1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 13.2.1959, בעקבות תאונת עבודה שאירעה לה לטענתה ביום 23.6.2013, במסגרת עבודתה אצל נתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת).
2. במועד התאונה היתה התובעת, תושבת כפר ראמה שבגליל, כבת 54 ומחצה, עובדת כנציגת שירות עבור חברת נטוויז'ן במוקד הנתבעת באזור התעשיה תפן. כיום הינה כבת 63 ו - 8 חדשים, ונכון למועד שמיעת ההוכחות - עובדת עדיין בשירותה של הנתבעת.
3. כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה נפגעה התובעת בראשה ובישבנה וכן נגרם לה קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית בברך שמאל. הצדדים הגישו חווֹת דעת מומחים מטעמם ובסופו של דבר הסכימו להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה על שיעור 7.5% לצמיתות.
4. התביעה הוגשה נגד הנתבעת, מעסיקתה של התובעת, ונגד נתבעת מס' 2, אשר ביטחה את המעסיקה במועדים הרלוונטים בביטוח חבות מעבידים.
5. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות לה, בשאלת השלכתה התפקודית של הפגיעה ובשאלת גובה הנזק.
6. התובעת תמכה את תביעתה בעדותה שלה וכן בעדותו של חבר לעבודה, עד ראיה לתאונה, מר יוסף האשם (להלן: יוסף). כן הסתמכה על עדות בעלה ג'יריס ובנה בולוס. בנוסף הציגה תיעוד רפואי, תלושי שכר ואת מסמכי המל"ל.
7. הנתבעות לא הביאו עדים מטעמן וביקשו להסתמך על מסמכי המל"ל בקשר לתאונת העבודה ועל דו"ח רציפות הביטוח.
8. התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו ונחקרו התובעת ועדיה, ובסיומה סיכמו באי-כח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

