בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון), מיום 10.11.19, בתיק ת"א 55768-03-15.

בתמצית נציין כי מדובר במחלוקת בין שני צדדים שעבדו במשותף לאורך שנים. המחלוקת היא ביחס לחומרי גלם ומכונת חיתוך, אשר על פי הנטען נמסרו ע"י המערערת למשיב לצורך ייצור שקיות פלסטיק על-ידי המשיב עבור המערערת. נטען כי כאשר נותק ביניהם הקשר, לא הוחזרו למערערת אותם חומרי גלם ומכונת החיתוך, וגם לא שווים הכספי.

בית משפט קמא מינה, בהסכמת הצדדים, מומחה שבדק את ספרי החשבונות של הצדדים ומסמכים שונים שהועברו לעיונו. כפי שגם עולה מהטענות שבפנינו, הצדדים גם נפגשו אצל המומחה, השיבו לו על שאלות ומסרו לו נתונים כאלה ואחרים. בסופו של יום, קבע המומחה כי מניתוח ספרי החשבונות של המערערת, לא ניתן לקבל את טענתה בדבר חוסרים בחומרי גלם שלא הושבו, כמו גם לגבי מכונת החיתוך. המומחה אף ציין, לאחר ניתוח היקפי הייצור כפי שהופיעו בספרי המערערת והמשיב, כי אין בסיס לתביעה הנגדית שהוגשה ע"י המשיב.

לאחר שהוגשה חוות הדעת, והמומחה השיב לשאלות הבהרה שהציגו לו הצדדים, ויתרו באי כוח הצדדים על הבאת עדויות או הגשת תצהירים (החלטה מיום 16.1.2018 והחלטה נוספת מיום 31.1.2018). יצוין, כי בהמשך זומן המומחה לבית משפט ונחקר ממושכות על חוות דעתו.

ביהמ"ש קמא קבע, על בסיס חוות דעת המומחה ובהיעדר ראיות אחרות, כי התביעות ההדדיות שהגישו הצדדים נדחות. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

סבורים אנו כי דין הערעור להידחות.

נזכיר כי כלל ידוע הוא, שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים, במסגרתם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורשם של דברים (ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס, פסקה 17 (16.03.2020)). איננו סבורים שהמקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, אשר מצדיקים התערבות בממצאי עובדה של בית המשפט קמא.

הטעם הראשון הוא שמדובר בפסק דין המבוסס על חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, כאשר לא הוגשה לבית המשפט אף ראיה שיש בה כדי לסתור את חוות הדעת ומעיון בפרוטוקול חקירתו של המומחה בבית המשפט, לא עולה כי נפלה טעות בחוות דעתו המפורטת, שכאמור, הוסברה בפירוט בתשובותיו בבית המשפט בעת חקירתו.

הטעם השני הוא שלא הובאו לבית המשפט עדויות על-ידי מי מהצדדים שיש בהם כדי לערער את חוות דעתו ואת מסקנותיו של המומחה. הטענות שנטענות כעת בפנינו נסמכות על כתבי הטענות ואולם לא הובאו כראיות בפני בית משפט קמא, בין אם בדרך של הבאת תצהירים, עדים או כל דרך אחרת בהתאם לדיני הראיות, ונדגיש כי בית משפט קמא הבהיר לצדדים על האפשרות להביא ראיות והם בחרו שלא לעשות כן.

הטעם השלישי הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית ובמיוחד לא כאשר מדובר בקביעות המבוססות על חוות דעת מומחה בית המשפט, שנחקר בבית המשפט, ובהעדר כל ראיה אחרת לסתור. ראו לענין זה ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.03.2020), שם נאמר: "כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות (ראו, למשל: ע"א 6624/15 אבן פז נ' קנדקו בע"מ, פסקה 15 (2.10.2018); ולהרחבה ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 489-474 (מהדורה שלישית, 2012)); בפרט מקום שאלה נסמכות בין היתר על חוות דעת של מומחה מקצועי שנחקר ארוכות על חוות דעתו, ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן במומחה מטעם בית המשפט כבענייננו (ראו למשל: ע"א 134/16 ‏אבו נ' יוספי, פסקה 15 (13.2.2019)); ולא מצאתי באיזה מטענות המערערים משום הצדקה לסטות מכלל זה במקרה דנן." דברים אלה נכונים למקרה שבפנינו.

מכל הטעמים האלו סברנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שבפסק הדין, כי אלה תומכים במסקנות המשפטיות, ואין לגלות באחרונות טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המערערת תישא בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך-דינו, בסכום כולל של 20,000 ₪.

הפקדון שהפקידה המערערת יועבר לידי המשיב באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, כ"ז אייר תש"פ, 21 מאי 2020, בהעדר הצדדים.