השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט אסף הראל ונציגי הציבור מר דניאל אמזלג וגברת ענבל רוור; סע"ש
   9348-09-16) מיום 20.11.19. בפסק הדין נקבע כי בין בעלה המנוח של המשיבה לבין המבקשת התקיימו יחסי עובד ומעסיק, ולפיכך חויבה המבקשת בתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה למשיבה.

הרקע לבקשה

1. מר אליעזר לוי ז"ל (להלן: המנוח) הפעיל בין השנים 2012-1996 סוכנות של המבקשת, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן גם: הסוכנות או סוכנות הדואר והחברה בהתאמה).
2. במהלך חודש ספטמבר 2012 הגיש המנוח תביעה לבית הדין האזורי שבמסגרתה טען שבינו לבין החברה התקיימו יחסי עבודה ועתר לחייב אותה בתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה. סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 180,253 ₪. בחודש אוקטובר 2017 נפטר המנוח, וביום 18.2.18 הודיע בא כוחו כי ניתן בעניינו צו ירושה שלפיו המשיבה, אלמנתו, היא היורשת היחידה. בהתאם הוחלט במהלך הדיון מיום 12.3.18 על תיקון התביעה כך שבמקום המנוח תבוא המשיבה.
3. בפסק הדין מושא הבקשה קבע בית הדין האזורי כי בין המנוח לבין החברה התקיימו יחסי עובד ומעסיק. ראשית ציין בית הדין כי סעיף 46 לחוק הדואר, התשמ"ו - 1986 (להלן: חוק הדואר) קובע שהחברה רשאית לבצע את פעילותה גם באמצעות סוכני דואר שאינם עובדיה השכירים. על כן התשובה לשאלה האם המנוח היה עובד של החברה תיקבע לפי המבחן המעורב שבמרכזו מבחן ההשתלבות. בנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות נקבע כי המנוח ביצע פעילות שהיא בליבת עיסוקה של החברה, היינו מתן שירותי דואר, תוך שהוא כפוף להנחיות ופיקוחה מטעמה. באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות נקבע שהמנוח לא הפעיל את הסוכנות במסגרת עסק שלו, אשר שירת את החברה כגורם חיצוני. בית הדין הוסיף כי לא הוכח שהמנוח נתן שירותי הפעלת סוכנות דואר לגורמים אחרים וכי היקף עבודתו בסוכנות - בהיקף של משרה מלאה ולמעלה מכך - מחזק את המסקנה שהוא השתלב במפעלה של החברה.

עוד מצא בית הדין כי הגם שהתמורה החודשית ששולמה למנוח נגזרה מכמות הפעולות שביצע, תשלום תמורה באופן שכזה אינו מלמד כי המנוח לא היה עובד, שכן מדובר בצורת תשלום שכר המקובלת גם אצל עובדים שכירים. טענת החברה כי המנוח נשא בסיכון של העסק נדחתה. נקבע כי מי שניהל את העסק היא החברה אשר שיווקה את מוצריה וקבעה את מחירם, והמנוח היה זרוע שלה. המנוח לא יכול היה להרוויח מייעול העבודה: לא הייתה לו כל יכולת להשפיע לא על מגוון המוצרים והשירותים שנמכרו בסוכנות, לא על התמחור שלהם ואף לא על מועד פתיחתה של סוכנות הדואר לקהל. הדרך היחידה שבה הייתה למנוח השפעה על רווחי הסוכנות נגעה לעלות שכירת המבנה, לגביה יכול היה לנהל משא ומתן עם משכירת הנכס. עם זאת לעניין זה משקל קטן בהשוואה ליתר המאפיינים, וממילא החברה השתתפה בחלק מכריע מעלות השכירות. בית הדין ציין בהקשר זה כי הוכח שהמנוח החליט שלא להעתיק את מיקום הסוכנות למקום אחר, על אף היעדר תחושת ביטחון אישי בשכונה שבה פעלה, וזאת מאחר שהדבר לא התאפשר מבחינה כלכלית בשל עלות השכירות.

1. בית הדין הוסיף וקבע כי המנוח הפעיל את הסוכנות לבדו. בכל הנוגע לעזרה שקיבל המנוח מאלמנתו (המשיבה) ומבתו - נמצא שמדובר בעזרה משפחתית בהיקף נמוך, בגינה לא שולם להן שכר ואין לראות בכך העסקה של עובדים. העובדה שבעת היעדרות עקב מחלה או נסיעה לחו"ל הוחלף המנוח על ידי אלמנתו, בתו או אדם אחר אינה מביאה למסקנה כי העסיק עובדים כמי שנתן לחברה שירותים באמצעות עסק. זאת מאחר שהזכות להיעדר מהעבודה בשל מחלה או חופשה היא זכות קוגנטית, ועצם מציאת מחליפים הייתה מחויבת המציאות כדי לאפשר למנוח את מימושה של זכות זו.