נסיבות התאונה

1. בכתב התביעה טענה התובעת, כי בעת שהיתה בדרכה למטבח במקום עבודתה, החליקה על רצפה רטובה ממים וסבון. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת החליקה ונפלה "סתם", ללא כל סיבה, לא כל שכן רטיבות, סבון או כל מפגע אחר.
2. בעדותה בבית המשפט העידה התובעת, כי במהלך עבודתה במוקד שירות הלקוחות של הנתבעת יצאה ביחד עם חברה לעבודה יוסף להפסקה. השניים ניגשו למטבח על מנת להכין קפה, כאשר בכניסה למטבח החליקה התובעת ונפלה על ישבנה על הרצפה, וראשה נחבט בעוצמה בקיר הגבס שמאחוריה. התובעת העידה, כי החליקה בשל מים שנותרו על הרצפה בעקבות עבודות נקיון שביצעה המנקה שהיתה במקום. התובעת העידה, כי במקום לא הוצב שלט המזהיר מפני הרצפה הרטובה. היא העידה, כי לאחר התאונה ניגשה אליה המנקה ואמרה לה כי שכחה להציב את שלט האזהרה. כמו כן העידה, כי כיוון שהרצפה במקום מבריקה, כמו מראה, לא ניתן לראות אם היא רטובה, ולכן לא ראתה את המים בעת לכתה. עדותה נמסרה באופן שוטף וקולח, התרשמתי כי היא משקפת את השתלשלות העניינים כפי שאירעה בפועל ואני מוצאת אותה כמהימנה.
3. עדותה של התובעת נתמכה בעדותו של העד יוסף. העד, שהעיד לפני התובעת, אשר שהתה לכל אורך עדותו מחוץ לאולם, סיפר כי הוא זוכר היטב את אירוע הנפילה, זאת לאור היחסים המיוחדים שנוצרו בינו ובין התובעת בעת שעבדו יחד, מעין יחסי אם ובן (הוא היה בן 19 במועד התאונה). יוסף העיד כי השניים ניגשו למטבח בהפסקה שלהם, אך עם כניסתה למטבח החליקה התובעת ונפלה על הרצפה בישיבה, כשראשה נחבט בקיר הגבס שמאחוריה. יוסף העיד כי הרצפה היתה רטובה, אולם לא הוצג במקום שלט אזהרה מפני רצפה רטובה. העד חזר על גרסה זו גם בחקירתו הנגדית, וזו לא נסתרה. התרשמתי כי האירוע נחרת בזכרונו וכי עדותו משקפת את נסיבות התאונה כפי שאירעו בפועל.
4. לטענת הנתבעת, אין בתיעוד הרפואי הראשוני שלאחר התאונה כל זכר למים, סבון או מפגע אחר, מה ששולל את גרסתה של התובעת לתאונה. אין בידי לקבל טענה זו.
5. התובעת העידה, כי לאחר התאונה התקשרה לבעלה וסיפרה לו על התאונה, אולם כיוון שהיה מרוחק, המתינה עד לסיום המשמרת ולהסעה המאורגנת ממקום העבודה שתיקח אותה אל ביתה. היא העידה, כי כיוון שיום התאונה היה יום ראשון, סניף קופ"ח שביישובה היה סגור, מה גם שסברה כי הכאבים יחלפו. משלא חלפו, פנתה למחרת לרופא המשפחה שלה בקופ"ח; בסיכום הביקור מיום 24.6.2013 נכתב, כי לדבריה אתמול במסגרת עבודתה החליקה, נפלה ונפגעה ברגל שמאל. כאמור, לא צויינה סיבת ההחלקה ואין כל אזכור של מים, סבון או כל מפגע אחר. כאשר התבקשה להסביר זאת בחקירתה הנגדית השיבה, כי לא ידעה שעליה לציין את סיבת ההחלקה (ולא כי שכחה לציין זאת, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה). היא התמקדה, כך העידה, בעצם אירוע ההחלקה והנפילה ועל כך מסרה לרופא.
