1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת רבקה ארד) בת.א. 21962-01-15 מיום 01.11.19 בו נדחתה תביעת פינוי וסילוק יד שהגיש המערער נגד המשיבים ("פסק הדין")

2. לאחר שעיינו במכלול הראיות ושמענו טענות ב"כ הצדדים על-פה, החלטנו לדחות את הערעור על פסק הדין מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שכן מתקיימים בפסק הדין נושא הערעור כל התנאים הקבועים בתקנה.

3. בית-משפט קמא דחה את תביעת המערער לפינוי המשיבים ממאפיית המצות נושא המחלוקת ("המאפייה") מהטעם שהמערער לא הוכיח כי קיימת לו זכות חזקה בלעדית במאפייה, שכן נמצא כי לאביו המנוח של משיב 2 (אחיו של המערער), ובהמשך למשיבים, קיימות זכויות במאפייה, ובגין זכויות אלו אין להורות על פינוי המשיבים נכון לעת הזאת. קביעה זו ביסס בית משפט קמא על ממצאים עובדתיים רבים שפורטו בפסק הדין, ובכלל זה העדויות שבאו בפניו, סתירות שנמצאו בעדותו של המערער בין היתר לעניין תשלום התמורה לפי הסכם 1992 מכוחו רכש את הזכויות להן הוא טוען, ההסכמים בין הצדדים בינם לבין עצמן ובין צדדים שלישיים, הפעלת המאפייה על ידי אביו המנוח של משיב 2 ובהמשך על ידי המשיבים משך עשרות שנים, הרחבת המאפייה על ידי המשיבים מ-500 מ"ר לכ-2,000 מ"ר ללא מעורבות המערער, שתיקת המערער במשך כל השנים בהן המשיבים החזיקו את המאפייה והפעילו אותה, ניסיונו של המערער להעביר את מניותיו בחברה המשותפת שהפעילה את המאפיה (חברת מצות ליובאוויטש בע"מ) לידי האח חיים בער, מתן משקל לאי הבאת חיים לעדות, עדות המערער עצמו בעת חקירתו על ידי רשויות המס בשנת 1995 בה הרחיק עצמו מהפעלת המאפייה וניהולה, הכרה כי לאורך השנים המצב הרישומי לא שיקף את הבעלות בפועל, ועוד.

4. כידוע, בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15/9/10); ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס (‏16/3/20)), והמקרה הנוכחי אינו נמנה על חריגים אלו שכן הממצאים העובדתיים שנקבעו מבוססים היטב על הראיות.

5. טענתו העיקרית של המערער היא כי הממצאים שנקבעו אינם תומכים במסקנה המשפטית של פינוי שכן בית-המשפט לא קבע את תוכן ואת היקף זכויות המשיבים במאפייה (זכות מלאה, מחצית הזכויות, או שיעור שונה שלהן). אכן, שאלת היקף זכויות הצדדים לא לובנה במלואה במסגרת הליך הפינוי, אולם בית-משפט קמא היה מודע לדברים והבהיר כי "פסק הדין עניינו בסעד הפינוי שהתבקש ובו בלבד" ולכן "אין בפסק הדין כדי לקבוע דבר אודות היקף הזכויות של יעקב במאפיה, נושא שלא הובאו לגביו ראיות ואינו נדרש לצורך ההכרעה בתביעה שלפני". זו התוצאה המתחייבת מן ההליך שננקט ומקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי הכרעה בהיקף זכויותיו של אביו המנוח של משיב 2 במאפייה (וכפועל יוצא זכויות המשיבים) אינה נדרשת לשם הכרעה בתביעת הפינוי, שעה שזו נסמכה על טענה לבעלות וחזקה בלעדיים במאפייה והוכח כי לא כך פני הדברים.

6. משהוכח כי למשיבים זכויות בדין במאפייה, ולא הוכח שהמשיבים מחזיקים במקרקעין "שלא כדין" כנדרש בסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, התוצאה המשפטית היא שלא נתקיימו התנאים המבססים תביעת פינוי. מסקנה זו נסמכת על הראיות שהובאו בפני בית-המשפט, ובכך שונה ענייננו מרע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן (23/2/12) עליו מסתמך המערער.

7. הערעור נדחה.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪ אשר ישולמו מן העירבון שהופקד.

ניתן היום , י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, בהעדר הצדדים.