרחי לקבלת התכנית.

התכנית מרוחקת מריכוזי בינוי מסודרים. בהקשר זה, התכנית מייעדת את השטח להקמת ישות תכנונית חדשה שלא נמצאה לה הצדקה תכנונית מקצועית. המקום רחוק מרקמה יישובית קיימת ואיננו נותן מענה לצרכי האוכלוסייה בתחומים רבים: תעסוקה, שירותי חינוך, בריאות, תחבורה ועוד.

מעבר לאמור, הבינוי אותו מבקשת התכנית להסדיר מצוי בתחום בשטח אש 918. שטחי האש בתחומי יהודה ושומרון, בהם מתאמנים כוחות צה"ל, הינם ביסודם שטחים סגורים, שנסגרו בהתאם להוראות סעיף 318 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009. משמעות הדבר היא שאישור תכנית במקום זה מנוגד להוראות צו ראשי של המפקד הצבאי, ועל כן אין למוסדות התכנון סמכות לאשר תכנית ללא היתר מפורש שנתן לכך על ידי המפקד הצבאי. היתר כאמור לא הוצג בפנינו.

נציין בהקשר זה, כי המבקשים אף העלו טענה נגד חוקיות ההכרזה על תא השטח כשטח אש על ידי מפקד האזור- הכרזה המנוגדת, לשיטתם, לכללי המשפט הבינלאומי המנהגי. עם זאת, ועדה זו הדגישה, פעמים רבות, כי הינה ועדה תכנונית, השוקלת שיקולים שהם במהותם תכנונים-מקצועיים. אשר על כן, קבעה ועדה זו, לא אחת, כי לא תדון בטענות המתייחסות לנושאי מדיניות השמורים לזרועות אחרות של הממשל, ואשר מעלות נושא שהסממנים המדיניים שבו הם דומיננטיים וגוברים על פני השיקולים התכנוניים שבו.

בנסיבות אלו, אין מקום לבחון את התכנית ברמה התכנונית-מקצועית, שכן אין מקום שוועדה תכנונית תדון בבקשה ותידרש "לשאלות התכנוניות המתעוררות כאשר נראה לכאורה שזכות הבנייה, אם תאושר, אינה ניתנת למימוש" (בג"ץ 1578/90 אייזן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ת"א תק-על 90(3) 358). יחד עם זאת, ובגדר למעלה מהדרוש נציין, כי לאור הממצאים התכנוניים שהוצגו לפנינו, לא שוכנענו כי יש מקום להיעתר לבקשת הפקדת התכנית אף ברמה התכנונית.

סוף דבר, הבקשה להפקדת התכנית נדחית".

(ההדגשות סומנו כך בכתב התשובה, למעט אלו שבקו תחתון שהוספו על ידי).

יוער כי עיון בהחלטה לגופה מלמד כי יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולרישוי של המשיבה 2 פרט בפתח הדיון "ממצאים תכנוניים" שונים. בכלל זה צוין כי הקרקע מצויה בשטח המוגדר כמדבר יהודה - בתכנית המתאר RJ-5, כי נמדד רק חלק מהחלקה המקורית וכן כי מדובר ב-"חלוקה בפועל ללא תכנית מפורטת או תכנית חלוקה מאושרת". עם זאת פירוט אותם ממצאים תכנונים שנסרקו בפתח הישיבה לא היוו את עיקר הנמקת הדחיה. זאת למעט אמירה אגבית בשולי ההחלטה: "יחד עם זאת, ובגדר למעלה מהדרוש נציין, כי לאור הממצאים התכנוניים שהוצגו לפנינו, לא שוכנענו כי יש מקום להיעתר לבקשת הפקדת התכנית אף ברמה התכנונית".

טענות העותר:

1. בעתירה נטען כי העותר ובני משפחתו, תושבי הכפר אלפח'ית שבנפת חברון - הינם המחזיקים ובעלי זכויות הבעלות והחזקה בבתי המגורים ובמבנים מושאי התכנית. הוסבר כי הכפר אלפח'ית, כמו הכפרים ג'ונבה, חלאווה, אלמרכז, אם טובה ואלתבאן ממוקמים בשטחי הגדה המערבית, דרומית לעיר חברון, באזור המוגדר כשטח C, והמצוי בשליטה צבאית ואזרחית ישראלי. מדובר בכפרי רועים, שתושביהם חיים ומתפרנסים מגידול בעלי חיים וצאן ומנהלים את אותו אורח חיים כבר עשרות שנים. התושבים מחוברים לקרקעות עליהן הם מתגוררים ובמהלך השנים נאבקו כנגד מאמצי הרשויות לעקרם מאדמותיהם. הודגש כי מדובר בקרקעות השייכות לעותר ולבני משפחתו מזה עשרות שנים.
2. נטען כי המשיבים - מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (המשיב 1), המועצה העליונה לתכנון ובניה ביו"ש (המשיבה 2), ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (המשיבה 3), והיחידה המרכזית לפיקוח (המשיבה 4) - נוקטים מאמצים לעקור את תושבי הכפרים שבאזור דרום הר חברון מאדמותיהם. נטען כי בשנים האחרונות פעלו המשיבים בצורה מסיבית להריסת כל בניה שביצעו תושבי הכפרים. עם זאת, בהעדר פתרונות אחרים נאלצו תושבי הכפרים, והעותר ביניהם, לבנות את בתיהם ולפנות לבית המשפט בבקשה שלא להותירם ללא קורת גג. הובהר כי אין המדובר בבניית מגורים מודרנית וכי הבתים הנדונים אינם מחוברים לתשתיות. העותר טען כי המשיבים נוקטים אפליה אסורה בכל הקשור לעריכת, הכנת ואישור תכניות מתאר לפיתוח הערים והכפרים הערביים בשטח הגדה המערבית, ומנגד נוטלים מהתושבים הערבים שטחי קרקע ומעבירים אותם לחזקתם ושימושם של התושבים היהודים המתגוררים "בניגוד לכל חקיקה בינלאומית בשטחים הכבושים בגדה המערבית" (ר' בסיפא לסעיף 12 לעתירה).
3. העתירה מפנה לכך שלאחר שהוצאו צווי הפסקת העבודה וצווי ההריסה, ניסה העותר, כמו אחרים, לאשר את הבינוי בדרך של בקשות להיתרי בנייה, אך מאחר ואלו נדחו, לא היה מנוס אלא להגיש את התכנית. העתירה אף מפרטת את הטעמים לדחיית הבקשות להיתרים (בעניין זה ר' את המפורט בעמ' 6-5 לעתירה). העתירה מתייחסת גם לעתירה הראשונה, כאשר נטען שבמסגרתה הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן יתאפשר לעותרים שם להגיש תכנית מפורטת להכשרת המבנים מושא העתירה (כפי שצוין לעיל, באותה עתירה נדון רק בב"ח ח' 9/14 ולא בב"ח ח' 227/228/17). העותר טוען כי על אף שבעת הדיון בתכנית הוא התייחס לכל הנימוקים ששימשו לדחייתה, התעלמו מתשובותיו בעת דחיית התכנית.
4. נטען כי החלטת המשיבה 2 נגועה באי-חוקיות, ניתנה תוך חריגה מסמכות, על בסיס נימוקים שאינם ממין העניין, לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובשיקול דעת לקוי, ונגועה באפליית העותר ובני משפחתו "כבני העם הפלסטיני ילידי המקום לעומת קהל המתנחלים היהודים המתגוררים בשטחי איו"ש" (ר' סעיף 9 לעתירה). העותר תקף את נימוקי הסירוב אחד לאחד;
5. בעניין הממצא התכנוני אשר צוין בפתח הישיבה כי מדובר בשטחים שייעודם מדבר יהודה בתכנית RJ/5. השיב העותר כי עסקינן בשטחים המיועדים לחקלאות לפי התכנית הנ"ל ומכל מקום, הקביעה שהשטח מיועד כ-"מדבר יהודה" לא מונעת מהמחזיקים להקים מבנים באותם שטחים.
6. בעניין הטענה כי מדובר בתחום צו סגירה לשטח אש 918. השיב העותר כי לפי דוח בצל"ם משנת 2005, צה"ל אינו מתאמן יותר בשטח האש. כמו כן, פורקו שני בסיסי הצבא הגדולים שהיו ממוקמים באזור שטח האש. אשר על כן, אין הצדקה או צורך צבאי להשתלטות על אזור שטח האש ולגירוש תושביו. מלבד האמור, נטען כי ההכרזה על שטח אש, ככל שהיא בתוקף, היא נעדרת כל תוקף משפטי כלפי תושבי הקבע החיים באזור שטח האש. זאת בהתאם לסעיף 90(ד) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל-1970. יתרה מזו, הכרזה על שטח אש, בתוך שטח כבוש, לצרכי הצבא הכובש, הינה אסורה על פי החוק הבינלאומי, ולכן הכרזת השטח כשטח אש היא בטלה מעיקרה.
