ניתן ביום 13 אוקטובר 2020

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר,

נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (הנשיא מירון שוורץ ונציגי הציבור מר חיים אמויאל ומר אריה ציליק; ב"ל 10165-10-18), שבו נדחתה תביעתה של המערערת להכיר באירוע של נפילה מיום 28.12.2017 כפגיעה בעבודה.

רקע:

1. המערערת מתגוררת ביישוב נוה עובד – פוריה, בבית פרטי.
2. לשער ביתה של המערערת צמוד גרם מדרגות, המוביל למדרכה. ארבע המדרגות (כאשר המדרגה הרביעית והתחתונה רחבה יותר ונמוכה יותר משלוש המדרגות האחרות) יוצאות משביל ביתה של המערערת, ונמצאות מעבר לשער הכניסה לחצר הבית כאשר הוא סגור לכיוון המדרכה.
3. המערערת עובדת בבית ספר ביישוב גבעת אבני.
4. ביום 28.12.2017, בצאתה לעבודה מביתה, נפגעה המערערת ברגלה כתוצאה מנפילה.
5. תביעתה של המערערת להכרה בנפילה כפגיעה בעבודה נדחתה על ידי המשיב (להלן – המוסד) בנימוק ש"... התאונה מיום 28/12/2017 אירעה בטרם החלה דרכך ממעונך לעבודה, ונמצאת עדיין בתחום ביתך הפרטי".
6. על החלטה זו הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

1. העדויות והראיות: מטעם המערערת העידו: המערערת; מר אליהו גנון – בן זוגה; מר יוסף סעיד – מהנדס מטעם המערערת. מטעם המשיב העידו: מר סרג'יו פיגל וינר מוציני מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה של המועצה האזורית עמק הירדן; מר מוטי הירש מנהל תחום בכיר – חקירות מטעם המוסד.
2. ההיבט העובדתי: בית הדין האזורי סקר בהרחבה בפסק הדין את העדויות ואת חומר הראיות (מסמכים רפואיים, טופס תביעה לדמי פגיעה, דו"ח בטיחות של מקום העבודה, הודעת המערערת לחוקר המוסד ותמונות של הבית והמדרגות), ובחן את גרסאותיה של המערערת בדבר אופן התרחשות הנפילה במסמכים השונים אל מול גרסתה בתצהירה ובעדותה בבית הדין. בהקשר זה נציין כי בית הדין האזורי דחה את טענותיה של המערערת בעניין אופן גביית עדותה על ידי חוקר המוסד ואת טענתה כי רישום הדברים בהודעתה אינו מדויק, וקבע כי "לא שוכנענו כי יש טעם לפגם בהודעה שנגבתה על ידי חוקר המוסד או בתמונות שצילם את המערערת". בית הדין אף הצביע על חוסר ההתאמה בין גרסת המערערת בבית הדין לבין גרסאות ראשוניות שמסרה, המתועדות בראיות שהיו לפניו, שאף הן אינן תואמות זו את זו. אחר בחינת כל הראיות והעדויות שהיו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את גרסתה של המערערת כי סגרה את השער עובר לנפילתה, נוכח העובדה כי גרסה זו הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי. אשר למקום בו התרחשה התאונה ואופן התרחשות התאונה קבע כי –

"במועד התאונה יצאה התובעת מביתה כאשר לאחר שחצתה את השביל המוביל מביתה הפרטי לכיוון המדרגות המובילות מביתה הפרטי לכיוון המדרכה, נפלה התובעת עת שדרכה על המדרגה השלישית. התובעת ובני משפחתה נהגו במדרגות וסביבתן 'מנהג בעלים' ואלה שימשו רק את התובעת ובני משפחתה".

1. בהיבט המשפטי סקר בית הדין האזורי בהרחבה את פסיקתו של בית דין זה בכל הנוגע לביטוח נפגעי עבודה בדרך לעבודה וממנה ובעניין "תחום המעון", שמעבר לו יש לראות בפגיעה בעבודה כתאונה בדרך לעבודה. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי יישום ההלכה הפסוקה בענייננו מביא לתוצאה שלפיה דין תביעתה של המערערת להידחות, כמפורט להלן.

