אין די בהבהרה;

פסק הדין בת"א 333/95 (להלן: "פסק הדין") קבע, כי נתבעים יתרת האדמות של חברת הרימון, בשטח של 3,823 מ"ר יירשמו, בחלקים שווים, על שם חמישה מהנתבעים שכנגד (6-3 ו- 15) (יכונו, להלן: "הנתבעים שכנגד").

מכאן, שכל אחד מהנתבעים שכנגד זכאי לשטח של 764.6 מ"ר.

מנסח רישום המקרקעין שצורף לכתב התביעה עולה, כי זכויות הנתבעים שכנגד נרשמו כדלקמן:

על שם הנתבע 1 - נתבע שכנגד 6) נרשמו, על פי פסק הדין, 475/9637 חלקים, שהם 1,900 מ"ר )לא ברור כיצד אירע הדבר). כלומר – נרשמו על שמו, לכאורה, 1,135.4 מ"ר יותר מאשר זכויותיו, כפי שנקבעו בפסק הדין.

ע"ש בנדר ג'רייס (נתבע שכנגד מס' 7) מועין עלי (נתבע שכנגד 3) ונדיר עלי (התובע – נתבע שכנגד 4) רשומות עדיין הערות אזהרה על הזכויות של חברת הרימון. ע"ש סאמי אבו רוקון (נתבע שכנגד 5) לא רשום דבר, גם לא הערת אזהרה (האם זכויותיו נרשמו על שמו של נתבע 1 ? כיצד?).

ע"ש חברת הרימון רשומים (כעודף) 1,021.8 מ"ר.

מכאן, נראה לכאורה, כי "העודף" הרשום על שם חברת הרימון, צריך להירשם על שם שאר הנתבעים שכנגד, הכלולים בסעיף 48 לפסק הדין (ועוד יחסר).

בנסיבות אלה נראה, כי כלל לא ניתן לפסוק בתביעה, ללא צירוף שאר הנתבעים שכנגד, הזכאים לרישום זכויות על שמם, על פי פסק הדין.

כמובן, שככל שהתובע ונתבע 1 יסכימו, שהזכויות המגיעות לתובע, על פי פסק הדין, ייגרעו רק מהחלקים שנרשמו על שם נתבע 1, ניתן יהיה לתת, כבר כעת, פסק דין, שכן לא תהא בכך פגיעה בזכויות הנתבעים שכנגד, האחרים.

ב"כ התובע מוזמן להתייחס לאמור לעיל, עד לא יאוחר מיום 6.4.20.

המזכירות תמציא ההחלטה ותקבע תזכורת מעקב.

ניתנה היום, ה' ניסן תש"פ, 30 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.