7. בעניין הטענה כי מדובר באתר ארכיאולוגי. נטען כי אין כל איסור לבנייה באתר ארכיאולוגי. על כך תעיד הבנייה בתל חברון, היא תל רומידה, ואף הבניה ברחבי הרובע היהודי שבירושלים. ניתן לאפשר מגורים בשטח ארכיאולוגי, בכפוף לבדיקה ארכיאולוגית מוקדמת.
8. בעניין הטענה כי מדובר בבעלות חלקית - נטען כי לא ניתן להבין מדוע בכל ההליכים דחו המשיבים את הוכחת הבעלות שהגיש העותר, למרות שלטענתו די בהם. נטען כי בכל מקרה חרגו המשיבים בהחלטותיהם גם מהדין החל במקום, שכן לפי הוראות התכנון הירדני, הרי שגם "מחזיק", הוא בבחינת בעלים, הרשאי להגיש בקשה להיתר בניה בקרקע שהוא מחזיק בה.
9. בעניין הממצא התכנוני, בדבר מדידה חלקית של החלקה מושא הבקשה להיתר בניה. נטען כי לא ברור מהו המקור החוקי לדרישה זו. בהתאם לתכנית המתאר RJ/5 אין דרישה למדידה של כל החלקה כתנאי להגשת בקשה להיתר בניה. עם הבקשות הוגשו תשריטים שמציגים ברמת מידע מספקת את סביבת השטח מושא הבקשה, כך שאין מחסור במידע. מה גם שהמדידות שהוגשו תואמות את הגבולות הפיזיים של החלקה.
10. בעניין הממצא התכנוני כי מדובר בחלוקה בפועל ללא תכנית מפורטת או תכנית חלוקה מאושרת ובניה ללא תכנית מפורטת. נטען כי תכנית RJ/5 אינה מציבה תנאי מקדמי שכזה והמחוקק סיפק בידי הועדה אמצעי לדלג מעל משוכה זו ב"יידוע" בעלי הזכויות בחלקה, בדבר הגשת בקשה להיתר בנייה, כך שבהעדר התנגדות מצידם תאושר הבקשה. ככל שקיים צורך ממשי בהכנת תכניות מפורטות להסדרת הבניה באזור, מצוי הדבר בסמכויותיהן של רשויות התכנון. אלו לא טרחו לקדם תכניות מפורטות, במהלך חמישים שנות הכיבוש.
11. בעניין הממצא כי מתחם הבינוי מרוחק מריכוזי בינוי מסודרים. נטען כי מדובר בבינוי חקלאי שאינו נדרש לקרבה למרכזי מגורים. מרבית המבנים מושא הבקשה מיועדים לשמש כדירי צאן וחלק קטן מהם כיחידות דיור קטנות, למחייתם של העותר ובני משפחתו.
12. העותר טען כי בעת דחיית התכנית הייתה הסתמכות על נימוקים זרים כאשר הועמדו לו תנאים ודרישות שאינם נתמכים בהוראות החוק הרלוונטיות החלות במקום. נטען כי החלטה הדוחה את התכנית וההחלטות הדוחות את בקשות העותר להיתרי בנייה, מנוגדות גם לדין הבינלאומי וזאת במיוחד בכל הקשר לסוגית היות המקרקעין כלולים בשטח אש. העותר טוען כי אין זה בסמכותו של "הצבא הכובש" להשתלט על שטחי מקרקעין ששייכים לאוכלוסייה מקומית ולייעד אותם לאימוני צבא לפרק זמן ממושך. עוד נטען כי הנימוקים התכנוניים הם בלתי סבירים ומצדיקים התערבות. נטען כי ביסוד ההחלטה עומדים אינטרסים פוליטיים של הרחבת התנחלויות והגנה עליהן וצמצום כפרים פלסטינאים, תוך התעלמות מכך שהדבר יביא להריסת בתים של העותר ומשפחתו. ככל שקיימות טענות תכנוניות בהן יש להכיר, הרי שיסודן בכשלים של הרשויות בהתנהלות בשטחים הכבושים. נטען כי לא מדובר בדברים הנעוצים באופי העברייני ופורע החוק של העותר ובני משפחתו. אותם כשלים של הרשויות לא הובאו בחשבון במשקל הנדרש.
13. העותר טוען כי אין מקום להורות על הריסת מבנים ופינוי העותר ומשפחתו בהעדר מקום מגורים חלופי. הזכות לדיור וקורת גג היא זכות יסוד המוכרת במשפט הבינלאומי וגם במשפט הפרטי. העותר מפנה לכך שבנסיבות דומות של כפר פלסטיני, ניתן צו על תנאי המונע צווי הריסה, כל עוד לא יימצא פתרון חלופי למפונים וזאת בבג"ץ 9715/07. לטענת העותר, מדובר בפגיעה בזכות הקניין וזאת בניגוד לחוק כבוד האדם וחירותו וכן בניגוד למשפט הבינלאומי (ר' ס' 13-8 לעתירה). עוד נטען לאפליה ואכיפה סלקטיבית. לטענת העותר המשיבים מפנים תושבים פלסטיניים והורסים את בתיהם כדי לפנות את שטחי C, ומנגד הם מקימים התנחלויות ליהודים בלבד ומספקים להם "בתים בחינם, מים וחשמל ואדמות שהופקעו מפלסטינים או כאלה שהוכרזו כאדמות מדינה" (ר' ס' 14 לעתירה). נטען כי ליהודים מאשרים תכניות מתאר ותכניות מפורטות, בעוד כאשר מדובר בפלסטינים העמדה היא שונה. בהקשר לאפליה נטענת זאת מפנה העתירה גם לפרשת קעדאן (בג"ץ 6698/95).