6. אינני סבורה כי העובדה שהתובעת לא פירטה בפני הרופא את סיבת ההחלקה ולא ציינה בפניו כי החליקה בשל מים וסבון, צריכה להיות לה לרועץ. אכן, חשיבות רבה מוקנית לתיעוד הרפואי הראשוני הסמוך לתאונה, בטרם קיבל הנפגע יעוץ משפטי או אחר, ועל פי רוב הגרסה הנמסרת בו נהנית ממידה רבה של אותנטיות ומהימנות; עם זאת, דברים אלו יפים מקום שבתיעוד הרפואי נמסרה גרסה שונה מזו שנמסרה בשלב מאוחר יותר; בענייננו, אין מדובר בגרסה אחרת, שונה, לאירוע התאונה; לכל היותר ניתן לראות בכך משום חוסר פירוט של נסיבות התאונה, מקום שהתובעת לא נדרשה למעשה למסור פרטים על אופן אירוע התאונה, ואשר אין בו כדי לסתור את הגרסה המלאה, להפריך את גרסתה או לפגוע במהימנותה (ראו ת"א (ת"א-יפו) 47679-10-12 אשרף מסארווה נ. הכשרת היישוב בע"מ [17.6.2015); (ת"א (טבריה) 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [28.2.2022], ערעור על פסק הדין (ע"א (מח' נצרת) 9212-04-22 [18.7.2022]) נדחה).
7. עוד הפנתה הנתבעת לגרסה שמצויינת בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250); בטופס זה נכתב: "החלקה ונפילה במוקד בעקבות החלקה". אינני מוצאת ליתן משקל כלשהו להעדר פירוט סיבת הנפילה בטופס זה. ראשית, הטופס לא נכתב על ידי התובעת, אלא על ידי חשבת השכר אצל הנתבעת; שנית, כבמקרה של התעודה הרפואית לעיל, אין מדובר בגרסה אחרת או שונה, אלא בחוסר פירוט של נסיבות התאונה.
8. אשר לטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (בל/211), שנחתם על ידי התובעת ביום 1.5.2014, כאן תוארה התאונה: "בעת כניסתי למטבח נחלקתי, נפלתי ונפגעתי ברגל שמאל, כמו כן נפגעתי מאחורה בקיר גבס ובעכוז." המסמך הוצג לתובעת במהלך חקירתה הנגדית, אולם היא טענה כי אין מדובר בכתב ידה וכי לא היא כתבה את הדברים האמורים. אין מקום, איפוא, ליתן משקל רב למסמך זה, מה גם שאף כאן, אין מדובר בגרסה אחרת אלא בחוסר פירוט.
9. לאור כל אלו - האמון שנתתי בעדותה של התובעת בבית המשפט; החיזוק לגרסתה בעדותו של העד יוסף, שאף היא היתה מהימנה בעיניי, העובדה שעדויות אלו לא נסתרו והגרסה לא קרסה בחקירה הנגדית, והעובדה שהגרסה הבסיסית של התובעת בדבר החלקה ונפילה במקום עבודתה מופיעה בתיעוד הרפואי המיידי שלאחר התאונה, אני מקבלת את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקובעת כי זו אירעה בעת שהתובעת החליקה על מים וסבון שנותרו על הרצפה לאחר נקיונה, מבלי שבמקום הוצב שלט אזהרה מפני החלקה.