בית הדין היה ער לכך שהמנוח והחברה התקשרו בהסכם שבו נקבע כי לא יראו בו עובד שלה ואין טענה שהמנוח לא היה מודע לכך; המנוח שילם דמי שכירות (אם כי שופה על ידי החברה בחלק גדול מהתשלום); המנוח הוא שרכש ביטוח למבנה הסוכנות; המנוח היה חבר בארגון סוכני הדואר; המנוח קיבל מהחברה את התמורה החודשית כנגד חשבונית מס ודיווח לרשויות על עצמו כעצמאי. אלא, הטעים בית הדין האזורי, שמאפיינים אלה נבעו כולם מקביעת החברה כי ההתקשרות תהיה מסוג רוכש שירותים מול קבלן, ומשקלם אינו גובר על יתר הסממנים המצביעים על כך שהמנוח היה עובד של החברה. טענת החברה כי ההתקשרות בינה לבין המנוח הייתה של זכיינות - נדחתה.

1. לעניין שכרו הקובע של המנוח לצורך חישוב פיצויי הפיטורים - נקבע כי בעת ההתקשרות עם החברה לא ניתנה למנוח אפשרות לבחור בין ביצוע העבודה כעובד או ביצועה כקבלן עצמאי. עם זאת, לאור הוראת סעיף 46 לחוק הדואר סבר בית הדין ששררה אי בהירות באשר לטיב היחסים בין הצדדים בזמן אמת, ועל כן אין להחיל את הגישה ההרתעתית כהגדרתה בע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר - חברת החדשות הישראלית בע"מ (21.1.15)). לפיכך נקבע כי יש לחשב את זכויותיו של המנוח כעובד בהתאם לשכר שהיה משתכר אילו הוגדר מעמדו מלכתחילה כעובד.

החברה הציגה תלושי שכר של עובד המועסק על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בתפקיד מנהל סניף דואר, בוותק של 19 שנים, בשכונה הסמוכה למקום שבו פעלה הסוכנות (להלן גם: העובד המקביל). בית הדין קיבל את גרסת החברה שלפיה העובד המקביל הוא העובד בעל המאפיינים הדומים ביותר למנוח וקבע כי לו הועסק המנוח כעובד היה משתכר בסוף תקופת עבודתו - בשנת 2012 - שכר זהה. בהתאם ובהמשך לכך נקבע כי שכרו הקובע של המנוח לצורך חישוב פיצויי פיטורים עומד על 6,241 ₪ וכי שיעור פיצויי הפיטורים, ככל שזכאי להם, עומד על 99,856 ₪.

1. לעניין זכאות המנוח לפיצויי פיטורים שוכנע בית הדין שהמנוח התפטר בשל ניסיון שוד מיום 29.5.12, אשר היווה מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל, לנוכח מקרי שוד קודמים שאינם במחלוקת. חיזוק לכך נמצא במכתב ההתפטרות מיום 5.6.12 שם כתב: "עקב המצב לאחרונה והשוד האחרון שהוא כבר שישי במספר שעברתי איני מסוגל יותר לעמוד בפחדים ובסיוטים אשר עוברים עלי ולתפקד כראוי". הוא הוסיף גם כי "לכן אני מודיע לכם שאני במצב הזה מפסיק להפעיל את הסוכנות...". חיזוק למסקנה שלפיה סיבת ההתפטרות הייתה ניסיון השוד ומצב הביטחון בסוכנות מצא בית הדין בעדות המשיבה, ובהליכים שניהל המנוח מול המוסד לביטוח הלאומי שבסופם נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 15% בשל האירוע מיום 29.5.12.

בית הדין המשיך וקבע כי ספק אם החברה יכולה הייתה להגביר את תחושת הביטחון האישי של המנוח, לנוכח המיקום שבו פעלה הסוכנות, ומשכך לא היה טעם ממשי במשלוח התראה. אמנם הובטח למנוח כי יוצב בסוכנות מאבטח לזמן קצוב אלא שלא דובר בפתרון קבע אלא זמני בלבד. נפסק לפיכך שהמנוח רשאי היה להתפטר מבלי לתת התראה קודם לכן, שכן אין לחייב עובד שחש סכנה לשלמותו הגופנית להמשיך לעבוד בסביבה מסוכנת. מדובר בנסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו ולכן זכאי היה המנוח לפיצויי פיטורים בסך 99,856 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.12 - המועד בו אמור היה הסכום להיות משולם לו.