14. העתירה מרחיבה עוד באשר למערכת התכנון בגדה המערבית. נטען כי מערכת זו המופעלת על ידי המינהל האזרחי, פועלת בשני מסלולים נפרדים. האחד ליהודים והאחר לפלסטינים. באשר ליהודים, היא פועלת בצורה נמרצת להקים התנחלויות ולהרחיבן ובאשר לפלסטינים, היא עושה כל שביכולתה כדי למנוע הרחבה של ישובים פלסטינים. העתירה מפנה לכך שבשנת 1971 שינתה ישראל את חוק התכנון הירדני באמצעות צו צבאי שתוקן בשנים שלאחר מכן (צו בדבר חוק תכנון ערים כפרים ובניינים (יהודה ושומרון) (מס' 418), תשל"א-1971). נטען כי צו זה אפשר לישראל לשנות את מבנה מערכת התכנון בגדה המערבית, כפי שזה היה קיים בתקופת השלטון הירדני, באופן שישקף את האינטרסים של הממשל הישראלי וציבור המתנחלים, תוך צמצום מרבי של ייצוג הציבור הפלסטיני ויכולתו להשפיע על החלטות בתחום זה. העתירה מפנה עוד להסכם הביניים משנת 1995 ולכך שבאזורי C המהווים כ-60 אחוז משטח הגדה המערבית, לא הועברו סמכויות התכנון לרשות הפלסטינית. נטען כי ישראל מגבילה את הבנייה בדרך של העדר תכנון. הממשל הישראלי נמנע מלערוך תכניות מתאר אזוריות עדכניות לגדה המערבית. מטעם זה נותרו באזור C בתוקף שתי תכניות מתאר אזוריות שנערכו עוד על ידי המנדט הבריטי (15/S, בצפון הגדה ו-5/RJ בדרומה). תכניות מיושנות אלה מהוות בסיס לא סביר לתכנון אורבני והשטחים שאפשר לבנות מכוחן נוצלו תוך זמן קצר, בעוד שאר שטחי הגדה המערבית נותרו מוגדרים כאזור חקלאי או כשמורת טבע שאסור לבנות בהם. באותן תכניות יש ארבעה ייעודי קרקע בלבד (אזור חקלאי, אזור פיתוח, שמורת טבע ושמורת חוף) ואלו אינם כוללים ייעודים אחרים הנמצאים בתכניות מתאר מחוזיות שחלות בישראל (כתעשייה, תיירות ועוד). בתחילת שנות ה-90 ערכה לשכת התכנון המרכזית של המנהל האזרחי תכניות מתאר מיוחדות חלקיות לכ-400 כפרים בגדה המערבית, אך במקום שאלו יאפשרו פיתוח של הכפרים, הם היוו למעשה תכניות תיחום. התכניות אוסרות בנייה מעבר לקו שלהן ומפנות את הבנייה בתוך הכפרים הפלסטיניים, לבנייה לגובה, תוך הגדלה של רמת הצפיפות. בקשות שמגישים הפלסטינים למנהל האזרחי בשטח C להיתרי בנייה על אדמותיהם הפרטיות, כאשר אלה נמצאות מחוץ לאזורי התיחום שבאותן תכניות, נדחו ברוב המקרים. הדחייה מתבססת על תכניות התיחום ועל תכניות המתאר המנדטוריות. פלסטינים שבנו בית ללא רישיון, קיבלו צווי הריסה מהמנהל האזרחי, כמו העותר כאן. נטען כי רוב האדמות שנותרו פנויות לבנייה, מצויות בפאתי הכפרים ובאזורים שסמכויות התכנון שבהם נותרו בידי ישראל. כך להעברת סמכויות התכנון והבנייה באזורי A ו-B לרשות הפלסטינית אין משמעות מעשית בחלק גדול מהמקרים. נטען כי המשיבים לא ערכו תכנית מתאר לכפר של העותר ולכן נאלץ העותר להגיש בעצמו תכנית מפורטת כדי להסדיר את השימוש שהוא עושה במקום.
15. בהמשך לכל האמור, התבקש צו שיורה למשיבה 2 ליתן טעם:
16. מדוע לא תבוטל ההחלטה מיום 15.9.2019 לדחות את התכנית ומדוע לא תינתן החלטה המאשרת אותה, בהתחשב בכך שההחלטה מבוססת על נימוקים נעדרי בסיס חוקי ומשפטי;
17. מדוע לא ייקבע כי הנימוקים מוטעים ובלתי חוקיים, נגועים בחוסר סבירות קיצוני, באפליה אסורה, ומנוגדים לחוק ולדין הבינלאומי;
18. מדוע לא יאושרו הבקשות למתן היתרי בניה שהגישו העותר ובני משפחתו להכשרת בתיהם, בהתחשב בעובדה שהמקרקעין הינם בבעלותם הבלעדית, כמוכח במסמכי הוכחת בעלות שהוצגו למשיבים;
19. מדוע לא יימנעו המשיבים מהריסת ביתו של העותר בהעדר מקומות מגורים חלופיים ובהתחשב בכך שמדובר בבעיה של קולקטיב ולא של הפרט וכאשר הזכות לקורת גג היא זכות יסוד המוגנת בדין המקומי והבינלאומי;
20. מדוע לא יוכן ויוגש תכנון רחב וכולל לאזור המגורים של העותר ובני משפחתו בכפר;
21. מדוע לא יעוכבו צווי הריסה ביחס לביתו של העותר ויינתן צו למניעת ההריסה וזאת עד אשר יוכן, יוגש ויאושר תכנון רחב כולל לאזור, כפי שחובת הריבון לעשות מתוך דאגה לאינטרסים של המצויים תחת חסותו.

