לפני תביעת התובעת להשבת תשלומי שכר דירה שנגבו ממנה ביתר.

לטענת התובעת, ביום 24.10.17 חתמו הצדדים על הסכם שכירות, שהוארך בתום התקופה לשנה נוספת. על פי ההסכם בשנה הראשונה תשלם התובעת לנתבע סך של 3,000 ₪ בגין כל חודש שכר דירה הכולל גם תשלום ארנונה ובנוסף סך של 280 ₪ בגין תשלומי חשמל ומים. בשנה השניה שכר הדירה עמד על 3,150 ₪ ו- 380 ₪ עבור חשבונות מים וחשמל. לטענת התובעת חרף הדרישה מהנתבע לקבל את ההנחות המגיעות לה כאם חד הורית גבה ממנה תשלום מלא וממילא לא הציג לפניה מעולם את חשבונות הצריכה בפועל חרף בקשותיה החוזרות ונשנות. לטענת התובעת כל תשלומי שכר הדירה שולמו לנתבע בזמן ולבקשתו שולמו במזומן וזאת נוכח סירובו לקבל שיקים לפקודתו. לטענת התובעת חרף המוסכם על הצדדים גבה ממנה הנתבע תשלומים ביתר עבור חשבונות החשמל והמים וזאת בניגוד למוסכם בהסכמם ההתקשרות. לכן החליטה לסיים את ההסכם עם הנתבע אלא שבמועד גמר החשבון ובעת עזיבתה של התובעת את הדירה סירב להשיב לה תשלומים אשר נגבו ממנה ביתר עבור מים וחשמל ללא הצדקה וממילא בניגוד להסכם כמו גם בגין ניקיון חדר מדרגות אשר הדירה אינה מוביל לדירתה. מכאן תביעה זו.

מנגד טוען הנתבע, כי מדובר בבית שחילק ליחידות דיור, כאשר לכל יחידה יש שעון מים ושעון חשמל בנפרד וכי בחוזה נקבע כי על הנתבעת לשלם את התשלום החודשי שסוכם בעבור תשלומי המים והדירה ובסוף השנה יעשה חשבון נוסף בהתאם לצריכה בפועל של החשמל והמים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הגין עם התובעת.

הסכם השכירות בין הצדדים צורף לכתבי הטענות ומדבר בעד עצמו. לא ברור מכוח מה החליט הנתבע לגבות מהתובעת סכומים ביתר לתשלומי המים והחשמל מעבר לסכומים הנקובים בהסכם ועליהם הוסכם בין הצדדים. אין כל זכר בהסכם להתחשבנות עתידית לעניין צריכת החשמל והמים בסוף התקופה מעבר לתשלומים המחוייבים על פי ההסכם.

הנתבע לא הציג גם לפני בית המשפט את החשבונות החשמל וממילא לא סיפק כל להסבר מניח את הדעת לצורך בגביית יתר מעבר לאלו שדרש על פי ההסכם ושולם לו.

התרשמתי לחיוב באופן בלתי אמצעי מעדותה של התובעת ואני מקבלת את גרסתה לאופן התנהלות האירועים. מהסכם השכירות עולה כי על התובעת לשלם בשנה הראשונה סך של 280 ₪ בגין תשלומי מים וחשמל, וסך של 380 ₪ בגין השנה השנייה. מהסכם השכירות לא עולה כי הנתבע יכול לחייב את התובעת מעבר לתשלום זה וממילא אילו היה רוצה לעשות זאת היה עליו להעלות את זה בכתב. משלא עשה זאת לא היה רשאי לגבות ממנה סכומים נוספים בית וממילא עליו להשיב סכומים אלה לתובעת.

לא מצאתי דבר בטענתו של הנתבע כי על התובעת לשלם בגין ניקיון המדרגות היוצא מכניסה אחרת ושאינה רלוונטית לדירת התובעת וממילא מדובר בוילה מחולקת וכל דייר יכול לדאוג ולנקות את פתח ביתו בעצמו.

אני דוחה את טענת הנתבע כאילו התובעת סירבה להעביר את תשלומי המים והחשמל על שמה. אי כל הגיון בטענה זו שכן התובעת מעצם היותה חד הורית זכאית להנחות הן במים והן בחשמל וארנונה והדעת נותנת, כפי שטענה, כי לא היתה מוותרת אליהם אלא שנתבע שחילק את הנכס ליחידות דיור לא יכול היה להעביר את המונים על שמה.

אילו הנתבע רצה לגבות תשלומים נוספים בגין הפרשי המים והחשמל היה עליו להוסיף סעיף זה בהסכם השכירות ממילא שלא עשה כן וגבה מהתובעת הפרשים אלו פעל שלא כדין.

בהינתן כי לא היתה מחלוקת בגין הסכום שנגבה מעבר לזה המוסכם בחוזה- סך של 4,395 ₪ נוכח קביעתי אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 4,395 ₪ נושא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. לסכום זה יתווספו הוצאות התובעת בסך של 500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים שאם לא כן ישא רבית והפרשי מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בהתאם לכך הנתבע ישלם לתובעת סך של 4,395 ₪ בגין הפרשי המים והחשמל שגבה שלא כדין. נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, וסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות בית משפט. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד.

ניתן היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.