רקע כללי

1. לפניי בקשת הנתבעת 2 להבאת ראיות לסתור את החלטות הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי בעניינה של התובעת.
2. ברקע לבקשה שלוש תאונות דרכים שעברה התובעת – כולן תאונות עבודה, אשר ביחס לכל אחת התקיימו דיונים לקביעת נכותה של התובעת בפני ועדות רפואיות של המל"ל. בגין התאונה ראשונה מיום 19.12.13 לא הקנתה הוועדה הרפואית של המל"ל לתובעת נכות צמיתה (להלן- "התאונה הראשונה"); בגין התאונה השניה מיום 25.5.15 הקנתה הוועדה הרפואית של המל"ל לתובעת נכות רפואית בשיעור 10% (להלן – "התאונה השנייה"); ובגין התאונה השלישית מיום 27.3.16 הקנתה הוועדה הרפואית של המל"ל לתובעת נכות רפואית בשיעור 5% (להלן – "התאונה השלישית").
3. התאונה הראשונה מבוטחת אצל הנתבעת 1, והתאונות השנייה והשלישית מבוטחות אצל הנתבעת 2.
4. ביחס לתאונה הראשונה התכנסה ועדה רפואית ביום 18.3.15. התובעת התלוננה בפני הוועדה על חבלות בגב ובצוואר, אך בדיקת הוועדה הרפואית העלתה ממצאים תקינים ולא נקבעה לה נכות צמיתה. גם ועדת הערר שהתכנסה ביום 23.7.15 ביחס לתאונה הראשונה קבעה כי אין הגבלה בתנועתיות הגב או הצוואר ואין חסר נוירולוגי, ודחתה את הערר.
5. ביחס לתאונה השנייה התכנסה ועדה רפואית ביום 30.12.15, והתובעת התלוננה בפניה על פגיעה במנגנון צליפת שוט ועל כאבים בגב ובצוואר. בשלב זה נקבעו לתובעת נכויות זמניות בלבד. ועדה רפואית נוספת התכנסה ביום 22.11.16 וקבעה כי מבחינה נוירולוגית לא נותרה לתובעת נכות, ואולם מבחינה אורתופדית נקבעה לתובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר.
6. ביחס לתאונה השלישית התכנסה ועדה רפואית ביום 19.10.17. התובעת התלוננה בפני הוועדה על כאבי צוואר וגב ונקבעה לה נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בגב. לגבי הצוואר נקבע כי אין שינוי לעומת המצב שנקבע בוועדות הקודמות. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 6.5.18 קבעה כי אין לתובעת הגבלה תנועתית או חסר נוירולוגי המעניק נכות, לא בעמ"ש מתני ולא בצוואר. בהמשך נקבע כי "מבחינת עמ"ש מתני הועדה מתכוונת לשנות החלטה מדרג א' ולבטל את הנכות אשר ניתנה בדרג א' ומאפשרת לתובעת להגיב".
7. התובעת משכה את הערר.
8. בהמשך הגישה התובעת בקשה להחמרת מצב- וזו דחתה ביום 9.12.20 את בקשת התובעת והשאירה את קביעות הוועדות הרפואיות הקודמות על כנן.

טענות הנתבעת 2 בבקשה

1. הנתבעת 2 טוענת כי הוועדה הרפואית לעררים שדנה בעניין התאונה הראשונה התכנסה ביום 23.7.15, כחודשיים לאחר שהתרחשה התאונה השנייה. בוועדה זו נקבע כי לתובעת אין מגבלות בתנועות הגב והצוואר ולא נקבעה לה נכות, התובעת לא הזכירה את התאונה השנייה שעברה רק חודשיים קודם לכן ולא ציינה כי היא לכאורה סובלת מכאבי צוואר וגב כתוצאה ממנה. למרות האמור, ביחס לתאונה השנייה נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בצוואר וזאת, על אף שכבר נבדקה בוועדה הרפואית לעררים ביום 23.7.15 והוועדה הרפואית לעררים קבעה שאין לתובעת הגבלה בתנועות הצוואר והגב באותו מועד. לטענתה, ככל שלא היו לתובעת מגבלות ביום 23.7.15 לאחר התאונה השנייה ממילא לא יכולה להיות נכות לאחר התאונה השנייה, וככל שכן נותרה נכות בצוואר לא ייתכן שלא ינוכה עבר רפואי בגין התאונה הראשונה שהתובעת עצמה התלוננה בעקבותיה בקשר לצוואר.
2. לגבי התאונה השלישית, הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל קבעה במפורש שאין לתובעת הגבלה התנועות הצוואר או הגב. באשר לצוואר באופן תמוה לא מצאה לנכון להוריד את הנכות ובעמ"ש המתני הוועדה התכוונה לשנות את החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון ובנסיבות ניתנה לתובעת האפשרות להגיב, לא ברור האם התובעת ויתרה על הערר בנסיבות ואולם ברי כי הגם שמבחינה טכנית אושרה לתובעת נכות משוקללת של 14.5%, מן הבחינה המהותית עסקינן בנכות 0%. קרי, הוועדה קבעה כי התובעת איננה סובלת מהגבלות תנועה – לא בגב ולא בצוואר, והנכויות שנקבעו בוועדות הקודמות – אינן נכונות עוד.
3. לאור האמור, הנתבעת 2 טוענת כי מדובר בפגם מהותי אשר יש בו כדי להוות טעם למתן רשות להבאת ראיות לסתור.

