03 מרץ 2021

1. לפניי תביעה לתשלום דמי הבראה, פיצויי פיטורים וחלף הפרשות לפנסיה שהגישה התובעת בגין תקופת עבודתה במשק הבית של הנתבעת.
2. התובעת והנתבעת הגישו תצהירים בתיק ובדיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 22.2.2021 נחקרו בעלות הדין על התצהירים ונשמעו סיכומים בעל פה.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת טענה בכתב התביעה כי עבדה כמנקה בבית הנתבעת תקופה ממושכת של 18 שנים שהחלה בשנת 1999 ונסתיימה בחודש ספטמבר 2017, עת נפגעה בתאונת דרכים. לטענת התובעת היא עבדה פעם בשבוע בשכר יומי של 200 ₪ ששולם עבור כארבע שעות עבודה וזאת מבלי ששולמו לה דמי הבראה ובלא שהופרשו תשלומים לפנסיה ולפיצויים. לפיכך עתרה בכתב התביעה לתשלום פדיון דמי הבראה (בעבור שבע השנים האחרונות לעבודתה) בסך 2,039 ₪, לפיצויי פיטורים בסך של 11,343 ₪ וחלף הפרשות לפנסיה בסך של 12,317 ₪.
2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעת סיפקה לה שירותי ניקיון על פני מספר שנים אך לטענתה חלו תקופות ארוכות של הפסקות ביחסים במהלכן קיבלה שירותי ניקיון מאחרים. בנוסף טענה הנתבעת יש לראות בתובעת כעצמאית ולא כעובדת שכירה וכי התובעת בחרה שלא להמציא חשבונית למרות בקשות חוזרות ונשנות של הנתבעת ואף סירבה לפנות לביטוח לאומי. בנוסף לכך טענה הנתבעת כי הסכומים אינם משקפים את המציאות שכן מדי שנה קיבלה התובעת סכומים נוספים חד פעמיים בגובה לא מבוטל של מאות שקלים. לפנים משורת הדין הציעה הנתבעת 3,200 ₪ לסילוק התביעה.

מעמד התובעת כעובדת או עצמאית

1. אין מחלוקת כי התובעת עבדה בביתה של הנתבעת בעבודות ניקיון. עם זאת, לטענת הנתבעת אין לראות בכך יחסי עבודה ולשיטתה הייתה התובעת עובדת עצמאית.
2. אין בידי לקבל טענה זו, שכן התובעת ביצעה עבודה אישית של ניקיון בביתה של הנתבעת ולא הוכח כי הביאה עמה עובדים, חומרים, ציוד או כל דבר אחר הנחוץ לעבודה בבית התובעת. בנוסף טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי התובעת מעולם לא הוציאה חשבונית וממילא לא נטען כי התובעת רשומה הייתה ברשויות המס כעוסק מורשה. הנתבעת אף הודתה בתצהירה כי שילמה לתובעת מדי שנה "כספים נוספים בעבור חופשה והבראה".
3. בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי לא הייתה מעסיקתה משום שלא הפיקה לה תלושי שכר (עמ' 5 לפר' בשורה 32). אין בידי לקבל טענה זו מהטעם שבהתאם להוראות סעיף 24 (ד) לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958 חובת הפקת תלוש שכר לא חלה על יחיד לגבי עובדו שאותו הוא מעסיק שלא במסגרת עסקו. משעה שהתובעת עבדה בביתה של הנתבעת הרי שלא נדרש היה מהנתבעת להוציא תלוש שכר לתובעת.
4. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת מעמדו של עובד על מתכונת העבודה שלפנינו מצביע על כך שהתובעת הייתה עובדת של הנתבעת (דיון (ארצי) 3-27/לא עיריית נתניה נ' בירגר פד"ע ג (1) (1971).
5. לפיכך נדחית טענת הנתבעת כי לא העסיקה את התובעת ומתקבלת טענת התובעת כי עבדה אצל הנתבעת כעובדת שכירה על כל המשתמע מכך.

