1. עניינה של התביעה שלפניי בנזק שנגרם לרכב מסוג מרצדס מ"ר 55-024-01 (להלן – רכב התובע), בעת שביצע תמרון חנייה לאחור בחניון הנמצא בבעלות הנתבעת 1. התביעה הוגשה בסך 27,638 ₪ הכולל נזק ישיר על פי חוות דעת שמאי, שכר טרחת שמאי ונזקים עקיפים.
2. על פי התביעה, ביום 25.11.2018 נפגע רכב התובע בעת שביצע תמרון חנייה לאחור, מצינור אשר בלט ממעקה החניה וכן מבסיס השיש של המעקה אשר בלט בזווית אל תוך החנייה. לטענת התובע אין הוא יודע וממילא אינו יכול לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה; זו נגרמה כתוצאה מנכס שלנתבעים היתה שליטה מלאה עליו וכי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו בזהירות סביר מאשר עם המסקנה שכן ומשכך הנטל להוכיח שלא התרשלו כלפי התובע מוטל עליהם. עוד נטען, כי התאונה אירעה מחמת הפר חובה שבחוק או כתוצאה מרשלנות של הנתבעים. בסיכומיו הפנה התובע לעדותו בחקירה הראשית והנגדית, לפיה לא ראה את הצינור ולא יכול היה לראותו בהיותו נמוך וללא כל סימון מתאים. התובע לא עלה על גבי המדרכה, והמעקה מגיע עד לקו המדרכה.  אשר לעדות נציג הנתבעות, נטען כי האחרון לא הציג אישורים בדבר תקינות ובטיחות המעקה, אלא רק סברה שזה כך. החנייה אינה תקינה, ונראה כי מדובר בניסיון של הנתבעות לייצר מקום חנייה נוסף חרף הסיכון הכרוך בכך. התובע החנה ישר אך ממילא אין כל איסור להחנות באלכסון ואין כל פסול בכך. גם אילו נכנס התובע באלכסון על הנתבעות  לצפות אפשרות כזו ולנקוט פעולות להבטיח שלא יגרם כל נזק. עוד נטען כי היה עד רלוונטי נוסף אשר לא הובא לדיון דבר שיש לזקוף לחובת הנתבעות.
3. מנגד טוענות הנתבעות כי התאונה אירעה עקב נהיגתו הרשלנית של התובע, אשר החנה את רכבו באופן החורג מסימון החנייה, והתנגש בחומה ומעקה הבטיחות אשר היו תקינים לחלוטין. לא היה כל צינור או בסיס שיש בולט אל תוך החנייה. עוד נטען כי במקרה זה נטל הראייה אינו עובר אל כתפי הנתבעות וכי לא עלה ביד התובע להרימו. בסיכומיהן הוסיפו הנתבעות כי התמונות שצורפו לכתב התביעה לא צולמו ביום התאונה וכי ניתן לראות מהן כי מעקה הבטון ועליו מעקה הברזל, אינם בולטים לתחום הכביש ואף ניתן לראות בתמונות שצירף התובע כלי רכב גבוהים חונים שם ללא מפריע. מעקה הברזל אינו נמוך כלל ועיקר; לא עלתה כל טענה כי הנתבעת 1 לא קיבלה היתר או כי אינה מחזיקה באישורים המתאימים להפעלת החניון; ניתן לראות בסרטון שצורף את התאונה ובה רכב התובע מרים את קצה מעקה הברזל ולמעשה כתוצאה מהפגיעה ניתק הצינור העליון מהמעקה.
4. עובר לדיון הגישו הנתבעות הודעה לפיה צירפו סרטון שתיעדה מצלמת החניון ואשר ניתן לצפות בו ב- YouTube (תחת השם "ת.א.43842-12-19" ללא רווחים). ביום 17.6.2020 התקיים לפניי דיון, אף במהלכו הוצג הסרטון והעידו נהג הרכב התובע והעד מטעם הנתבעות. הצדדים הגישו סיכומיהם, ומכאן פסק דין זה.
5. לאחר ששבתי ועיינתי בתיק בכללותו, בחנתי את עדותם של העדים, והתרשמתי התרשמות בלתי אמצעית מהם ומיתר הראיות בתיק, ובכללן התמונות והסרטון שהוצגו, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי אל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אנמק בקצרה.