תשובת התובעת

1. התובעת מתנגדת לבקשה הן לנוכח השיהוי שדבק בהגשתה והן לגופה.
2. לטענת התובעת, כל פרוטוקולי הועדות הרפואיות והמסמכים הרפואיים הרלוונטיים הוגשו עם כתב התביעה (ביום 10.12.19). ביום 23.12.20 הוגשה לתיק גם החלטת המל"ל לדחות את בקשת התובעת להחמרת מצב. לטענתה, הגשת בקשה זו בעיתוי בו הוגשה (לאחר הגשת תחשיבי נזק, קבלת הצעת פשרה מבית המשפט והגשת ראיות התובעת לאחר שנדחתה הצעת הפשרה) מסרבלת את ניהול ההליך ומעכבת את בירורו.
3. התובעת טוענת כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. לטענתה, כל המסמכים הרלוונטיים והעובדות החשובות עמדו בפני הוועדות הרפואיות. בנוסף, הוועדה הרפואית לתאונה השנייה ידעה ועיינה בפרוטוקולי הוועדות לתאונה הראשונה. כך עשתה גם הוועדה הרפואית לתאונה השלישית והוועדה הרפואית להחמרה, שהתייחסו מפורשות לעברה הרפואי של התובעת.
4. טענת הנתבעת 2 כי התובעת לא גילתה את קיום התאונה השנייה בפני ועדת הערר לתאונה הראשונה אינה נכונה, והתובעת אף טענה מפורשות לפרוטוקול הוועדה לתאונה השנייה.
5. מוסיפה התובעת וטוענת כי מקרה זה איננו נופל לגדר המקרים החריגים בהם יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור ולפיכך יש לדחות הבקשה תוך חיוב בהוצאות.

תגובת הנתבעת 1

1. הנתבעת 1 טענה כי בפני המל"ל עמדו 3 התאונות, וביחס לתאונה הראשונה ישנה קביעה כדין כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה.
2. הנתבעת 1 הבהירה כי אמנם סבורה שאין מקום למינוי מומחה, אולם ככל שימונה מומחה כאמור יש לקבוע כי קביעתו בכל הנוגע לתאונה הראשונה לא תחייב את הנתבעת 1.

תגובת הנתבעת 2

1. באשר לטענת השיהוי, טוענת הנתבעת 2 כי לא ייתכן כי מלוא התיעוד היה בידיה מיום קבלת התביעה, כיוון שהתביעה הוגשה בדצמבר 2019 וההליכים במל"ל הסתיימו בדצמבר 2020, וכי היה קושי אמיתי באיסוף התיעוד הרפואי. תחילה לא ניתן היה לאסוף התיעוד כל עוד התיק מצוי בוועדות הרפואיות ולאחר מכן קבלת התיעוד התעכבה עקב הצורך בקבלת טופס וס"ר תקין. הנתבעת 2 ציינה כי לאורך כל ההליך שמרה על זכותה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור וזאת לאחר קבלת מלוא התיעוד הרפואי ותיקי המל"ל.
2. באשר לנכות בגין הפגיעה בצווארה של התובעת, הנתבעת 2 טוענת כי בכל פרמטר שהוא, ישנה הטבה בין הבדיקה שבוצעה לתובעת בוועדה מיום 22.11.16 לבין זו מיום 6.5.18. גם בהתייחס לגב לטענתה קיים שוני מהותי מקביעת הוועדה מיום 19.10.17 שמצאה מגבלות תנועה בגב.
3. הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי משהוועדה כלל לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי תוך התייחסות לתאונה הראשונה – הרי ברור כי החלטת הוועדה אינה יכולה לעמוד.