האחריות

1. לטענת הנתבעות, אין הן נושאות באחריות כלשהי לאירוע התאונה, שכן החלקה הינו סיכון טבעי וסביר. אין בידי לקבל טענה זו.
2. בפסק הדין בע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682 [15.7.2013]) הציע כב' השופט יצחק עמית מודל חדש לניתוח עוולת הרשלנות, ולפיו רק התנהגות עוולתית מקימה אחריות בנזיקין. על פי מודל זה, בחינת קיומה של צפיות קודמת לבחינת קיומה של חובת הזהירות. מודל זה יפה במיוחד למקרים שהם ב"ליבת דיני הנזיקין", לגביהם התפתחה בפסיקת בתי המשפט חזקה של חובת זהירות, כגון חובתו של מעביד כלפי עובד^[1], של רופא כלפי חולה או של נותן שירות כלפי לקוחו. על פי מודל זה, לצורך הערכת ההתנהגות שביסוד ההתרשלות, יש להבחין בין סיכון צפוי לסיכון שאינו צפוי, ובין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר. אכן, על כל סיכון ניתן לומר שהוא צפוי במידה כזו או אחרת, אך קיימים סיכונים נדירים שאדם סביר אינו אמור לצפותם; הרף, איפוא, הוא רף של צפיות סבירה. את הצפיות יש לבחון במועד ההתנהגות עצמה, מראש ולא בדיעבד, שהרי הנזק טרם התממש. התנהגות מסויימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. הנזק נשוא התביעה אמור להיות התממשות של אותו סיכון צפוי ובלתי סביר. במילים אחרות, הסיכונים בגינם מאופיינת התנהגות כהתנהגות עוולתית, קרי, כהתרשלות, הם אלו הנובעים מהתנהגות שיצרה סיכונים בלתי סבירים ואשר האדם הסביר יכול לצפותם באופן סביר (פסקאות 19 - 22 לפסק הדין).
3. אם ניישם מודל זה בענייננו, הרי שיש לבחון האם החלקה במקום העבודה הינה סיכון טבעי וסביר. התשובה לכך שלילית. מקום עבודה אמור להיות בטוח ונקי ממכשולים. לא הרי אדמה בוצית באתר חפירה (כבמקרה הידוע של ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [1993]) או שמן על רצפת מטבח (כבמקרה הידוע של ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72 [1984]) כהרי רצפת משרדי מוקד טלפוני, אשר אמורה להיות נקיה, יבשה ופנויה ממכשולים וממפגעים. מים וסבון על רצפת מקום עבודה משרדי איננה סיכון טבעי וסביר. מאידך, מדובר בסיכון צפוי; הנתבעת, הן כמעבידה שעליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ונקייה ממפגעים עבור עובדיה, והן כמחזיקת המקום והאחראית לנקיונו, היתה צריכה לצפות כי היוותרות מים וסבון על רצפת מקום העבודה תיצור סיכון בלתי סביר, סיכון של החלקה ונפילה ארצה. החלת שיטת עבודה בטוחה בנקיון רצפת המוקד, באופן שכל חומרי הנקיון והמים יוסרו לחלוטין בסיום עבודות הנקיון, היתה מונעת בסבירות גבוהה את אירוע התאונה. כך גם נקיטת אמצעי פשוט וזול - הצבת שלט אזהרה מפני החלקה כל עוד הרצפה עודנה לחה. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה לעניין נהלי עבודות הנקיון במוקד, והימנעותה זו מלהציג עדויות רלוונטיות, שיכולות היו לסתור את ההנחה האמורה לעיל, תיזקף לחובתה.
4. יש לקבוע, אם כן, כי הנתבעת נושאת באחריות לאירוע התאונה.
5. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לייחס לתובעת אשם עצמי תורם. התובעת הכירה היטב את המקום. היא אף העידה, כי מתקני השתיה במקום נזלו לעתים, עובדי המוקד לא הקפידו על הנקיון, ועל כן במקום שהתה דרך קבע עובדת נקיון שניקתה את רצפת המוקד. לכך יש להוסיף את חובתו הכללית של כל אדם לשים לבו לאן הוא הולך ולהיזהר בדרכו. אוסיף, כי הטענה שהרצפה במקום מבריקה, ועל כן לא ניתן לראות אם היא רטובה, עלתה לראשונה רק במהלך עדות התובעת בבית המשפט, היא לא נזכרה על ידי העד יוסף, ועל כן לא מצאתי לנכון לייחס לה משקל משמעותי. בשקילת כל אלו, לעומת שיעור אחריותה של הנתבעת, מצאתי לנכון לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 30%.

