1. בפני תביעה כספית, בסך של 3,679 ₪, שעניינה יתרת חוב שטרם שולמה בעבור עבודות צביעה וסימון מדרכות באזור התעשיה שוהם, שביצעה התובעת לבקשת הנתבעת, כמתואר בכתב התביעה.

2. התובעת טוענת שביצעה את העבודות בחודש יולי 2019, ואילו בחודש נובמבר, לאחר שהתמורה היתה אמורה להיות משולמת זה מכבר, טענה הנתבעת באזניה כי היא ממתינה לאישור מזמין העבודה על טיב העבודה (הגם שלא נלווה שום תנאי כזה להסכמות הצדדים), ועל כן הוגשה התביעה. נכון לזמן שמיעת העדים, למעלה משנתיים לאחר ביצוע העבודה, טרם שולמה התמורה. צורפה חשבונית בסכום התביעה.

3. הנתבעת טוענת, מנגד, כי העבודות, שבעבורן נשכרו שירותי התובעת, היו רחבות-היקף בהרבה מהמתואר בכתב התביעה, וכי סוכם בין הצדדים על עיכבון של 15% מהתמורה הכוללת עד אישור המזמין. הוצאו 2 חשבוניות על ידי התובעת, הגדולה שולמה, והקטנה משקפת את סכום העיכבון המוסכם. העבודה כללה התקנת תמרורים, אלא שאלה לא הותקנו עמוק מספיק באדמה, ולא היו יציבים, ואף החלו ליפול, אך התובעת סרבה לתקן את הליקויים. הנתבעת צרפה את החשבונית הראשונה, ע"ס 21,001 ₪ (עליה נכתב "עבור עסקה 8135")

4. התובעת הגישה כתב תשובה, ובה הכחישה מכל וכל את טענות ההגנה, וטענה כי לא היה קשר בין העבודות השונות, באשר החשבונית האחרונה משקפת עבודה נפרדת, כמתואר בכתב התביעה. לדבריה, החשבונית הגדולה (ע"ס 21,001 ₪) אכן היתה בעבור התקנת תמרורים, אך זו שולמה במלואה, ולא נשמעו טענות כלשהן באשר לטיב העבודה אלא לאחר שנמסרה החשבונית השניה, עבור עבודות סימון המדרכות. לכתב התביעה צורף חשבון עסקה מס' 8135, שהוצא על סך 21,820 ₪, אך תוקן בכתב יד לסך 20,709 ₪.

5. בדיון נשמעו מנהל התובעת, מר יצחק צ'יצ'יאן, ומנהל הנתבעת, מר יובל מרדכי.

6. מר צ'יצ'יאן סיפר, כי בין הצדדים שררו יחסי אמון, ועל כן אין הזמנת עבודה כתובה. הוא אישר כי מעולם לא היו בעיות תשלום בעבר. הוא הכחיש כי סוכם על עיכבון כלשהו, בין אם 15% ובין אם שיעור אחר. הוא אישר כי התבקש לתקן ליקויים בשני תמרורים ועשה זאת, אולם טען שעשה זאת כמחווה בלבד, שכן אין מדובר בליקויים בעבודתו, אלא בעבודת טרקטור שהיה באתר.

7. מר מרדכי אישר כי באתר פעלו מנהלי עבודה מטעמו, אך הוא לא הביאם לעדות, כי לא התבקש לעשות כן. הוא אישר את חתימתו על תיקון הסכום בחשבון העסקה 8135. הוא אישר כי אתר הבניה נמסר בשלמותו, והמקום נפתח לפעילות. הוא גם אישר, כי קיבל את מלוא התשלום מהמזמין, אך טען שהדבר היה לאחר שהנתבעת היא זו שתיקנה את הליקויים. הוא לא ידע להגיד בכמה תמרורים היתה הבעיה, או מה הוא התקן לעומק התקין של ההתקנה. הוא לא ידע להסביר מדוע לא רשם, אגב תיקון הסכומים בחשבון העסקה, כי 15% מהסכום יעוכבו בידיו. הוא אישר, כי רק מעט מהעבודות היה התקנת תמרורים, והיתרה היתה הסדרי תנועה, סימון אבני שפה, וכיו"ב.

8. אעיר, כי לוח הזמנים לא היה ברור לחלוטין בעדותו של מר מרדכי, אולם השתמע מהדברים כי האתר נמסר למזמין עוד קודם להגשת כתב ההגנה (שם נכתב כי על התובעת לתקן את הליקויים שבאתר – הגם שככל הנראה בשלב זה כבר לא היו ליקויים, ככל שהיו קודם לכן).

9. התובעת טוענת, כי מדובר בטענת הגנה של קיזוז, שדינה כהודאה והדחה, שכן אין מחלוקת באשר לחוב, וכל הטענה היא שיש ליקויים שצריך לתקן. הליקויים עצמם לא הוכחו, ועדי מפתח לא הובאו.