6. הגם שהתובע לא הפנה לסעיף הרלוונטי, הרי שבתביעתו ביקש להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק שנגרם על ידי הנכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". שלושה תנאים מצטברים להעברת נטל הראיה. הראשון, התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מהן הנסיבות שחוללו את אירוע הנזק; השני, הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט בזהירות סבירה.
7. בתביעתו מפרט התובע כי במועד התאונה, בעת חזרה בהילוך אחורי לביצוע חנייה, נפגע הרכב ב"כנף שמאלית אחורית על ידי צינור בולט מהצד שהיה משוחרר מהמעקה שליד החנייה וכן במוקד אחורי בפגוש מבסיס השיש של המעקה שהיה בזווית ובלט אל תוך החנייה (הדגשה שלי א' כ')" (סעיף 4 לכתב התביעה). למקרא הדברים ברור כי התובע יודע ומפרט מהן הנסיבות שגרמו על פי גרסתו, למקרה אשר הביא לידי הנזק. אף התנאי השלישי אינו מתקיים בעניינינו משום שלא נראה כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם העדר זהירות סבירה מאשר עם נקיטתה. מעקה הבטון מקיף את כל החנייה והוא הכרחי נוכח היותה במפלס עליון, מעקה הברזל אף הוא חשוף לעין כל. 
8. משלא עלה ביד התובע להתבסס על כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" אבחן את העילה החלופית של עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות, כאשר הנטל להוכחתן מוטל על התובע בהיותו "המוציא  מחברו". אשר לעוולת הפרת חובה חקוקה, זו נטענה בעלמא ללא כל הפנייה לחיקוק שהופר ומשכך מתייתר הדיון בה. אשר לעילת הרשלנות, על התובע להוכיח רשלנות מצד הנתבעות, היינו הפרת חובת זהירות וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק.
9. אשר לחובת הזהירות המושגית, הרי שזו מתקיימת מעצם היותה של הנתבעת 1 המחזיקה במקרקעין והיות התובע משתמש בהם. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, ספק של ממש אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. עיון בתמונות שצורפו לכתב התביעה מלמד כי מעקה הבטון ניצב לאורך כל שורת החנייה וכי מעקה הברזל המונח עליו מוצב בחלק ניכר ממנה. נסיעה לאורך החניון מאפשרת – לנהג זהיר וסביר – לראות את שני המעקות ולהיות ער לקיומם ומיקומם. ספק של ממש אם היה צורך, ודאי אם חלה חובה, על הנתבעת 1 לנקוט באמצעים לסימון איזה מבין שני המעקות, שעה שעולה בבירור מהתמונות כי הם ניתנים לזיהוי ואינם חורגים מעבר למדרכה הצרה – אל תוך החנייה. 
10. מעבר לזאת, בסופו של הליך, שוכנעתי כי נסיבות קרות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה כי התובע נהג בחוסר תשומת לב, והתרשלותו שלו היא שהביאה לנזקיו. ראשית, על פי התמונות שהגיש התובע וכן סרטון הנתבעות, ניתן לראות בבירור כלי רכב נוספים (ובהם רכבים גבוהים) חונים לאורך שורת החנייה באופן המאפשר זאת ללא יצירת סיכון; שנית, צפייה בתמונה האחרונה מבין התמונות שצורפו לכתב התביעה מעלה כי אין חנייה בחלק הקיצוני של מעקה הברזל. זאת ניתן להבין לפי המדרכה או אי התנועה המצוי על רצפת החניון. עובדה זו בצירוף העובדה כי התובע נכנס באלכסון לתוך החנייה (צפייה בסרטון אינה מותירה מקום לספק בעניין זה) גרמה לכך שהתובע בלט עם חלקו השמאלי אחורי לתוך החלק שאינו מהווה מקום חנייה ולמעשה שם אירעה התאונה. לא בכדי החניות מסומנות (והדבר אינו שנוי במחלוקת). כניסה ישרה בין שני הקווים, היתה מונעת מעבר של חלקו השמאלי האחורי של רכב התובע לכיוון מעקה הברזל. ראיתי לציין בהקשר זה כי איני מוצא משמעות לשאלה האם הצינור העליון במעקה הברזל היה מחובר אליו בעת התאונה אם לאו, אך בכל מקרה, על התובע היה להוכיח כי הצינור ניתק ולא עלה בידו לעשות כן משום שלכל הפחות ניתן לומר כי ההסתברות שהצינור היה מנותק זהה להסתברות שהיה מחובר. שלישית, התובע מייחס את גורם הנזק לבליטה של בסיס השיש של מעקה הברזל ולצינור העליון של מעקה הברזל אשר בלטו לתוך החנייה. מהתבוננות בתמונות ובסרטון, הן מעקה הברזל והן בסיס השיש אינם בולטים – בכל מקרה – מעבר למדרכה הצרה הנמצאת לפני המעקות,  בחלק מהתמונות נראה כי מעקה הברזל (הבולט מבין השניים) אף אינו מגיע כדי מחצית המדרכה. כך או כך, בהינתן כי מדובר במעקות חשופים ניתן להבחין בהם עוד קודם התמרון לאחור ואין לקבל הטענה הם מהווים מכשול כלשהו.