הפגיעה והנכות

1. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בברך שמאל, בראש, בישבן, בגב ובמפרקי הכתפיים (בשל בלימת הנפילה על ידי שתי הזרועות). עקב רגישות ותפליט בברך הופנתה לפיזיותרפיה ולבדיקת MRI. בבדיקה אובחן קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית (ACL). היא קיבלה תקופת אי כושר עד ליום 13.9.2013, סך הכל חדשיים ושלושה שבועות.
2. ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה אורתופד מטעמה, העריך כי בגין הפגיעה בברכה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי תקנה 35(1)(ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות). כך קבעה גם ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, קביעה שאושרה גם על ידי ועדת העררים.
3. ד"ר שי פריימן, מומחה מטען הנתבעות, התרשם כי מצב ברכה של התובעת נובע משינויים ניווניים ולאו דווקא חבלתיים, אך נוכח עובדת קיומו של הקרע ברצועה ולאור הספק כי זה נגרם בתאונה, העריך את נכותה בגין התאונה בשיעור 5% לתקנות.
4. כאמור, הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על שיעור 7.5% לצמיתות.

תפקודיות הנכות

1. התובעת טענה כי נכותה התפקודית גבוהה משמעותית מנכותה הרפואית, ועתרה בסיכומיה להעמידה על שיעור 15%, זאת בשל אופי הפגיעה והשפעתה על כושר השתכרותה, כושר תנועתה ויכולתה של התובעת לבצע את עבודתה הן במקום עבודתה והן בביתה. לטענתה, הפגיעה בברך גרמה לפגיעה משנית גם ברגל ימין, עקב העומס המוגבר המוטל על רגל זו נוכח הפגיעה בברך שמאל, וכפועל יוצא - גם באגן ובגב. בעניין זה העידו הן התובעת, הן בעלה והן בנה, אשר סיפרו כי היא סובלת כאבי גב ואגן המעירים אותה לעיתים משנתה, וכי היא מתקשה בהליכה ובעמידה ממושכת.
2. מנגד טענו הנתבעות, כי נכותה של התובעת מזערית ואין בה כל השפעה על כושר השתכרותה ועל תפקודה באופן כללי.
3. עיינתי בתיעוד הרפואי שהציגה התובעת. רוב התיעוד הינו עד לחודש אוגוסט 2013, קרי, כחדשיים לאחר התאונה. מעבר לכך הוצג דו"ח טיפולי פיזיותרפיה מחודש יולי 2014 וסיכום ביקור מיום 21.5.2015, לפיו התלוננה התובעת על כאבים בברך שמאל. מאז ועד היום, למעלה משבע שנים, לא הוצגה פניה נוספת לגורם רפואי.
4. עיינתי בפרוטוקולי הועדות הרפואיות של המל"ל שהוצגו. בפני הועדה בדרגה הראשונה שבדקה אותה ביום 6.7.2017 התלוננה התובעת על קשיי הליכה, התכופפות, חוסר יציבות, כאבי גב והעמסת המשקל על רגל ימין. בבדיקתה נמצא כי היא הולכת ללא צליעה, מבחני יציבות הברך היו תקינים ולא נמצאה הגבלה בתנועות הגב התחתון. צויין כי בתיקה הרפואי תיעוד על כאבי גב טרם התאונה; כן צויין כי לא התלוננה על בעיות אורתופדיות נוספות, גם לא לאחר שאלות מכוונות.
5. בפני ועדת העררים שבדקה אותה ביום 16.4.2018 העלתה התובעת תלונות דומות. בפרק הבדיקה ציינה הועדה כי התובעת מתהלכת עם צליעה קלה על רגל שמאל, וכי ישנו כאב בסוף הישור והכיפוף. לאור זאת אושרה קביעת הועדה בדרגה הראשונה.
6. עיינתי גם בחוות הדעת של מומחי הצדדים; התובעת התלוננה בפניהם על כאבים, מגבלות וחוסר יציבות של ברך שמאל בלבד. היא לא התלוננה על כאבי גב, אגן, רגל ימין או כל תלונה אחרת.