מועד תחילת העבודה

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי החלה לעבוד בבית הנתבעת כבר בשנת 1999. הנתבעת, לעומת זאת, לא נקבה בכתב ההגנה במועד שבו החלה התובעת לעבוד, זאת הגם שלא הכחישה את טענת התובעת בעניין זה.
2. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי חלו הפסקות ארוכות במהלך תקופת העבודה מבלי שציינה את המועדים לכך. בתצהירה, לעומת זאת, טענה התובעת כי הייתה הפסקה גם לתקופה של שנתיים, שלאחריה שבה התובעת ונתנה שירותי ניקיון במשך ארבע שנים רצופות עד חודש ספטמבר 2017.
3. בחקירתה הנגדית הנתבעת המשיכה להתחמק מלציין את מועד תחילת עבודתה של התובעת ואף הבהירה כי לא כתבה באף מסמך את תאריך תחילת עבודת התובעת (עמ' 5 לפרוטוקול):

ש. זה נכון שאת מכירה אותה עוד מלפני שהיא עבדה אצלך, משנת 1999?

ת. אני לא יודעת מאיזה שנה אבל היא עבדה אצל אמא שלי גם.

ש. האם זה נכון שהיא עבדה גם אצל אמך וגם אצלך וגם אצל אחותך לפני שהיא התחילה לעבוד אצלך ברצף משנת 1999?

ת. היא לא עבדה אצלי ברצף.

ש. לפני הטענה שלה שהיא התחילה לעבוד אצלך ברצף משנת 1999, זו הטענה שלה בכתב ההגנה?

ת. אין שם תאריכים.

ש. אני מציג לך את התצהיר שלה, הדבר הראשון שהיא כתבה זה שהיא התחילה לעבוד אצלך ב1999 עד תאונת הדרכים ביום 3.10.17, וגם המסמכים של התאונה צורפו לתצהיר שהוגש. אני שואל האם לפני התאריך הזה היא עבדה גם אצלך גם אצל אמא שלך וגם אצל אחותך?

ת. אצלי היא לא עבדה.

ש. האם לפני התאריך הזה היא עבדה גם אצלך גם אצל אמא שלך וגם אצל אחותך?

ת. היא עבדה אני לא זוכרת אם זה לפני או אחרי.

ש. את היית בחתונה של הבת שלה?

ת. לא זכור לי.

ש. ובחתונה של הבת שלה?

ת. אני לא זוכרת. אני לא חושבת שהייתי בחתונה.

ש. האם זה נכון שאת היית בחתונה גם של הבן וגם של הבת וזה היה לפני 23 שנים?

ת. אני לא זוכרת.

1. טענת הנתבעת כי היא איננה זוכרת מתי התחילה התובעת לעבוד בביתה לא הותירה רושם אמין ומוקשית בעיני הייתה גרסתה כי היא איננה זוכרת אימתי עבדה אצל אמה או אחותה ואף איננה זוכרת אם היא עצמה נכחה בחתונתם של ילדי התובעת. תשובותיה המעורפלות לא הותירו רושם מהימן והתרשמתי כי מעדותה בפניי כי היא מתחמקת מלענות תשובה באשר למועד תחילת העבודה.
2. מסתברת יותר בעיני גרסת התובעת כי עבדה אצל הנתבעת במשך 18 שנה, החל משנת 1999 ועד לשנת 2017, אשר קיבלה תימוכין אף מהנתבעת, אשר שאלה את התובעת במהלך החקירה הנגדית, מדוע היא טוענת כי עבדה 18 שנים, וכאשר זו השיבה: "עבדתי 18" טענה הנתבעת: "אי אפשר לחבר את התקופות שעבדת אצלי ביחד! איך 18 שנה?" (עמ' 4 לפר' שורה 4).
3. סבורני כי אמירה שכזו מפי הנתבעת לפיה לא ניתן לחבר את התקופות שבהן עבדה התובעת לכדי 18 שנים מגלמת בתוכה הודאת בעל דין לכך שאכן מדובר בתקופה שהשתרעה על פני 18 שנה, אלא שלגרסת הנתבעת חלו במהלך השנים הפסקות שאינן מאפשרות לחבר את התקופות לתקופה מצטברת של 18 שנים.
4. התובעת לעומת זאת, הציגה גרסה סדורה וקוהרנטית לפיה החלה לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1999 וזאת החל מכתב התביעה, דרך תצהירה וכלה בחקירתה לפניי, בעוד הנתבעת נמנעה לאורך כל ההליך מלמסור גרסה ברורה אודות המועד שבו החלה הנתבעת לעבודה אצלה.
5. משעה שהנתבעת בחרה שלא להציג כל גרסה נגדית באשר למועד שבו החלה התובעת לעבוד, ומנגד טענה כי "אי אפשר לחבר את התקופות" לכדי שמונה עשרה שנים, עמדה התובעת בחובת הראייה הראשונית המוטלת עליה להוכיח את טענתה כי החלה לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1999.