1. אשר לדמי ההבראה - לא הייתה מחלוקת כי אם ייקבע שהמנוח היה עובד, הוא זכאי לדמי הבראה בסך 3,784 ₪. על כן נפסק שהחברה תשלם סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.12, הוא המועד שבו אמור היה הסכום להיות משולם למנוח.

טענת הקיזוז שהעלתה החברה נדחתה, נוכח העדרו של פער שאותו ניתן לקזז כנגד הזכויות הכספיות שנפסקו למשיבה (לאחר שבית הדין שוכנע כי עלות המעסיק ביחס לעובד המקביל גבוהה מהתמורה החודשית הממוצעת ששולמה למנוח בשנת 2012). החברה חויבה בתשלום הסכומים המפורטים לעיל בתוספת הוצאות המשיבה בסך של 1,000 ₪ וכן שכ"ט ב"כ המשיבה בסך של 10,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים

1. ביום 22.12.19 הגישה החברה הודעת ערעור. לטענת החברה שגה בית הדין שעה שלא נתן משקל לנזק הראייתי שנגרם לה מעצם הגשת התביעה ארבע שנים לאחר סיום ההתקשרות, כמו גם לכך שעדות המשיבה הייתה עדות שמועה. עוד טענה החברה כי שגה בית הדין ביישום המבחנים הנהוגים בפסיקה ביחס ליחסי עובד ומעסיק. בהקשר זה נטען כי הוכח שהמנוח ניהל את הסוכנות כעסק עצמאי והיה חופשי לשקול שיקולי רווח והפסד (ולמשל לעניין מכירת מוצרים נוספים), גם אם בפועל בחר שלא לפעול בהתאם; הצבת בני משפחה באופן קבוע במקום העסקת עובדים אינה "עזרה אישית" אלא העסקה ללא תשלום, דבר שעובדים שכירים של החברה אינם רשאים לעשות; עבודת המשיבה הייתה קבועה ובשל צורך ממשי; מרגע שהוכח כי היו עובדים בעסק, הנטל מוטל על כתפי המשיבה (כחליפתו של המנוח) להביא את העובדים ואת הראיות בעניינם; המנוח התנהל כעצמאי באופן המלמד כי הבין ונהנה ממצבו המשפטי; המנוח מעולם לא טען כנגד ההסדר בזמן אמת ולא השתלב בעסקיה של החברה.

החברה הוסיפה כי אימוץ הפסיקה שניתנה ביחס למחלקי דואר ויישומה על סוכנים - וקביעה כי כאשר ישנה התקשרות מול סוכן נדרשת בחינה של יחסי עובד ומעסיק על אף שהמחוקק נתן את דעתו המפורשת לכך - מרוקנת מתוכן את סעיף 46 לחוק הדואר. גם קביעות בית הדין כאילו זכיינות שונה מנסיבות תיק זה מנוגדות לפסיקה.

לחלופין טענה החברה כי גם אם ייקבע שהתקיימו יחסי עבודה טעה בית הדין בקביעותיו ביחס לעצם הזכאות לפיצויי הפיטורים. זאת מאחר שהמנוח לא התפטר בדין מפוטר, לא אפשר לחברה לפעול לתיקון המצב, ובזמן אמת לא היה מוגבל רפואית שכן הוכר על ידי הביטוח הלאומי רק בחלוף שלוש שנים, בשנת 2015. בתוך כך בית הדין לא העניק משקל להצבת מאבטח בסוכנות באופן זמני. עוד נטען כי בית הדין נפל לטעות חישובית כיוון שבפועל החברה ביצעה הפקדות פנסיוניות לתגמולים על כל התמורה שקיבל המנוח - סכום כמעט כפול מהשכר הקובע כפי שנקבע. משכך יש לזקוף את היתרה על חשבון פיצויי הפיטורים ולהפחיתה. כמו כן שגה בית הדין בקביעותיו ביחס לטענות הקיזוז שהעלתה החברה ובנוגע להשוואה שביצע בין המנוח לשכרו של העובד המקביל. על יסוד האמור עתרה החברה לביטול פסק דינו של בית הדין האזורי תוך חיוב המשיבה בהוצאות.