7. מידת תפקודיותה של הנכות נבחנת בראש ובראשונה במידת ההשפעה שיש לה על כושר השתכרותו של הנפגע ועל השתכרותו בפועל. במקרה דנא, התובעת העידה כי לאחר תקופת אי הכושר שבה לעבודתה הקודמת ובהמשך קודמה לתפקיד ניהולי של אחראית על נציגי שירות והדרכת העובדים. בהתאם חל שיפור משמעותי בשכרה. אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה עבודה ניהולית זו כרוכה בהליכה ובעמידה ממושכות; התובעת עצמה העידה כי מדובר בעבודה שרובה ככולה היא מתן מענה טלפוני בישיבה והדרכה; אם מעת לעת ניגשת התובעת אל אחד מנציגי השירות הזקוק לסיוע, אין מדובר בפעולה מאומצת אותה מתקשה התובעת לבצע. זאת ועוד, מאז אירוע התאונה ועד היום חלפו למעלה מתשע שנים - פרק זמן ארוך די והותר על מנת להעריך את מידת השפעתה של התאונה על כושר השתכרותה של התובעת; הנתונים מלמדים, כי השפעה זו נמוכה ביותר.
8. עיון בתלושי השכר שהציגה התובעת ובדו"ח רציפות הביטוח שהציגו הנתבעות מלמד, כי עובר לתאונה עמד שכרה החדשי (נומינלית) של התובעת על כ - 4,400 ₪ בממוצע (על פי השכר המצטבר של תלוש חודש יוני 2013 - חודש התאונה). בשנת 2014, שנה לאחר התאונה, עמד שכרה החדשי הממוצע (נומינלית) על כ - 5,490 ₪; בשנת 2015 עמד על 5,590 ₪, בשנת 2016 - על 5,362 ₪, בשנת 2017 - על 5,165 ₪, בשנת 2018 - על 6,248 ₪, בשנת 2019 - על 6,220 ₪ ובשנת 2020 (לחדשים ינואר - מאי) - על כ - 7,240 ₪. אציין, כי בשנים 2016 - 2020 השלימה התובעת לימודי תואר במקביל לעבודתה. מכאן, שבשכרה חלה עלייה הדרגתית, והחל משנת 2018 הפכה עליה זו למשמעותית, של למעלה מ - 60% מהשכר עובר לתאונה.
9. התרשמתי, כי התובעת אשה שאפתנית שאינה שוקדת על שמריה והמבקשת לממש את הפוטנציאל הטמון בה; בהתאם התעקשה להשלים בשנת 2016 את לימודי התואר הראשון אותם החלה עשר שנים קודם לכן והפסיקה עקב קושי כלכלי; כן התקדמה בעבודתה לתפקיד ניהולי. על כך ראויה התובעת לכל שבח. בהתאם, התרשמתי כי התובעת לא הניחה לפגיעה הפיזית שלה בתאונה לפגוע במימוש הפוטנציאל האמור ולגרוע מכושר ההשתכרות שלה, ובהתאם זה לא נפגע גם בפועל.
10. אשר למטלות הבית: בעניין זה התרשמתי, כי אכן התובעת מתקשה בביצוען כמקודם. מצאתי כאמינה את עדותו של הבן בולוס, לפיה קודם לתאונה התעקשה אמו לבצע את כל עבודות הבית, לרבות בישול ונקיון, בעצמה, ולא נזקקה לעזרה. מצאתי כאמינה את עדותו, לפיה לאחר התאונה נעזרה בעבודות אלו על ידי אחותו הגדולה, עד אשר זו נישאה לפני שלוש שנים ועברה להתגורר עם בעלה בסח'נין. דברים דומים נאמרו גם על ידי בעלה של התובעת, ג'יריס. מצאתי כאמינה את עדותה של התובעת עצמה בעניין זה, ואת עדותה לפיה ארבעת ילדיה האחרים המתגוררים בבית לומדים במוסדות להשכלה גבוהה ומרבית השעות אינם נמצאים בבית, כך שאין ביכולתם לסייע לה במידה רבה. כן מצאתי כאמינה את עדויות התובעת, בעלה ובנה, אשר העידו כולם כי מזה שלוש שנים, מאז ובעקבות עזיבת הבת הגדולה את הבית לאחר נישואיה, הם החלו להעסיק עוזרת בית בשכר.
11. אכן, עוזרת הבית עצמה לא הובאה לעדות; כמו כן, נתתי דעתי לכך שהתובעת טענה כי היא מגיעה אחת לשבוע, בעוד שהבן העיד כי היא מגיעה אחת לשבוע-שבועיים. לא הוצגו ראיות על גובה השכר המשולם לה, זאת לאור סירובה של העוזרת לדווח על העבודה, מטעמיה. עם זאת, לאור האחידות בעדויות התובעת ושני עדיה בעניין זה, נוכח האמון שנתתי באופן כללי בעדויות אלו, ובהעדר ראיה סותרת כלשהי, מצאתי לנכון לקבלן.
12. יחד עם זאת, ובשים לב לתיאור תלונותיה של התובעת במהלך השנים בפני הגורמים הרפואיים השונים, ובמיוחד ועדות המל"ל ומומחי הצדדים, דומני כי מידת הנזק שהסבה התאונה לתובעת הוצגה באופן חמור יותר מאשר זה שנגרם לה בפועל. אבהיר, כי אינני מקילה ראש בהגבלות מהן היא סובלת; אין בידי לקבל, איפוא, את טענת הנתבעות לפיה אין לנכות כל השפעה על תפקודה. מאידך, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה מגיעה נכותה התפקודית לשיעור של 15%, פי שניים משיעור נכותה הרפואית המוסכמת.