דיון והכרעה

1. הלכה היא, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב. לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ניתנת רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ובמקרים מיוחדים וחריגים בלבד. תמצית ההלכה סוכמה ברע"א 1193/90 מ"י נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, (1991), ולפיה תתאפשר הבאת ראיות לסתור משני סוגי טעמים עיקריים: האחד – טעמים משפטיים כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל כגון שינוי מהותי במצבו של התובע.
2. עם המקרים החריגים "הטיפוסיים" שבהם יינתן היתר כאמור נמנה גם מקרה שבו לא היו לפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות לגבי מצבו הרפואי של הנפגע, אשר אילו היו לפניה היו עשויות להביא להחלטה שונה (ר' למשל רע"א 4707/10 המאגר הישראלי לביטוח נ' כדמור (21.12.10); רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' פלבינסקי (28.8.94); רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי (8.4.13) וכיו"ב). הודגש עם זאת, כי אין די להראות שנמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות חשובות אלא יש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הועדה הרפואית, הייתה קביעתה משתנה והיה בתיעוד החסר כדי להשפיע על קביעותיה (רע"א 10044-10-15 נעים נ' איפראימוב (12.10.15)). כך למשל נקבע, כי חשש שהועדה לא נתנה דעתה לתיעוד רפואי שאפשר שתהא לו השלכה על מסקנותיה יכול שיהווה עילה למתן היתר לסתירת ראיות (ת"א 14825-07-10 קרוט נ' סחורי ג'יהאד (15.9.13)).
3. בענייננו, הנתבעת 2 איננה טוענת שלא עמדו לנגד עיני הוועדות הרפואיות של המל"ל או הוועדות הרפואיות לעררים של המל"ל מלוא המסמכים והמידע הנוגעים למצבה של התובעת, אלא טוענת לפגם בשיקול הדעת של ועדות אלו, בכל הנוגע לקביעת הנכות ביחס לתאונה השנייה והשלישית.
4. אפתח ואציין כי אמנם הוועדה הרפואית לעררים בעניין התאונה הראשונה התכנסה ביום 23.7.15, כחודשיים לאחר שהתרחשה התאונה השנייה. ואולם, עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 30.12.15 ביחס לתאונה השנייה (נספח ד' לבקשה) מלמד כי התובעת ציינה בפני הוועדה ברחל בתך הקטנה את דבר התרחשות התאונה הראשונה ואת העובדה ש"אני לא יודעת אם זה המשך של התאונה הקודמת. ועדת ערר בדקה אותי אחרי התאונה השנייה ולא ידעה על התאונה הזו, שאלתי ואמרו לי שעכשיו דנים בזה אח"כ לפנות לתאונה השנייה". ללמדך שהוועדה הרפואית מיום 30.12.15 הייתה מודעת לקיומה של התאונה הקודמת ולתלונותיה החופפות לכאורה של התובעת ביחס לתאונות אלו. הוועדה הרפואית מיום 30.12.15 גם בדקה את התובעת קלינית, ציינה מפורשות כי עיינה במכלול המסמכים הרפואיים שבתיק, ואף ביקשה מן התובעת השלמות לקראת ישיבת הוועדה הבאה (נספח ד' לבקשה). גם הוועדה הרפואית שהתכנסה ביום 22.11.16 עיינה בממצאי הבדיקה והחומר הנוסף שצירפה התובעת, עיינה בפרוטוקול הוועדה רפואית לעררים מיום 23.7.15 בעניין התאונה הקודמת, וביצעה בדיקה קלינית עצמאית ונוספת לתובעת. רק על סמך כל אלו החליטה להקנות לתובעת נכות בשיעור של 10%.
5. זאת ועוד, גם הוועדה הרפואית מיום 19.10.17 ביחס לתאונה השלישית ביצעה לתובעת בדיקה קלינית מקיפה, ציינה כי עיינה במכלול המסמכים הרפואיים בתיק כולל עבר רפואי רלוונטי לצוואר ולגב תחתון "עקב תאונות קודמות" וקבעה לתובעת נכות בשיעור 5% כתוצאה מהתאונה השלישית (נספח ו' לבקשה). הוועדה הרפואית לעררים מיום 6.5.18, אשר גם בפניה עמד מלוא תיק המל"ל בעניינה של התובעת, ביצעה אף היא בדיקה קלינית לתובעת והתייחסה מפורשות לכך שאין בכוונתה לשנות את הנכות שנקבעה בעבר בעמ"ש צווארי מאחר שהנכות קיימת, וציינה את כוונתה לבטל את הנכות שקבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון ביחס לעמ"ש מתני (נספח ז' לבקשה). התובעת החליטה לבסוף למשוך את הערר ושיעור הנכות נשאר על כנו.