צו ביניים:

1. ביחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים אשר ימנע את הריסת המבנים. אכן בהחלטה מיום 9.1.20 ניתן צו כאמור, ולו מטעמי מאזן הנוחות וכנגד הפקדת סך של 15,000 ₪, אשר הופקד בסמוך.

טענות המשיבים :

1. במסגרת תגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים, הם ביקשו גם לסלק את העתירה על הסף. בקשה זו למעשה לא נדונה, עת ניתנה הוראה להגיש כתב תשובה. במסגרת כתב התשובה פורטו מלוא טעמי המשיבים לדחיית העתירה.

1. המשיבים טענו כי מקום בו מוגשת תכנית אשר מקרקעיה מצויים בתחום שטח אש, בדין היא נדחתה. אישור תכנית במקרה שכזה, יהיה מנוגד להוראות בצו ראשי של המפקד הצבאי ואין בסמכות מוסדות התכנון לאשר תכנית ללא היתר מפורש מהמפקד הצבאי. בעניין חוקיות שטח האש, תלויות ועומדות עתירות שהוגשו לביהמ"ש העליון, ממילא אין מקום להעלות טענות אלה בהליך דנן. המשיבים הפנו לכך שטעם זה שימש לסילוק על הסף - במספר עתירות בהן נדחו תכניות מפורטות דומות. פסקי הדין שניתנו שם הסתמכו, בין השאר, על בג"ץ 7590/19 דבאסה נ' המפקד הצבאי (17.11.19, להלן: "פרשת דבאסה"), בו נקבע כי אין למוסדות התכנון סמכות לאשר תכנית בשטח מסוג זה, מבלי שיינתן היתר מפורש על ידי המפקד הצבאי. בהקשר זה מפנים המשיבים לפסקי דין שניתנו בבימ"ש זה בעתירות הבאות: עת"מ 53731-11-19 (כב' השופט א' רובין, על פסה"ד לא הוגש ערעור); עת"מ 57023-12-19 (כב' השופט ר' וינוגרד, בעניין זה הוגש ערעור עע"מ 2138/20 וביום 3.6.20 דחה השופט סולברג בקשה לצו מניעה זמני במסגרתו); עת"מ 56942-12-19 (כב' השופטת ת' בזק רפפורט, בעניין זה הוגש ערעור עע"מ 2348/20 וביום 30.4.20 ניתן במסגרתו צו מניעה זמני על ידי כב' השופטת ברון); עת"מ 15844-12-19 (כב' השופטת ת' בזק רפפורט, בעניין זה הוגש ערעור עע"מ 2580/20. ביום 25.5.20 התקבלה בקשה לעיכוב ביצוע הריסה על ידי השופט עמית); עת"מ 33093-01-20 (כב' השופט ד' גדעוני, בעניין זה הוגש ערעור עע"מ 2347/20. ביום 30.4.20 קיבלה השופטת ברון בקשה לסעד זמני שלא להרוס את המבנים). המשיבים טוענים כי בדומה לאותם מקרים, בהם נדחו עתירות על הסף, מחמת היות המקרקעין נשוא התכניות כלולים בשטח האש, כך יש להורות גם במקרה דנן. אף שהמשיבים סברו שדי בכך לדחיית העתירה, הם הוסיפו לשלמות התמונה - והתייחסו גם לטעמים נוספים ששימשו לדחייתה.
2. באשר להיות התכנית מצויה בתחום אתר ארכיאולוגי, מפנים המשיבים לס' 10 לחוק העתיקות הירדני, מס' 51 בשנת 1996, האוסר באופן מפורש על בנייה באתר ארכיאולוגי. בהתייחס לטענת העותר כי בעבר אושרו תכניות מתאר לבנייה באתרים ארכיאולוגים, השיבו כי הדבר אכן יכול להתאפשר, אך זאת רק לאחר קבלת אישור קמ"ט ארכיאולוגיה וזאת לאחר שהאחרון בחן את הנסיבות הפרטניות של המקרה. במקרה דנן, נכון למועד הדיון בוועדה, לא התקבל אישור שכזה. מכל מקום, במסגרת גיבוש עמדת המשיבים לעתירה, התבקשה חוות דעתו של קמ"ט הארכיאולוגיה הנוגע למקרקעין נשוא התכנית והוא חיווה דעתו כי הבינוי שקיים כבר בשטח, גורם לפגיעה לצמיתות בערכי הארכיאולוגיה. בהתאם לחוות דעתו יש למנוע פגיעה נוספת באלה. הודגש בחוות דעתו כי בנייה וחפירה בתחום העתיקות מהווה הפרה של חוק העתיקות האמור (ר' את חוות דעתו אשר צורפה כנספח ט' לכתב התשובה).
3. באשר לנימוק כי התכנית מרוחקת מריכוזי בינוי מסודרים, הודגש כי אין הגיון תכנוני לקדם תכנית עבור מבנה בודד המנותק מסביבתו. במקרה דנן מצאה הוועדה כי המבנה הבלתי חוקי, אותו מבקשת התכנית להסדיר, הוא מבנה מבודד, הנמצא במרחק רב מריכוזי בינוי מסודרים. בנסיבות אלה נמצא כי בהתאם לעקרונות תכנוניים, אין הצדקה לקדם את התכנית וזאת גם אם נתעלם מכך שמדובר בשטח אש מוכרז. כאשר מוסד תכנוני בוחן קידום תכנית, עליו להתעלם מבנייה בלתי חוקית המצויה בשטח התכנית ולבחון עניינית אם קיימת הצדקה תכנונית לקדם את הבינוי המבוקש בתכנית, בהתעלם מהסדרת אותה בנייה לא חוקית אשר בתחומו. על בסיס זה בדין קבע מוסד התכנון שאין מקום לקידום התכנית ולא מדובר בהחלטה בלתי סבירה אשר יש מקום שבימ"ש יתערב בה.
4. אף שהמשיבים הזכירו כי התכנית נדחתה גם בגלל העדר זכויות במקרקעין, הם לא ראו צורך להרחיב על כך, מעבר לאמור בהחלטה לגופה.

באשר לטענות הנוגעות להעדר תכנון ואפליה, השיבו כי טענות ממין זה אינן יכולות להוות בסיס למתן היתר לאדם לבנות באופן בלתי חוקי, או לשמש בסיס למניעת הריסת אותו בינוי בלתי חוקי (ר' פסיקה שהובאה באשר לכך בס' 45 לתשובה). נאמר כי אין להתפלא על כך שרשויות התכנון אכן לא מקדמות תכנון באזור וזאת מהטעם הפשוט שהאזור כלול בשטח אש מוכרז אשר אסור כלל לשהות בו. העובדה שהעותר בנה בנייה שלא כדין בשטח שכזה, אין די בה כדי לחייב את רשויות האזור לתכנן את אותו שטח למגורים. המשיבים מפנים עוד לכך שטענות העותר בדבר אכיפה סלקטיבית הן טענות כלליות ולא מבוססות וכבר נקבע בפסיקה שטענות ממין זה, יש לפרט. באשר לדחיית טענות דומות בפסיקת ביהמ"ש העליון, ר' גם ס' 49-47 לתשובה לעתירה. הודגש כי מעולם לא אושרה תכנית למגורים בתחום שטח אש 918, או שטח אש אחר וזאת לא לאוכלוסייה הפלסטינית ולא לאוכלוסייה הישראלית ומקום בו לא ניתן היתר מטעם המפקד הצבאי. ממילא אין אפוא מקום לטענת האפליה.