1. ביום 15.1.20 הגישה החברה "בקשה לעיכוב ביצוע זמני וקבוע". לטענתה סיכויי הערעור שהגישה גבוהים במיוחד נוכח פגמים שיורדים לשורשו של פסק הדין, בחינה משפטית חלקית ושגויה של מבחני הפסיקה, והתעלמות מעדות המשיבה ממנה ניתן להסיק כי המנוח הפעיל את הסוכנות כעסק עצמאי. לדעת החברה פסק הדין פוגע בתקנת הציבור שעה שהוא יוצר יציר כלאיים לפיו בן משפחה העובד דרך קבע בעסק משפחתי יוגדר כ"עזרה משפחתית". לקביעה זו, כך הוטעם בבקשה, השלכות רוחביות בפן של דיני העבודה, בפן המיסויי, ועוד.

אשר למאזן הנוחות טענה החברה כי מדובר בתביעת עיזבון כאשר לא ידוע מיהם יורשי המנוח, מה מצבם הכלכלי, מה אופן חלוקת העיזבון, ואם קיימות תביעות כנגד העיזבון. אם הכספים יחולקו לא יהיה בידי החברה להשיב כספים אלו. דחיית הבקשה תהפוך את הערעור לתיאורטי ועל כן עתרה החברה להורות על עיכוב ביצועו.

1. המשיבה התנגדה לבקשת העיכוב לאור ההלכה כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי, בפרט משמדובר בחיוב כספי. לטענתה סיכויי הערעור קלושים שכן פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות והתערבות בהן תיעשה רק במקרים חריגים. לעניין מאזן הנוחות הביעה המשיבה תמיהה לנוכח טענת החברה לפיה זהות העיזבון אינה ידועה, משעה שלבית הדין האזורי הוגש צו ירושה שלפיו המשיבה היא יורשתו היחידה של המנוח, ועובדה זו הייתה אחת העובדות המוסכמות. המשיבה הוסיפה שהחברה לא הניחה כל תשתית ראייתית מינימלית ואף לא תצהיר בתמיכה לטענה כי יכולתה להיפרע מהמשיבה מוטלת בספק. טענה מסוג זה אינה יכולה להיטען בעלמא.
2. בתשובת החברה לתגובה הודגש כי נסיבות העניין שונות משעה שמדובר בעיזבון מנוח ולא בתובע שזכה בתביעתו, כאשר לא ידוע אם קיימות נגדו תביעות והאם ישנן מחלוקות בקשר אליו. יתרה מכך, עיזבון רשאי לחלק את כספו וככל שכך - לא יוכל להשיב בעצמו את הכספים. לטענת החברה במקרה זה אין ביכולתה להראות את מצב העיזבון אלא על המשיבה לעשות כן.

החברה הוסיפה כי בניגוד לתמונה שהמשיבה מנסה לצייר אין מדובר בערעור על עובדות אלא על אופן יישום מבחני הפסיקה והמשמעות שיש לתת לתוצאותיו. כמו כן עסקינן בסכום ניכר, העולה על 100,000 ₪ ולאחר תשלומו יהיה גם למשיבה עצמה קושי להשיבו. לעומת זאת המבקשת היא חברה גדולה ותשלום פסק הדין יתאפשר בכל זמן, ובנקל.

הכרעה

1. נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, (10.3.14)).

כאשר פסק הדין הוא כספי גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו, שכן ההנחה היא כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (16.1.14)). לצורך כך לא די בהעלאתן של טענות כוללניות אלא נדרשת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככלל תוך תמיכתה בתצהיר (ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני (30.5.13)).

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, משלא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק הדין בניגוד לכלל הקבוע לעיל.

על פי צו הירושה בעניינו של המנוח, שהוגש לבית הדין האזורי, המשיבה היא אכן היורשת היחידה. החברה לא טענה דבר לגבי מצבה הכלכלי של המשיבה מלבד טענות כלליות ביחס לכך שמדובר בעיזבון. בהקשר זה יוזכר כי פסק הדין ניתן לטובת גב' רחל לוי עצמה. החברה הסתפקה בטענות כוללניות בעלמא, לא צירפה תצהיר מטעמה ולא עשתה כל מאמץ ולו מינימאלי על מנת לנסות ולהראות כי יקשה על המשיבה להחזיר את הסכום הפסוק, ולא שוכנעתי כי בנסיבות העניין די להצביע על גובהו. עוד לקחתי בחשבון לעניין מאזן הנוחות כי מדובר בזכויות קוגנטיות בסיסיות שתשלומן אמור היה להתבצע (ככל שתאושר קביעת בית הדין האזורי לגבי מעמד המנוח) לפני שנים רבות.

משלא הובאה ולו ראשית ראיה בעניין מאזן הנוחות, שוכנעתי כי אין לעכב את פסק הדין וזאת מבלי צורך להידרש לסיכויי הערעור.

1. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין הבקשה בסך של 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ז שבט תש"פ (22 פברואר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.