רציפות תקופת העבודה

1. התובעת טענה כי עבדה ברציפות אצל הנתבעת אך לגרסת הנתבעת חלו במהלך התקופה הפסקות, ובכלל זה הפסקה של כשנתיים. הנתבעת לא ציינה אימתי החלה ההפסקה הנטענת וטענה בכלליות כי התובעת סיפקה שירותי ניקיון במשך כארבע שנים עד ספטמבר 2017.
2. הנתבעת לא הציגה כל ראייה בתמיכה לטענה כי חל נתק של שנתיים ואף לא טענה כי ערכה לתובעת גמר חשבון במועד שבו הסתיימו לכאורה, זאת הגם שמדובר בתקופה של למעלה מעשור טרם הניתוק.
3. הנתבעת אף לא הציגה כל רישום למוסד לביטוח לאומי או לקופת גמל שיתמוך בטענה כי העסיקה מנקה אחרת במהלך התקופה הנטענת בת השנתיים של הנתק. יתרה מכך, הנתבעת לא ידעה לתחום בזמן את התקופה הראשונה והשנייה לעבודת התובעת אצלה (עמ' 5 לפר' בשורות 1-5).
4. התובעת לעומתה הציגה גרסה סדורה לפיה לא חל נתק בתקופת עבודתה, למעט הפסקה בת כארבעה חודשים בה טיפלה באחיה החולה עד אשר נפטר:

ש. האם היו תקופות שלא עבדת אצלי?

ת. כשבן אדם לא מרגיש טוב הוא לא הולך לעבודה, זה קורה דברים כאלה.

ש. חולה לתקופה של חצי שנה של שנתיים?

ת. לא, אף פעם לא היה שנתיים, היה כמעט ארבעה חודשים שאחי חלה.

ש. וכשנפצעת בבית ברמת החייל?

ת. ממש זה לא היה חצי שנה.

1. עדות התובעת בחקירתה הנגדית עלתה בקנה אחד עם האמור בתצהיר שהוגש מטעמה, בו הצהירה כי עבדה ברצף אצל הנתבעת למעט תקופת היעדרות שבה טיפלה באחיה סמוך לפטירתו, בין החודשים פברואר ואפריל 2014.
2. סעיף 2 (9) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 קובע כי יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה תוך ניתוק יחסי עבודה שאינה עולה על שישה חודשים. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, ככל שטוען המעסיק כי חלה הפסקה העולה על שישה חודשים, חובת ההוכחה מוטלת עליו (דב"ע (ארצי) נו/296-3 מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ל (1) 57 (1996) עוד נפסק כי ככל שהמעסיק לא מוכיח כי חלו הפסקות בתקופת העבודה של העובד, יש לראות את תקופת עבודתו כתקופת עבודה אחת רציפה (דב"ע (ארצי) נד/3-38 פרנסה נ' ימין כז (2) 234 (1994) וההפניות שם).
3. משעה שגרסת התובעת ביחס למועד תחילת עבודתה לא נסתרה, עבר הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח את דבר קיומה של ההפסקה בת השנתיים שחלה במהלך תקופת עבודתה של התובעת. אלא שהנתבעת לא הציגה כל ראייה לתמיכה בטענתה כי חלה הפסקה של כשנתיים.
4. הנתבעת לא הציגה כל ראייה בתמיכה לטענתה כי בתקופה זו קיבלה שירותי ניקיון ממנקה אחרת, זאת אף שבמהלך הדיון המוקדם טענה כי הייתה לה מנקה אחרת בשם נדיה. בנוסף לכך, הנתבעת לא הכחישה כי התובעת עבדה גם אצל אמה ואחותה, אך לא העידה אף אחת מהן בתמיכה לגרסת הנתבעת אודות ההפסקה בת השנתיים שחלה לכאורה בין הצדדים.
5. נוכח המחלוקת המהותית בין הצדדים בסוגיה זו והחשיבות הרבה שעשויה היתה להיות לעדות שתתמוך בגרסת הנתבעת, הרי שהימנעותה מלזמן לעדות עדים רלוונטיים מעוררת תמיהה. בהתאם לדיני הראיות ולהלכה הפסוקה הימנעות זו פועלת לחובתה (ע"ע (ארצי) 300151/98 יעקב שפירו נגד נציבות מס הכנסה (13.7.03); ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים נגד יאיר חודאדי, (19.1.10)).
6. לפיכך מתקבלת גרסת התובעת כי יש לראות בתקופת עבודת בבית הנתבעת כתקופת עבודה רצופה אשר לא חלה בה הפסקה העולה על שישה חודשים וזכויות התובעת ייקבעו בהתאם לכך.