11. יתרה מכך, אף אילו קבעתי אחרת, סבורני כי נהיגתו של התובע היא היא הגורם הממשי והעיקרי לנזק שנגרם לו ואין לו אלא להלין על עצמו. המדובר במגרש חנייה מוסדר המשמש את באי הנתבעת 1. כפי שציינתי, מבנה החנייה והמעקות, ברורים ובולטים ועמדו לנגד עיני התובע עוד קודם שהחל בתמרון לאחור לצורך כניסה לחנייה. התובע נסע לאחור, באלכסון, באופן המטיל עליו חובת זהירות מוגברת. תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 קובעת כי "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע – (1)   סיכון או פגיעה; (2)   הטרדה או הפרעה". הסעיף קובע שני תנאים לנסיעה לאחור, צורך ונקיטת אמצעי זהירות. במקרה זה אין מחלוקת כי היה צורך בנסיעת התובע לאחור; אשר לבחינת אמצעי הזהירות הסבירים שעל התובע לנקוט, אלו נבחנים על פי שלושה משתנים. זמן ומקום האירוע; סוג הרכב ושדה הראיה (השוו: רע"פ 4562/18 רחמים בן טוב נ' מדינת ישראל (12.8.2018), מפי כב' השופט מינץ). אשר למקום האירוע, מדובר בחניון המצוי במפלס עליון, צפוף בשל הפונקציונאליות שלו, וכאשר קיימת אפשרות סבירה להימצאותם של הולכי רגל בתחומו; אשר לסוג הרכב, מדובר ברכב פנאי – שטח  גדול (ראו רישיון הרכב שצורף לתביעה וכך אף עמ' 2 שורות 5-8 לפרוטוקול); אשר לשדה הראיה, לא עלה מחומר הראיות קושי או צורך מיוחד בעניין זה. בשים לב למשתנים אשר פורטו לעיל, מיקום האירוע וסוג הרכב, היה על התובע לנקוט זהירות מוגברת. לא להסתפק בהתבוננות במראות או במסך מצלמת הנסיעה לאחור (עמ' 2 שורות 1-4 לפרוטוקול), כי אם לרדת מהרכב, להסתכל על מקום החנייה ולאמוד את אפשרות התמרון לאחור והדרך הבטוחה לבצעו. מדובר אם כן בנזק שנגרם כל כולו באשמת התובע ובאחריותו כתוצאה מנהיגה לא זהירה אחורה, ואין לעובדת קיומו של המעקה או בסיסו כדי לשנות מן העניין.
12. סוף דבר, לא מצאתי כי יש לנתבעות כל אחריות כלפי התובע,  ומשכך התביעה נדחית.
13. התובע יישא בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. אציין כי הסכום נפסק על הצד הנמוך בשים לב למשכו של ההליך (אשר דרש רק מועד דיון אחד), והמשאבים המינימאליים שצרך (נוכח התנהלותם הדיונית היעילה של הצדדים).

ניתן היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.