1. המשיבים ציינו כי העותר הקים את המבנים שלא על פי דין וללא היתר ואף המשיך בבנייה הלא חוקית גם לאחר שהחלו הליכי אכיפה בעניינו (ר' האמור לעיל בעניין בב"ח 415/12 ובג"ץ 5901/12). לטענתם, אין מקום לטענות בדבר פגיעה בזכות הקניין כאשר מדובר בנקיטת הליכים כנגד בנייה לא חוקית. בנייה בניגוד לדין, לא מקימה זכות קניין ראויה להגנה משפטית (ר' פסיקה שהובאה באשר לכך בס' 53-51 לתשובה). המשיבים הפנו עוד בתשובתם למשפט הבינלאומי הנוהג באזור והמטיל למעשה חובה על מפקד כוחות צה"ל באזור לפעול ליישום דיני התכנון והבנייה שם. הוצאת צווי הריסה נגד בנייה בלתי חוקית, מתבססת על דיני התכנון הירדני אשר עמדו בתוקף בעת כינונו של הממשל הצבאי באזור. בהתאם לכך ביישום הוראות החוק המקורי ובפרט בהוצאת צווי הריסה נגד המבנה הבלתי חוקי, פועלות רשויות האזור כנדרש על פי הדין הבינלאומי. לו היו נמנעות רשויות התכנון באזור להפעיל את סמכויותיהן לאכיפת דיני התכנון והבנייה, הייתה במקום בנייה פרועה ולא מרוסנת אשר הייתה בסופו של יום גם פוגעת בתושבי האזור.
2. נטען כי יש מקום לדחות את העתירה גם מחמת חוסר ניקיון כפי העותר. אין מחלוקת כי העותר בנה מספר מבנים לא חוקיים והוא גם הוסיף והרחיב את הבינוי הלא חוקי בחסות הליך משפטי שיזם בצו ביניים הדדי שניתן שם, תוך שניצל לרעה את הליכי המשפט ועשה דין עצמי. נטען כי במקרה שכזה הוא מחוסר ניקיון כפיים ויש לדחות טענותיו ולו על בסיס זה.
3. בשולי הדברים הזכירו המשיבים כי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התכנון הוא מצומצם ויש מקום להתערב רק כאשר אלו פעלו שלא כדין. ביהמ"ש לא ישים עצמו בנעלי רשויות התכנון ולא יחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו. נטען כי במקרה דנן אין עילה המאפשרת התערבות בהחלטה הדוחה את התכנית.

הכרעה:

1. דין העתירה להידחות;

המפורט בבקשה לסילוק על הסף, בתוספת הדברים אשר בכתב התשובה - מהווים לטעמי הסבר סדור ומפורט מדוע אין מקום לקבל העתירה והיה אף ניתן להסתפק באימוצם על דרך ההפניה. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולפיכך אציין בהכרעתי את עיקרי הטעמים וזאת מבלי למעט מייתר המפורט שם.

1. ניתן להסתפק לדחייה - בנימוק לפיו הבינוי נשוא התכנית מצוי בתחום שטח אש 918;

אין מקום להידרש בגדר הליך זה לשאלה האם היה מקום לצו של המפקד הצבאי אשר הגדיר כך את אותו שטח (יוזכר כי בעניין זה תלויות עתירות בבג"ץ). צודקים המשיבים בטענתם, כי כל עוד לא בוטלה אותה הגדרה (בין בבג"ץ ובין בדרך אחרת), הרי שמוסדות התכנון אינם מוסמכים לאשר תכנית שם. בעניין זה ר' פרשת דבאסה שם נאמר מפורשות כי :"אין למוסדות התכנון סמכות לאשר תכנית בשטח מסוג זה מבלי שניתן היתר מפורש על ידי המפקד הצבאי" (ר' שם, סעיף 7 לפסק הדין). משמוסדות התכנון מנועים מלאשר תכנית כל עוד לא בוטל סווג השטח, ממילא אין טעם להפקיד את התכנית. במקרה דנן, אין טענה "שניתן היתר מפורש על ידי המפקד הצבאי" ומשלא הוצג היתר של המפקד הצבאי, בדין דחו אפוא המשיבים את התכנית מהטעם האמור. גם אם בפועל השטח לא משמש לאימונים, עדיין הוא מוגדר כשטח סגור וכל עוד לא שונתה אותה הגדרה - רשויות התכנון אינן מוסמכות לאשר את התכנית. יוער כי אפילו היו רשויות התכנון מוסמכות לכך, הרי שלדידי אין מקום לקבוע כי קיים חוסר סבירות קיצונית, בבחירה שלא לקדם תכנית, בטרם יחול שינוי בהגדרה זאת.

ב"כ העותר טען כי חרף האמירה דלעיל בפרשת דבאסה, יש לפנות להוראת סעיף 90(ד) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378) תש"ל- 1970, הקובעת כי כאשר הפר אדם הוראות הכרזה בדבר סגירת שטח, רשאים חייל או שוטר להוציאו מחוץ לשטח. הסעיף מסייג זאת במילים "סעיף קטן זה לא יחול על תושב קבע בשטח סגור" (ר' סעיף 8ב לעתירה). עם מלוא הכבוד, לא ניתן לקבל הטענה; אפילו יונח כי תוכח הטענה שהעותר הוא תושב קבע במקום, עדיין הוראה זו מופנית לחייל או שוטר המוציאים מהקרקע את מי שנכנס אליה. לא דומה הוראה המופנה לשוטר או חייל כאמור, להתנהלות רשות תכנונית, הבוחנת אם יש מקום להפקיד תכנית לבינוי באותו שטח, אשר נכון לעת הזו נקבע כשטח אש. כאמור בית המשפט העליון אמר ברורות בפרשת דבאסה כי - "אין למוסדות התכנון סמכות לאשר תכנית בשטח מסוג זה מבלי שניתן היתר מפורש על ידי המפקד הצבאי". היתר כאמור לא הוצג ומכל מקום, כפי שהובהר החלטה שלא לקדם תכנית בשטח אש, בוודא שאינה בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיק התערבות בגדר עתירה מינהלית.