10. הנתבעת טענה, כי עצם תשלום החשבונית הגדולה משתיים מלמד כי כוונותיה היו כנות, וגרסתה אמינה. עוד טענה, כי את מנהלי העבודה היה על התובעת להזמין, אם חפצה להוכיח דבר מה.

11. דין התביעה להתקבל.

12. אף אני סבור, כי מדובר למעשה בהגנה מסוג הודאה והדחה. הנתבעת מודה כי העבודה הוזמנה ובוצעה, וכי התמורה הכוללת מגיעה (כפוף לתיקונים). משכך, טענתה לעניין ליקויים וחובת תיקונים, או העיכבון המוסכם, וכיו"ב, הן טענות הגנה מובהקות, שהנטל להוכיחן רובץ לפתחה. על התובעת אין למעשה נטל להוכיח דבר.

13. הנתבעת לא עמדה, ולו בקירוב, בנטל להראות כי אכן היו ליקויים בעבודת התובעת. לא הובאו דו"חות מקצועיים, חוות-דעת, ואפילו עדי ראייה.

14. ולא זו אף זו, אלא שאם נדייק, הרי שטענת ההגנה אמורה היתה להיות טענת קיזוז. הרי אין חולק, כי הפרויקט הושלם ונמסר. אין עניין של עבודות שעוד על התובעת, כביכול, לבצע על מנת להיות זכאית ליתרת התשלום. הנתבעת טוענת שהיו ליקויים והיא תיקנה אותם בעצמה. משכך, עליה להראות מהו הנזק שנגרם לה, מבחינת עלות עבודה וחומרים, עקב התיקון שבוצע, לשיטתה, במקום התובעת, ולקזז סכום זה מהתמורה המוסכמת. אין בידי הנתבעת ולו ראשיתה של טענה לעניין סכומים מסוימים (ואפילו לא קצובים, בהינתן שמדובר לכאורה בקיזוז של סכומים המגיעים מאותה עסקה). משכך, גם טענת קיזוז אינה יכולה לעמוד.

15. זאת ועוד, ממילא הטענה הראשונית, לפיה עוכב סך של 15% בידי הנתבעת, אינה יכולה לעמוד. הטענה מתבססת, כזכור, על קבלת שתי חשבוניות נפרדות, האחת בסך 21,001 ₪ והאחרת בסך 3,679 ₪. לטענת הנתבעת, החשבונית השניה משקפת 15% מהתמורה הכוללת. אלא, שסיכום שתי החשבוניות מגיע לסך של 24,680 ₪, אשר 15% ממנו הם 3,702 ₪, ולא 3,679 ₪. ניחא היה הסכום ה"מעוכב" סכום עגול, כגון 3,700, או אפילו 3,500 או 4,000 – היה ניתן להבין זאת. אלא, שמדובר בסכום מדויק מאד, ואין זה מסתבר כלל שהיתה מוצאת חשבונית נפרדת, על הסכום שיש לעכב, במספר מדויק, הרחוק ביותר מעיגול שכמעט ניתן להעלות על הדעת (הראשונה שקל אחד יותר ממספר מעוגל לאלפים, והאחרת שקל אחד פחות ממספר מעוגל לעשרות), ואשר אינו תואם את ההסכמות הנטענות. התיזה, מיסודה, אינה מתיישבת על השכל הישר.

16. הנתבעת מעלה, במידת מה של צדק, את התהייה על כך שאת הסכום הגדול שילמה ורק את הקטן נמנעה מלשלם, אולם אין הדבר מלמד את אשר היא טוענת שהוא מלמד. הסיבות להימנעות מלשלם יכולות להיות רבות, החל משיקולים תזרימיים מפתיעים, וכלה בשיקולים אישיים. לא ניתן לדעת, ואין טעם לנחש.

17. לשון אחרת: יש בביצוע התשלום הגדול אינדיקציה לכך שככלל היתה כוונה לשלם את התמורה, אך אין באי-ביצוע התשלום הקטן שום הוכחה, בוודאי לא כזו המספיקה לעמידה בנטלים המתוארים לעיל, כי היתה הצדקה שלא לשלם בעד העבודה הנוספת.

18. קיצורו של דבר, שההגנה כשלה בהוכחת טענותיה, ודין התביעה להתקבל.

19. בעת פסיקת הוצאות הליך כזה, קיים קושי מובנה, נוכח סכום התביעה הנמוך, וההוצאות המשפטיות שנכון היה לפסוק, אלמלי כן. ההגנה, שנראית כהגנת סרק, לאור כל המתואר, היא כזו המצדיקה החמרה בפסיקת הוצאות; אלא שלא ניתן להתעלם לחלוטין מסכום התביעה.

20. בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, וכן את האגרות, כפי ששולמו, ושכ"ט עו"ד בסך של 2,700 ₪. סכום התביעה והמחצית הראשונה של האגרה ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

21. ניתן להגיש פסיקתה לחתימתי.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ב, 10 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.