6. עינינו הרואות אפוא, כי התובעת התייצבה בפני לא פחות מ- 6 ועדות רפואיות של המל"ל, אשר בדקו אותה, את עברה הרפואי, את תלונותיה ואת התיעוד הרפואי שהציגה (ואשר כאמור לא נטען בפניי כי היה חסר). מסקנותיה של כל אחת מהוועדות - מפורטות ומנומקות. בפני כל אחת מהוועדות עמדו גם החלטות הוועדות שקדמו לה והנימוקים להחלטות שניתנו בה.
7. עוד יש לזכור כי התובעת התייצבה בהמשך בפני ועדה רפואית להחמרה ביום 9.12.20 (נספח ז' לתשובת התובעת). גם ועדה זו בדקה את התובעת. היא אמנם קבעה שאין החמרה במצבה של התובעת, ואולם לא קבעה כי התובעת נטולת כל מגבלה, אדרבה – פירטה את המגבלות בבדיקתה.
8. הנה כי כן, לא מצאתי כל פגם או פסול באופן התנהלותן של הוועדות הרפואיות של המל"ל – לא בדרג הראשון לא בדרג הערר, בקשר עם התאונות השנייה והשלישית מושא תביעה זו. הוועדות ביצעו בדיקותיהן בצורה יסודית, על סמך מכלול מסמכים רפואיים ועל סמך ידיעה ברורה על קיומן של תאונות נוספות ועבר רפואי ברקע, ועל סמך בדיקה קלינית ושיקול דעת מקצועי החליטו להקנות את שיעורי הנכות שהקנו.
9. כאמור, הפסיקה קבעה כי הזכות למתן הבאת ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים ומיוחדים בלבד, המתייחסים בעיקר למצבים בהם דבק פגם משפטי חמור בעבודת הוועדות הרפואיות; שינוי עובדתי מהותי במצבו של הנפגע; או מידע רלוונטי שלא עמד לנגד עיני הוועדה (ר' למשל ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 687 (1986), להלן – "עניין אררט"). אין זה המצב בענייננו.
10. היעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור במקרה שבפניי למעשה תוביל למדרון חלקלק ולטשטוש תחומי פריסתו של מונח "הנכות על פי דין" כמובנו בסעיף 6ב. לחוק הפלת"ד, שכן בכל מקרה בו שיקול דעתן של הוועדות הרפואיות לא יישא חן בעיניו של מי מהצדדים יידרשו בתי המשפט להשוות ממצאי בדיקות שערכו מומחים רפואיים, להשוות טווחי תנועות ולהעביר תחת שבט ביקורתם שיקול דעת רפואי של גורמים רפואיים מקצועיים שהדין ייחד להם תפקיד זה ממש.
11. עוד יש לזכור, כי על פי הפסיקה: "מטרתו וייעודו של חוק הפיצויים הנו בייעול, פישוט וקיצור הדיון בתביעות הנופלות בגדרו. להשגת מטרה זו מתווה החוק דרכים קבועות וברורות המכוונות לשמש בסיס לקביעת הפיצוי המתאים... קביעות אלו, כאמור, נעשו על מנת לפטור את בית המשפט מדיונים ארוכים ומפרכים בשאלת גובה הפיצוי ודרך חישובו, ולהקל במלאכתו בנידון. לתכלית זו מכוון גם התיקון משנת תשמ"ה, לפיו הוספו הסעיפים 6(א) ו- 6(ב) לחוק הנועדים, בעיקרו של דבר, לפטור את בית המשפט מתהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע" (ר' עניין אררט, לעיל).
12. היעתרות לבקשה שבפניי גם תחתור תחת הרציונל של מוסד הנכות על פי דין ותחת התכליות שביקש המחוקק לשרת בהגנה על מוסד זה מלכתחילה.

סיכום

1. מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, בקשת הנתבעת 2 להבאת ראיות לסתור נדחית בזאת.
2. משהבקשה נדחתה והתובעת עמדה על הוצאותיה, ובשים לב לשלב בו הוגשה הבקשה (לאחר הגשת תחשיבי נזק וראיות התובעת), הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ אשר ישולמו לה תוך 30 יום ללא קשר לתוצאות ההליך.
3. הנתבעת 2 תגיש ראיותיה עד ליום 1.12.21.
4. אני קובעת קדם משפט לאחר הגשת ראיות ליום 3.1.22 בשעה 8:30.
5. המזכירות מתבקשת לעדכן את היומן.

ניתנה היום, ז' כסלו תשפ"ב, 11 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.