הנזק

1. בשקילת כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת פיצוי על פי ראשי הנזק כדלקמן:

כאב וסבל:

1. התובעת ביקשה בסיכומיה פיצוי בסך של 40,000 ₪; הנתבעת מנגד הציעה פיצוי של 15,000 ₪. בשקילת הראיות שהובאו, לאור הנכות ומהות הפגיעה ובשים לב לעדות התובעת ועדיה על מגבלות וכאבים, אני פוסקת לה סך של 30,000 ₪ בראש נזק זה.

הפסדי שכר בעבר:

1. התובעת דרשה בפריט זה בסיכומיה פיצוי של 50,000 ₪. הנתבעת הציעה מנגד סכום הנָע בין 5,000 ל - 6,000 ₪.
2. המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות. התובעת לא הציגה את כל תלושי השכר לתקופה שלאחר התאונה, אלא את תלוש חודש התאונה (יוני 2013) ותלוש חודש אוקטובר 2013. בהתאם לשכר ממוצע של 4,400 ₪ לחודש, היתה התובעת אמורה להשתכר בכל שנת 2013 שכר של 52,800 ₪; בפועל, על פי דו"ח רציפות הביטוח, השתכרה 45,637 ₪ בלבד; ההפרש הינו 7,163 ₪, וזה הפיצוי שיש לפסוק לה עבור הפסדי השכר בעבר. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם ב - 8,137 ₪.
3. ממועד חזרתה של התובעת לעבודה ועד היום, וכפי שעולה מהנתונים שהוצגו, לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר כלשהם, אלא להיפך, וכמפורט בסעיף 34 לעיל.
4. אכן, התובעת טענה כי ביום 17.7.2022 נאמר לה, כי לא תוכל להמשיך עוד לעבוד מהבית (כפי שעשתה מאז פרוץ משבר הקורונה), וכי עליה לשוב ולעבוד ממשרדי המוקד בתפן, אלא שלא יסופקו לה הסעות מטעם מקום העבודה. לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לעניין זה, כגון אישור הנתבעת או תכתובת בין הצדדים. התובעת לא הציגה תלושי שכר לתקופה זו ולא הוכח כי לא קיבלה שכר מאז (ולו על חשבון ימי מחלה או חופשה)^[2].
5. בעניין זה טרם נאמרה המילה האחרונה; התובעת העידה כי עודנה ממתינה לתשובה מהנתבעת, וכי טרם הסתיימה עבודתה שם. לאור זאת, אני מוצאת לנכון לפסוק לה בגין תקופה זו (אמצע יולי - אוקטובר 2022) פיצוי לפי שיעור נכותה, קרי, 7.5% מתוך שכרה נכון להיום (על פי תלוש חודש מאי 2020) - 7,316 ₪, ובשערוך להיום - 7,800 ₪, כדלקמן: 7.5% X 7,800 ₪ X 3.5 חדשים = 2,050 ₪ במעוגל.
6. סך כל הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר: 10,187 ₪.

הגריעה מכושר ההשתכרות:

1. התובעת דרשה בראש נזק זה סך של 50,000 ₪; הנתבעת סברה כי אין מקום לפיצוי בגינו כלל.
2. כאמור, לא מצאתי כי מאז שובה של התובעת לעבודה נגרע שכרה; כפועל יוצא, אין מקום להניח כי נגרע כושר השתכרותה, זאת כל עוד עבדה במקום עבודתה אצל הנתבעת. עם זאת, לאור טענתה בדבר דרישת הנתבעת כי תשוב לעבודתה במוקד בתפן ללא שירותי הסעה, כאשר על התובעת להגיע לעבודה זו בכוחות עצמה, יש לקחת בחשבון כי התובעת תיפלט לשוק העבודה. לאור גילה של התובעת - וכפי שהיא עצמה העידה, בעניין חיפוש עבודה אחרת, גילה עומד לה לרועץ - מצאתי לנכון לפסוק לה פיצוי גלובלי של 13,000 ₪ (יצויין כי חישוב אריתמטי מלא לפי שכרה המשוערך להיום של התובעת ונכותה הרפואית, מביא לתוצאה הבאה: 7,800 ₪ X 7.5% X 37.1 (מקדם היוון לעוד 3.3 שנים) = 21,704 ₪).

הפסדי פנסיה:

1. אני פוסקת לתובעת שיעור 12.5% מתוך כלל הפסדי השכר שלה, בעבר ובעתיד (= כ - 23,000 ₪), סך הכל 2,875 ₪.

