1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים (הדיין חנניה גוגנהיים), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש 2 (להלן: "המבקש") למתן צו ארעי המונע נקיטת הליכי אכיפה להרחקתו מהארץ, עד להכרעה בערר אותו הגיש לבית הדין.

רקע

1. המבקש, אזרח ירדני יליד 1962, נכנס לארץ ביום 27.5.19 באשרת תייר (ב/2) שתוקפה לחודש ימים. לטענתו, במהלך ביקורו בארץ הכיר את המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") אזרחית ישראלית ילידת 1974, והם נישאו כעבור שבועיים, ביום 16.6.19, בבית הדין השרעי. ביום 23.6.19 הגישו המבקשים בקשה לקביעת תור לשם הגשת בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (להלן: "בקשת אחמ"ש"). לטענת המבקשים, מצבה האישי של המבקשת עודכן מ"רווקה" למצב "בבירור" ונקבע להם תור ליום 24.2.2020. באותו מעמד ביקש המבקש להאריך את תוקף אשרת השהיה שלו (שהיתה בתוקף עד ליום 27.6.19), אך בקשתו סורבה והמבקש יצא מהארץ. ביום 17.10.19 הגיש המבקש לקונסוליה הישראלית ברבת עמון בקשה לאשרת כניסה לישראל בה נכתבו פרטי אחיו, שהוא תושב קבע בישראל, כגורם המזמין. המבקש הסביר כי רשם את אחיו כגורם מזמין מאחר ובתעודת הזהות של המבקשת היה רשום מצב משפחתי "בבירור". בקשתו של המבקש אושרה והוא קיבל אשרת תייר (ב/2) התקפה לחודש ימים, באמצעותה נכנס לארץ ביום 28.10.19. ביום 21.11.19, טרם פקיעת תוקף האשרה, הוגשה בקשה נוספת להארכת האשרה, וזו סורבה באותו היום בשים לב לכך שהמבקש נכנס לישראל באשרת ביקור בהזמנת אחיו, בעוד שבכוונתו להגיש בקשת אחמ"ש באמצעות המבקשת. בהתאם, נדרש המבקש לצאת מהארץ לאלתר.
2. על החלטה זו הגישו המבקשים ביום 28.11.19 ערר לבית הדין (ערר (י-ם) 4916-19), בגדרו ביקשו לבטל את החלטת המשיב מיום 21.11.19 ולהאריך את אשרת השהייה של המבקש עד לבדיקת בקשתו לאיחוד משפחות. עם הגשת הערר הגישו המבקשים גם בקשה לצו ארעי אשר יורה על מניעת נקיטת הליכי אכיפה להרחקת המבקש מישראל. בהחלטה מיום 28.11.19 דחה בית הדין לעררים את הבקשה למתן צו ארעי, בקובעו כי פעולותיו של המבקש לקבלת רישיון כניסה לישראל נגועות בחוסר תום לב וסיכוייו בהליך נחזים כנמוכים. אשר למאזן הנוחות קבע בית הדין כי ניתן לברר את בקשתו של המבקש אף כשהוא נמצא בארצו, כפי שאף תכנן לעשות עם יציאתו מישראל. בית הדין ציין כי הוא ער להלכה שנקבעה בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים ובעע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, אך סבר שמקרה זה שונה מהותית מהמקרים שנדונו שם, שכן מדובר בעורר שנכנס לישראל בחוסר ניקיון כפיים וכפה את הימצאותו על המשיב לשם ניהול הליך איחוד המשפחות שלו. בית הדין הוסיף וציין, כי במקרה זה גם עולים סימני שאלה רבים הן ביחס להליך הנישואין עצמו, שנערך במהירות רבה, והן ביחס להמשך התנהלות המבקשים, ועל כן גם לשיקולי צדק יהיה משקל בעת הדיון בערר לגופו.
3. על החלטת בית הדין לעררים בעניין הסעד הזמני הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור להימנע מהרחקתו מישראל.
4. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, החלטתי לדחותה ללא צורך בתשובה. נקודת המוצא לבחינת בקשת הרשות לערער היא כי, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים (רע"א 910/15 Societe des Produits Nestle נ' אספרסו קלאב בע"מ (12.5.15)). אמת מידה מצמצמת זו חלה בענייננו, ואף ביתר שאת, בשים לב לאופיו של בית הדין לעררים, במקצועיותו ובמומחיותו בתחום עיסוקו (בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (27.8.15)). לא מצאתי כי מקרה זה הוא מסוג המקרים המצדיק התערבות בהחלטת בית הדין.
5. כידוע, על החלטה בבקשה לצו ביניים חולשים שני שיקולים: מאזן הנוחות וסיכויי ההליך. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר הבכורה ניתנת לשיקול של מאזן הנוחות (בר"מ 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (18.11.15)). במקרה זה, אין חולק כי בעת כניסתו הראשונה לישראל ולאחר שהגיש את בקשת האחמ"ש, ביקש המבקש להאריך את אשרת הביקור, אך סורב. המבקש לא תקף החלטה זו, וכעבור מספר חודשים הגיש בקשה לקבלת אשרה לצורך ביקור אחיו, שהוא תושב קבע בישראל, מבלי שציין כי הוא מצוי בהליך להגשת בקשת אחמ"ש מכוח נישואיו למבקשת. כפי שציין בית הדין, התנהלותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב. המבקש טען כי פעל כפי שפעל "כפתרון זמני לבעיה אליה נקלעו בני הזוג" וציין את פרטי אחיו בבקשת האשרה כיוון שבתעודת הזהות של המבקשת נרשם מצב משפחתי "בבירור", טענה שלא הובהר כיצד יש בה משום הסבר להתנהלות המתוארת. כפי שצויין בהחלטה, אין המדובר במי שערר על ההחלטה להורות לו לצאת מהארץ עד לאחר סיום הבדיקה בעניינו, אלא במי שבחוסר ניקיון כפיים נכנס לארץ תוך הסתרת מטרת ביקורו האמיתית, ואין להתערב בהחלטת בית הדין שמצא כי בהתנהלותו זו יש כדי להקרין על סיכויי ההליך. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המערער דווקא, שכן כפי שציין בית הדין אין מניעה לברר את בקשתו של המערער גם כשהוא נמצא בארצו, כפי שתכנן לעשות עם יציאתו הראשונה מישראל. נוכח דברים אלה, לא מצאתי כי בהחלטת בית הדין לעניין הסעד הזמני נפל פגם המחייב את התערבות בית המשפט.
6. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

נוכח תוצאה זו, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו ביניים בתקופת הערעור.

בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו טבת תש"פ, 12 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.