1. ככל שלא די בנימוק דלעיל, אני מוצאת להפנות גם לנימוק לפיו התכנית מרוחקת מריכוזי בינוי מוסדרים. מדובר בנימוק תכנוני, ענייני מובהק, אשר אין מקום כי ביהמ"ש יתערב בו. כפי שציינו המשיבים בצדק בתשובתם, לא די בעובדה שהעותר בחר לקבוע בינוי בלתי חוקי במקום, כדי לאלץ את רשויות התכנון לקבוע שם יעוד לפי בקשת העותר. יעוד אשר לא נמצא טעם תכנוני אחר לקובעו באותו מקום. בהקשר זה יוער כי דברים אלה יפים וזאת אף בהנחה שלעותר יש זכויות קנייניות במקום.

קח לדוגמא פלוני שהינו בעלים של קרקע בשטח חקלאי אשר אף נקבע כשטח אש. וכי די בעובדה שאותו פלוני בחר להקים במקום בית ללא כל היתר, כדי שהרשות התכנונית תהא מחויבת לקבוע שם ייעוד המאפשר קיום אותו בית שם?!. לו כך היה הדבר, היה כל בר דעת רוכש קרקע זולה, קובע בה ביתו ללא היתר ומאלץ את הרשות לאשר שם ייעוד של מגורים, אשר מעלה משמעותית את ערך הקרקע. נראה כי הדברים ברורים ואין צורך להרחיב בהם. יעוד תכנוני צריך להיקבע משיקולים תכנונים, ולא על פי צורכי פרט זה או אחר, ובוודאי שלא כאשר מדובר במי שבחר לבנות ללא היתר כדין. בימ"ש לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות התכנונית לא כל שכן - בשיקול תכנוני זה שצוין, שהינו סביר ואשר לא נמצא בו כל פסול.

1. התכנית נדחתה עוד בדין, בהיותה כלולה בתחום אתר ארכיאולוגי וכאשר לא התקבל אישור של קמ"ט ארכיאולוגיה, כמתחייב בנסיבות אלה. לא רק שהעותר לא הציג אישור שכזה, אלא שכאמור לעיל המשיבים גם טרחו לפנות לקמ"ט ותשובתו עולה בקנה אחד עם החלטת המשיבים שלא לאשר את התכנית. בכך יש מענה לטענת העותר בעת הדיון כי לא היה מקום לדחות את הפקדת התכנית, אלא להפקידה בכפוף לתנאי שיוצג אישור הקמ"ט. משעולה כי אישור זה לא יינתן, ממילא אין טעם בהפקדה הכפופה לתנאי זה.
2. באשר לטענות הנוגעות לאפליה; כפי שציינו המשיבים, הועלו טענות כלליות ולא מפורטות וניתן לדחותם ולו מטעם זה. הפסיקה כבר קבעה כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא ישעה לטענת הפליה כללית שנטענה בעלמא ובאופן סתמי. יפים לעניין זה דבריו של ביהמ"ש העליון במסגרת בג"ץ 240/98 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, נב(5) 167 (1998)

"טענת הפליה סתמית הנזרקת לחלל בית-משפט - כך למדנו בשכבר הימים - אין בה ולא כלום. שומה עליו, על הטוען הפליה, להיכבד ולפרוש רשת ראיות המלמדת על יחס מפלה המצדיק הענקתו של סעד. על כך, דומה, נסכים כולנו. ההרחיקו העותרים מדגם זה של סתמיות וכלליות? גם על שאלה זו נשיב בשלילה."

ור' גם בג"ץ 9157/04 דעאגנה נ' המפקד הצבאי/המנהל האזרחי לגדה המערבית (16.11.2004); בג"ץ 8918/03 חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה המנהל האזרחי (4.6.2009); בג"ץ 5493/08 חטיב נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (7.11.2010; ור' גם בהקשרים אחרים - עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתו"ב ירושלים (27.11.2002); עע"מ 2707/14 אינשט נ' שר הפנים (14.6.2016).

העותר לא הפנה ולו למקרה אחד בו אושר קידום תכנית אשר נועדה לאשר בדיעבד בינוי לא חוקי, בשטח צבאי סגור, בהיותו בתחום שטח אש וכן בתחום אתר ארכיאולוגי וללא אישור קמ"ט ארכיאולוגיה. בהעדר הפניה קונקרטית, ממילא דין הטענה דחיה.

1. חלק ניכר מטענות העותר נוגעות לצווי הריסה שניתנו כנגדו ולדחיית הבקשות הקודמות שהגיש העותר למתן היתרי בנייה. אין מקום להידרש לטענות אלה - כאן. עתירה זו תוקפת את סילוק התכנית על הסף, בעוד עניינם של צווי ההריסה והיתרי הבנייה הסתיים זה מכבר.

יש ממש גם בטענת המשיבים כי טענות בדבר פגיעה בזכות הקניין, אינן במקומן, עת שהמעלה אותן קבע את הבינוי עליו הוא מסתמך, באופן לא חוקי וללא שניתן בידיו היתר בנייה.