עזרת הזולת:

1. התובעת דרשה פיצוי של 1,200 ₪ לחודש עד לגיל 67; הנתבעת הציעה פיצוי כולל של 1,000 ₪.
2. כאמור, התרשמותי היא כי בכל הקשור לעבודות ומטלות הבית, התובעת מתקשה בביצוען עקב הפגיעה; ואולם, לא רק בגללה, אלא גם בגלל בעיות נוספות, כגון כאבי גב מהם סבלה גם קודם לתאונה, וכן עקב התקדמות גילה. בנוסף לקחתי בחשבון כי עד לפני שלוש שנים ניתנה העזרה בעיקר על ידי בתה הגדולה של התובעת, כעזרת בת-משפחה ללא כוונת תמורה. אשר לתשלום לעוזרת הבית, בשים לב להעדר ראיות ולהבדל בין עדות התובעת ובין עדות בנה בדבר תדירות הגעתה לבית, אני מעריכה את התשלום החדשי לה ב - 700 ₪, ומתוכם אני מייחסת להשלכות התאונה שיעור 350 ₪.
3. לאור זאת אני פוסקת לה פיצוי כדלקמן (בערכי היום):

ל - 3 חדשים לאחר התאונה: לפי 500 ₪ לחודש, סך הכל 1,500 ₪.

מחודש אוקטובר 2013 ועד חודש ספטמבר 2019, סך הכל 72 חדשים (תקופת עזרת הבת) - לפי 200 ₪ בחודש, סך הכל 14,400 ₪.

מחודש אוקטובר 2019 ועד היום, סך הכל 37 חדשים (תקופת העזרה בשכר) - לפי 350 ₪, סך הכל 13,000 ₪ במעוגל.

1. סך הכל לעבר: 28,900 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 31,232 ₪.
2. לעתיד: עד לגיל 67 (כדרישת התובעת) בעוד 3.3 שנים - מקדם ההיוון: 37.1 X 350 ₪ = 12,985 ₪ במעוגל.
3. סך הכל בפריט זה: 44,217 ₪.

הוצאות:

1. בפריט זה דרשה התובעת פיצוי של 10,000 ₪ ואילו הנתבעת טענה כי אין מקום לפיצוי כלל, בהיות התאונה תאונת עבודה.
2. התובעת העידה כי הוציאה הוצאות נסיעה לכרמיאל, שם קיבלה את כל טיפוליה הרפואיים; כן נזקקה למשככי כאבים. לא הוצגו קבלות כלשהן. כאמור, התאונה תאונת עבודה וכל ההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל.
3. בשים לב לכל אלו, וכן לעלות שכרו של העד מטעם התובעת, אני פוסקת לתובעת בפריט זה סכום גלובלי על דרך האומדנא של 2,000 ₪.

סך כל הנזק

1. נזקה של התובעת מסתכם איפוא, בסך של 102,279 ₪ כדלקמן:

כאב וסבל : 30,000 ₪

הפסדי שכר בעבר: 10,187 ₪

גריעה מכושר ההשתכרות : 13,000 ₪

הפסדי פנסיה: 2,875 ₪

עזרת הזולת : 44,217 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות: 2,000 ₪

סך הכל: 102,279 ₪

1. מתוך סכום זה יש לנכות אשם עצמי תורם בשיעור 30%, והיתרה הינה: 71,595 ₪.
2. מכך יש להפחית את שיעור תגמולי המל"ל בסך נומינלי של 10,236 ₪ (לא הוצגו אסמכתאות, אך כך נטען על ידי הנתבעות ללא הסתייגות מצד התובעת; בהעדר פירוט תגמולים וציון מועדי התשלום, נוכה הסכום הנומינלי), והיתרה הינה 61,359 ₪.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 61,359 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ, החזר האגרה ששולמה והחזר עלות חוות דעתו של ד"ר קליגמן, המומחה מטעמה, כנגד קבלה, זאת צירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועדי התשלום ועד היום.
2. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ג, 01 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

1. ראו, למשל, בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין [31.8.2011]: "נקודת המוצא היא, איפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפיי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל האמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה." ↑

2. אעיר בהקשר זה, אגב, כי מן הראוי היה כי הנתבעות יציגו לקראת מועד ההוכחות דו"ח רציפות ביטוח עדכני, בשים לב לכך שזה שמצוי בתיק בית המשפט הינו מיום 3.8.2020, קרי, לפני למעלה משנתיים. ↑