כנגד הנתבע הוגש ביום 19.12.19 כתב תביעה לפינוי דירה המשמשת כוילה לאירוח אותה שכר מהתובעים ברחוב הרימון 21 ביישוב חנניה, בהתאם לחוזה שכירות מיום 9.7.15. הסכם השכירות הוארך מעת לעת בהתאם לתוספות להסכם שנחתמו בין הצדדים, שהאחרונה שבהן – כך נטען בכתב התביעה, קבעה כי תקופת השכירות תסתיים ביום 31.10.19. הנתבע סירב לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות וחדל מלשלם את דמי השכירות. חובו של הנתבע לתובעים בגין דמי שכירות הוערך במועד הגשת התביעה ב- 37,000 ₪. התובעים נקטו ועודם נוקטים בהליכי גבייה בהוצל"פ נגד הנתבע לגביית סך של 30,000 ₪ מתוך חוב דמי השכירות שנצבר עד כה והגיע במועד הגשת התגובה לבקשה לביטול פסק דין בחודש 4/20 לסך של 70,000 ₪.

כתב התביעה הומצא לנתבע ביום 1.1.20 בכתובת רחוב הרימון 36 בכפר חנניה. משלא הגיש הנתבע כתב הגנה במועד עתרו התובעים למתן פסק דין נגדו בהעדר הגנה וביום 12.2.20 ניתן נגד הנתבע פסק דין המקבל את התביעה ומורה על פינויו מהדירה שברחוב הרימון 36 בכפר חנניה, לאחר מכן, ביום 17.2.20 תוקנה כתובת הדירה שבפסק הדין לבקשת התובעים לרחוב הרימון 21 בכפר חנניה בהתאם לחוזה השכירות.

בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין מיום 11.3.20 נטען שכתב התביעה לא הומצא לנתבע וכי אינו חתום על אישור המסירה וכי נודע לו על פסק הדין ימים ספורים בטרם הוגשה הבקשה כאשר התובע שלח לו לטלפון העתק מפסק הדין. לגוף התביעה טען כי בניגוד לנטען בתביעה הוא מחזיק בדירה מכוח חוזה שכירות שבתוקף, על פי מסמך שמוחזק בידי התובעים המאריך את תקופת השכירות עד שנת 2022. כן טען כי התביעה הינה תולדה של מחלוקת בין הצדדים בנוגע להשתתפות התובעים בתשלומים ששילם הנתבע לתיקון נזקים שנתגלו בדירה אותם הוא ביקש לקזז מדמי השכירות, ולכן הורה על ביטול ההמחאות שנועדו לכסות את דמי השכירות השוטפים שנמסרו מראש למשיבים, אותם הגישו המשיבים לביצוע בהוצל"פ.

התובעים מצדם טענו בתגובה שהגישו שכתב התביעה הומצא לנתבע כדין, וכי חוזה השכירות עמו הסתיים. הם טענו כי המבקש צבר חוב שכירות בגין 14 חודשים וכי אינו עומד בפרסה שנקבעה לו בתיק ההוצל"פ, מדובר בהפרה יסודית המצדיקה את ביטול החוזה.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן:

כתב התביעה הומצא לנתבע על ידי רשות הדואר בכתובת שהנתבע לא הכחיש שהינה כתובתו. על פי סעיף 57ג לפקודת הראיות, קובע חזקת התקינות של המצאה המבוצעת על ידי רשות הדואר. לא עלה בידי המבקש להפריך חזקה זו.

יתרה מזו, המבקש טוען לקיומה של תוספת לחוזה השכירות המקנה לו זכות להחזיק בדירה עד לשנת 2022, אך העתק התוספת לא צורף לבקשה.

טענת הקיזוז שהעלה המבקש כנגד דמי השכירות שבפיגור, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 7.3 להסכם הקובע כי " מבלי לראות בכך הסכמה כלשהי מאת המשכיר, אם השוכר ו/או מי מטעמו יבצע שינויים ו/או תיקונים כלשהם במושכר, לא יהיה השוכר זכאי להשבת הוצאותיו, ושינויים ו/או תיקונים אלו יהפכו לרכוש המשכיר, בכפוף לאמור במפורש אחרת בהסכם זה, מבלי שהדבר יקנה לשוכר זכות כל שהי...".

טענת הקיזוז שהעלה הנתבע להגנתו הינה טענה כללית לא מפורטת הנסמכת על תמונות בלבד. נפסק לא אחת על הטוען טענת קיזוז להיכבד ולפרט את טענתו לרבות את הסכומים שהוא מבקש לקזז, את אופן חישובם ואת הקשר בינם לבין המעשים והמחדלים שהוא מייחס לצד שכנגד (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ).

יתרה מזו, בפסק הדין בתא"ח (הרצליה) 1625-05-10, בנימין גורן נ' אודליה טופז נקבע שכי כפי שבמסגרת תביעה לפינוי מושכר לא ניתן להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד ג, הרי שאין זה ראוי לדון בטענות קיזוז במסגרת הליך זה, בפרט נוכח קיומה של תנייה מפורשת בהסכם כמצוטט לעיל השוללת קיומה של זכות קיזוז לשוכר כנגד תשלומים ששילם בגין תיקונים שביצע באופן חד צדדי במושכר. לכך ש להוסיף כי בין הצדדים מתנהל הליך בהוצל"פ במסגרתו יכול המבקש להעלות קיומה של טענת קיזוז.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

הנתבע ישא בהוצאות ההליך לטובת התובעים בסך של 2,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ' אייר תש"פ, 14 מאי 2020, בהעדר הצדדים.