מקום הנפילה/גורם הנפילה היה במדרגה השלישית, בגרם מדרגות אשר מצוי בשליטה הבלעדית של המערערת; על פי עדותה של המערערת לחוקר המוסד המדרגות משמשות אותה ואת משפחתה הגרה בבית הפרטי. לפיכך, פעולת יציאתה של המערערת לדרך, מביתה לעבודה החל מהיציאה מפתח ביתה ועד יציאתה מהמדרגות במלואן היתה בשליטתה המלאה, ולא הובאה ראייה או עדות כלשהי לכך שהשימוש במדרגות נעשה בידי רבים; נוכח האמור, הוכיח המוסד כי השליטה על "סיכוני הדרך" באותו שביל מביתה אל המדרגות ומהמדרגה השלישית (ואף מארבע המדרגות) לכיוון המדרכה הייתה של המערערת. לפיכך, בעת הנפילה הייתה המערערת בשטח שהוא בתחום "המעון" שלה, ועדין לא "בדרך לעבודה".

1. לסיכום – בית הדין האזורי קבע על סמך כל האמור לעיל כי מאחר שהוכח שלתובעת הייתה שליטה על סיכוני הדרך בשטח בו היא נפלה ביום התאונה, כלומר – במדרגה השלישית בגרם המדרגות המהווים בגדר "רשות היחיד", אזי בעת שהתובעת נפלה היא עדיין לא היתה "בדרך" מביתה לעבודתה, ועל כן – הנפילה האמורה אינה בגדר תאונת עבודה לפי הוראת סעיף 80(1) לחוק.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערערת חולקת הן על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי והן על מסקנתו המשפטית.
2. בהיבט העובדתי טוענת המערערת כי הנפילה אירעה כולה במדרכה הציבורית ולא בגרם המדרגות, כפי שקבע בית הדין האזורי. כמו כן טענה המערערת כי גם אם הנפילה אירעה במדרגה השלישית אין מדובר "בתחום המעון", כיוון שהמדרגה מחוץ לשטח הקנייני של המערערת, ואין לה בה שליטה מלאה, והיא מצויה ברשות הרבים ובבעלות הציבור. בהקשר זה טענה המערערת כי על מנת שמקום יוגדר כ"רשות היחיד" נדרש שתהיה לה בו שליטה מלאה, ואין להסיק כי מדובר ב"רשות היחיד" רק בשל העובדה שהמערערת משקה עציץ אחד בצדי מדרגה זו. המערערת הוסיפה וטענה כי המוסד לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו בעניין זה. בהיבט המשפטי טענה המערערת כי "הגיעה העת להלכה ברורה וחד משמעית" ולקבוע "קו גבול ברור וחד משמעי, שעל פיו: תאונה שקורית מעבר לחומה/גדר/שער התוחמים את חצר פרטית של העובד בהיותו בדרך לעבודה – היא תאונת עבודה". בהקשר זה טענה המערערת כי התקיים בעניינה "מבחן התכלית", דהיינו כי הייתה בדרכה לעבודה, ו"הגיעה השעה לשנות את ההלכה, לשים את הגבול למדרון החלקלק".
3. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, וטען כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי ואין מקום לשינוי ההלכה הפסוקה.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, אנו קובעים כי דין הערעור להידחות.
2. אשר להיבט העובדתי: בית הדין האזורי סקר וניתח באופן מפורט, מעמיק ומנומק את הראיות והעדויות שלפניו, ולא מצאנו כי מתקיימות במקרה הנדון נסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל ולהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על ניתוח מארג הראיות והעדויות ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שלפניו. בהקשר זה נציין כי העדפת גרסאותיה המוקדמות של המערערת כעולה מהתיעוד הרפואי וממסמכים נוספים על פני גרסתה בבית הדין מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה [עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי (13.12.2008); עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי (10.5.2007); עב"ל (עבודה ארצי) 462/06 נחום אברהם - המוסד לביטוח לאומי (04.02.2007). נוכח האמור, נדחית טענתה של המערערת כי הנפילה אירעה במדרכה הציבורית ולא במדרגה השלישית. כמו כן, אנו דוחים את הטענה כי יש להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת ובני משפחתה נהגו במדרגות וסביבתן "מנהג בעלים" והן שימשו רק את המערערת ובני משפחתה. מסקנתו זו של בית הדין האזורי מבוססת על מכלול העדויות והראיות שלפניו, ויש לדחות את טענת המערערת כי הבסיס לה הוא העובדה שהיא משקה עציץ המצוי בצידי המדרגות. ההיבט הקנייני, דהיינו העובדה שחלק מהמדרגות נבנו מחוץ לשטח המגרש של ביתה של המערערת אינו בעל משקל מכריע, כל עוד הוכח כי בפועל המדרגות שימשו את המערערת ובני משפחתה בלבד והם נהגו בהן "מנהג בעלים". נוסיף, כי כפי שקבע בית הדין האזורי, הטענה שנעשה שימוש במדרגות שלא על ידי המערערת ובני משפחתה נטענה בעלמא ולא הובאה לה תמיכה ראייתית כלשהי.
3. אשר להיבט המשפטי: בהלכת רונן [עב"ל (ארצי) 19/99 המוסד לביטוח לאומי – רונן, פדע לז 721 (20.2.2002)] נפסק כי -

