1. לפני תביעה קטנה לתשלום תמורת עבודת הובלה, אשר ביצע התובע בעבור הנתבע 1, כפי הנטען לאחר שהעבודה הועברה לו באמצעות הנתבע 2.

התובע טוען כי ביום 9.7.19 הוזמן ע"י הנתבע 2 לבצע עבודת הובלה עבור הנתבע 1 במחיר מוסכם של 1,872 ₪ (כולל מע"מ), אולם על אף שהעבודה בוצעה, חשבונית הוגשה ופניות שנעשו לקבלת שכרו, זה לא שולם לו.

הנתבע 2 טוען בכתב הגנתו כי שימש אך כמתווך בין התובע לבין הנתבע 1, זאת משום שהוא בעצמו נהג לבצע הובלות בעבור הנתבע 1 אך באותה עת היה לאחר תאונת דרכים בעבודה ורכבו הושבת. הנתבע 2 טוען אפוא כי קישר בין הצדדים לעסקה ללא כל תמורה ועל כן אינו חב בדבר.

הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ובדיון טען כי התברר לו שמי מטעמו (בנו או חתנו אשר עובדים עמו) שילמו לתובע במזומן בעבור הובלות נוספות שביצע עבורו, וכי את החשבונית נשוא התביעה שילם דרך הנתבע 2, שכן אין לו התקשרות עם התובע.

2. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ושמעתי את עדותם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להתקבל באופן חלקי, ואילו דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות, כפי שיובהר להלן.

בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.

3. שוכנעתי כי העבודה נשוא התביעה אכן בוצעה במלואה וכי תמורתה לא שולמה לתובע, והלכה למעשה לא נשמעה מחלוקת של ממש בנוגע לסכום החיוב גופו ואף לא לעצם ביצוע ההובלה.

הנתבע 2 מאשר הן בכתב ההגנה והן בעדותו את הזמנת העבודה וכי הוזמנה בעבור הנתבע 1, והן את ביצועה, ואינו חולק על תמורתה.

הנתבע 1 העלה טענות בעלמא לפיהן שילם את תמורת העבודה לנתבע 2 אך לא הציג כל אסמכתא לכך, כאשר הנתבע 2 אינו מאשר זאת (ואחרת היה מעביר את הסכום המשולם לתובע), ומסביר כי מה ששולם לו הוא תשלום בחסר עבור עבודת הובלה אחרת שביצע בעצמו ואשר עוכב בשל העדר תעודת משלוח שאותרה לאחר מכן (ר' עדות הנתבע 2 בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 13-17).

בעצם הטענה כי שילם את תמורת ההובלה, אלא ששילם זאת לנתבע 2, מקופלת הודאת הנתבע 1 הן כי חובת התשלום היא עליו והן כי העבודה אכן בוצעה ותמורתה אינה במחלוקת.

כאמור, הטענה כי התמורה שולמה לנתבע 2 לא נתמכה בכל ראיה, ראיה שיכול היה הנתבע 1 להציג בקלות ע"י הצגת החומר המתאים מהנהלת החשבונות.

אף הטענות בדבר תשלום מזומן לתובע, שהופסק בהוראת הנתבע 1 כנטען, הינן כולם טענות בעלמא שלא הובאה להן כל ראיה, וזאת על אף שהטענה כי הדבר נעשה למול בנו או חתנו של הנתבע 1 שיכולים היו לבוא ולתת עדות על כך. כך גם באשר לטענה המרומזת כי הזמנות מבוצעות באופן מסודר ונרשמות במחשב החברה, כאשר לא הובאה לכך כל ראיה, לרבות ראיות באשר להובלות קודמות ואופן הזמנתן.

מכל מקום, לא ברור מהי הרלבנטיות של טענות אלה לענייננו שעה שהנתבע 1 בעצמו טוען כאמור לעיל כי החשבונית שולמה, ומכאן כי היה מקום לשלמה (אך שולמה לנתבע 2 כפי הטענה).

4. שוכנעתי כי אין במקרה זה בעובדה שהנתבע 2 פנה לכתחילה לתובע כדי להשית על הנתבע 2 את חובת תשלום תמורת ביצוע העבודה.

שוכנעתי כי מדובר היה בהפניית התובע אל הנתבע 1, ללא כל תמורה בעבור הנתבע 2, וכי אף בראייתו האמיתית של התובע האחראי לשלם לו הוא הנתבע 1.

כך, הוצאה חשבונית רק לנתבע 1, כאשר התובע מודע כל העת לכך שהחשבונית לא מופנית לנתבע 2 ומעולם לא פעל לביטולה ולהוצאת חשבונית אחרת לנתבע 2. יוער כי איש לא כפה על התובע להגיש את החשבונית לנתבע 1 ולהפנותה אליו, אף אם נרשמה בסיועו של הנתבע 2 – והיא נרשמה בנוכחות התובע.

כך גם עולה מעדות התובע כי פנה בדרישה כספית לכתחילה לנתבע 1 ולעובדיו ואף אישר כי שולם לו בעבר עבור הובלות אחרות ע"י הנתבע 1 (ר' עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 13-14 ושורות 25-27).

יוער, כי החשבונית מופנית לכאורה לחברה שבבעלות הנתבע 1, ברנס ניקוי חול וצבע תעשיות בע"מ, אולם הנתבע 1 לא התייחס לעניין זה כלל ושם את עצמו כמי שעומד למול התובע (או הנתבע 2, לפי המקרה). מכל מקום, משהופנתה החשבונית לחברה אין מניעה כמובן כי תשלום פסק הדין ייעשה ע"י החברה.

5. לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית, במכלול הנסיבות ללא צו להוצאות.

התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת בסכום החשבונית בסך 1,872 ₪, כאשר הסכום הנוסף נתבע על דרך הסתם וללא כל ראיה.

לפיכך, ישלם הנתבע 1 לתובע סך של 1,872 ₪, בצירוף הוצאות המשפט בסך 350 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט' אלול תש"פ, 29 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.