ב"כ העותר העלה הן בעתירה והן בדיון טענות בדבר התנהלות מדינת ישראל "מאז הכיבוש ועד היום" (ר' עמ' 4 ש' 10 לפרוטוקול מיום 1.7.20). נטען כי המנהל האזרחי לא יזם כל תכנית מתאר בגדה המערבית. לדבריו רואים בגדה המערבית התנחלויות וערים חדשות בעוד לתושבים הפלסטינים רק משאירים צווי הריסה. עוד אמר כי לא רק שמדינת ישראל מתעלמת מחובותיה אלא גם מתעקשת להוציא את הפלסטינים "מהשטח בו הם היו לפני הכיבוש ואף לפני קום המדינה..." (שם. ש' 16). ב"כ המשיבים מנגד ציינה כי מדובר בטענות אווירה מאוד כוללניות והזכירה כי אנו מצויים בעתירה מנהלית התוקפת החלטה של מוסד תכנוני שלא לאשר תכנית. אכן, חלק לא מבוטל מטענות העותר אינן רלוונטיות להליך התחום אשר בפניי. נזכיר כי עתירה מינהלית מוגשת כנגד "החלטה של רשות או גוף..."(ר' סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000). כאן העתירה הוגשה כנגד החלטה שלא לאשר תכנית. אם בפי העותר טענות כנגד התנהלות ממשלת ישראל, או מוסדות תכנון שלא בהקשר למקרה הקונקרטי הנדון – עליו לבחון היכן ובאיזו דרך לפעול לשינויים, אך העתירה דנן אינה האכסניה מתאימה לכך. זאת עת שהיא ממוקדת בתוכנית ספציפית ובטעמי דחייה ממוקדם וראויים.

1. לטעמי די בהנמקות אלה לדחיית התכנית, וזאת אפילו אם נתעלם מקביעת הוועדה כי קיים קושי גם באשר לזיקה הקניינית של העותר לשטח התכנית. כאמור לעיל - גם מי שהוא בעליו של שטח, אינו יכול לכפות על רשויות התכנון לאשר בו את הייעוד אשר נוח לו, כאשר אותו ייעוד אינו מתיישב עם שיקולים תכנוניים אחרים וכאשר אותו ייעוד אינו מתיישב עם היות המקרקעין כלולים בתחום אתר ארכיאולוגי וכלולים בתוך שטח אש, המוגדר כשטח סגור. מאחר שלטעמי לא הייתה התוצאה שונה, גם לו הייתה מוכחת בעלות העותר בשטח - ובשים לב לכך שלא הוצגו בפניי מסמכים הנוגעים לזכויות של העותר במקום, איני מוצאת להתייחס גם לנימוק נוסף זה.
2. לא מיותר להזכיר בשולי פסק הדין את ההלכות - באשר לגדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות של רשויות תכנון. בעע"מ 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים (24.11.2005), נאמרו מפי כבוד הנשיאה א' חיות, הדברים הבאים:

"כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות".

וכן - "בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות רשויות התכנון וועדות הערר" (בג"ץ 6795/16 שיך נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (3.8.2017); ור' גם בג"ץ 2389/04 בשאראת נ' המפקד הצבאי באזור יו"ש (10.12.2006); בג"ץ 5439/06 הוארין נ' מועצת התכנון העליונה (10.1.2007). לא נמצא כי בהחלטה אותה תוקפת העתירה, נפל אחד מאותם הפגמים המינהליים, אשר מצדיקים התערבות.

1. משהגענו עד הלום, אפטור עצמי מלדון בשאלה נוספת והיא האם לא היה מקום לסילוק העתירה על הסף וזאת לא רק משום המניעות של הרשות התכנונית מלקדם תכנית עת עסקינן בשטח אש, אלא גם על בסיס חוסר ניקיון כפיים של העותר. חוסר ניקיון כפיים עת בנה ללא היתר ו/או חוסר ניקיון כפיים עת לפי הנטען, המשיך בקביעת בינוי - חרף צו ביניים שניתן בבג"ץ 5901/12. אזכיר עוד כי חרף הטענה בדבר היות העותר במקום זה שנים רבות, מוכיחים תצלומי אויר שהוגשו מטעם המשיבה, כי לפחות חלק מהבינוי נקבע בשנים האחרונות.
2. סיכום הדברים הוא כי דין העתירה להידחות וזאת - על יסוד הטעמים שבהחלטה, כלל המפורט בתגובת המשיבים ובבקשה שהוגשה מטעמם לסילוק על הסף, האמור בהכרעתי זו - ועת שלא מדובר בהחלטה בלתי סבירה של רשות תכנונית אשר יש מקום להתערב בה.

צו הביניים שניתן בהחלטה מיום 9.1.20 - יוותר בתוקף למשך 60 יום ממועד מתן פסק הדין ואז יפקע ככל שעד לאותו מועד לא תינתן החלטה אחרת ובכפוף לכך שלא תבוצע בשטח כל בניה נוספת בפרק זמן זה. הסך של 15,000 ₪ שהופקד מכוח אותה החלטה, יוותר בקופת בית המשפט עד ליום 30.9.20 וככל שעד לאותו מועד לא תוגש בקשה להורות אחרת, יוחזר אז לעותר.

העותר ישלם בתוך 30 יום בגין הוצאות המשיבים סך של 7,500 ₪.

(בגדר זה הבאתי בחשבון גם את טענת המשיבים כי לא נמסרה להם הודעה על מחלת ב"כ העותר ולו בבוקר הדיון ולפיכך התייצבו לשווא באותו מועד).

העתירה אפוא נדחית.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.