"נקודת מוצא, המקובלת על הכול, היא שהחזקה המוקמת מכוח הוראתו של סעיף 80(1) לחוק נעצרת על סף ביתו של המבוטח פנימה מחוץ לדלת הבית. לאמור, היה המבוטח בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה לפני שיצא את פתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה – לא תוכר התאונה כ"תאונת עבודה".

....

..., ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי, הוא זה של "דלת המעון", אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.

במקרים היוצאים מן הכלל תושג דלת המעון אל החצרים שבקירבת הבית או הדירה. כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח "השליטה המלאה על סיכוני הדרך". בהתקיים שני התנאים האלה, בנפרד או במצטבר – לפי העניין – ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם. ואבהיר.

התחום האפור

.....

בין רשות היחיד הברורה שהיא כאמור מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל, את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח – למעונו – ואם כן, באילו מקרים.

התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה 'למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך' בתחום האפור הזה. תנאי 'השליטה המלאה' בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה, בו 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים'. אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המבוטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית.

המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו.

בה במידה נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי ייכנס בה ומי יבוא אליה ייכנס כדירת גג בבית דירות שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם;

כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד, ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות או המדרגות המובילות לכל אחת מן הדירות הן אוטונומיות למתגוררים בה והן בשליטתם.

במקרים כגון אלה נעתיק באופן מושגי את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה ברשות הרבים".

1. נקדים ונאמר כי אכן נשמעו בבית דין זה גם דעות אחרות [דעת סגנית הנשיא ברק בעניין רונן; דעת השופטים צור וליבנה בעניין עטיה [עב"ל (ארצי) 1515/04 עטיה – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2007)]. אולם, אנו סבורים כי אין מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בעניין רונן. לא למותר לציין כי על פסק הדין בעניין עטיה הוגשה עתירה לבג"ץ, במסגרתה נטען כי יש לשנות את הלכת רונן, וזו נדחתה [בג"ץ 7054/07 אורה עטיה – המוסד לביטוח לאומי (7.1.2008)].
2. לגופו של עניין, נוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת ומשפחתה נהגו במדרגות "מנהג בעלים" וכי המדרגות שימשו את המערערת ומשפחתה בלבד, הרי על פי ההלכה הפסוקה יש לראות בהן חלק מ"מתחם המעון" של המערערת. העובדה שהמדרגות מצויות מעבר לשער ביתה של המערערת אין בה כדי להכריע. כך, גם בעניין עטיה, המדרגות היו מעבר לשטח המגודר והשער של ביתה של המבוטחת. גם העובדה שהמדרגות נבנו על שטח ציבורי מחוץ למגרש אינה משנה את התוצאה, שכן הקובע הוא - האם המדרגות היו בשליטתה של המערערת ומשפחתה ולא הבעלות הקניינית על השטח.
3. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
4. המערערת תשלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"א (13 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.