היקף משרתה של התובעת

1. התובעת טוענת כי עבדה בבית הנתבעת פעם בשבוע בשכר יומי של 200 ₪ ובהתאם לכך חישבה את שכרה החודשי בסך 860 ₪ (200 ₪ X 4.3 = 860 ₪). בכתב ההגנה לא הכחישה הנתבעת כי התובעת עבדה בביתה פעם בשבוע, ואולם בתצהירה טענה כי התובעת עבדה בביתה אחת לשבועיים.
2. בחקירתה הנגדית שינתה הנתבעת שוב את גרסתה והודתה כי לאורך השנים התובעת עבדה אצלה פעם בשבוע, אך ביחס לארבע השנים האחרונות טענה כי מדובר במתכונת עבודה של פעם בשבועיים: "הסיכום היה עבודה פעם בשבועיים, אני מדברת על התקופה האחרונה. לגבי כל התקופה בתקופה הראשונה היא עבדה כל שבוע אבל אני לא יודעת לתחום את זה בזמן, כי היו כל מיני הפסקות של בכלל ניתוק בינינו לגמרי, אבל בארבע שנים האחרונות היא עבדה אצלי אחרי הפסקה של שנתיים פעם בשבוע" (עמ' 5 לפר' שורות 1-2). הנתבעת נשאלה אימתי השתנה הסידור לפיו החלה התובעת לעבוד אחת לשבועיים והשיבה: "אני לא יודעת. אני לא מבינה בכלל את ההקשר למה לחבר את כל השנים ביחד?" (שם, בשורה 6).
3. גרסת הנתבעת בחקירתה אינה מתיישבת עם האמור בכתב ההגנה או התצהיר שהגישה ועדותה לפניי בעניין זה לא הותירה בי רושם מהימן.
4. לכך יש להוסיף כי הגרסה לפיה עבדה התובעת פעם בשבועיים בארבע השנים האחרונות לעבודתה אינה מתיישבת לכאורה אף הודאתה כי הסכימה לשלם לתובעת 3,200 ₪ בגין תקופה של ארבע שנים, לפנים משורת הדין.

הטעם לכך הוא שחלוקת הסכום שהציעה הנתבעת לתובעת כפיצויים בגין תקופת עבודה ארבע שנים (משכורת לחודש) מביא לתוצאה של 800 ₪ לשנה, סכום שאינו מתיישב עם גרסת הנתבעת אך עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת לפיה עבדה פעם בשבוע בשכר של 200 ₪ ליום עבודה.

1. בהקשר זה אבהיר כי בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת על מהות הסכום שהציעה לתובעת והודתה כי מדובר בסכום שהציעה לתובעת כפיצויי פיטורים שאותו הסכימה לשלם לתובעת על אף שסברה כי לא מגיעים לה פיצויי פיטורים לאחר שזו הפסיקה להגיע לעבודה (עמ' 6-7 לפרוטוקול): "היא פשוט הפסיקה להגיע, היא לא הודיעה לי, שלחתי לה הרבה הודעות לשאול מה קורה אם היא מגיעה או לא, לא ידעתי מה קורה איתה. אחרי איזה תקופה של שלושה שבועות חודש אז כתבתי לה שאני מבינה שהיא עזבה אותי ואז היא אמרה לי לא, אני עשיתי תאונת דרכים עם הבן שלי, ושהיא מרגישה בסדר, רק מכות יבשות וזהו, מאז נותק הקשר, ואז איזה יום, אני לא זוכרת כמה זמן עבר, עברה הרבה מאד זמן, היא שאלה מה קורה עם הפיצויים שלה, ואמרתי לה שלא מגיע לה פיצויים כי היא עזבה אותנו, היו הרבה שיחות עם הילדים, בסוף אמרתי לה כדי לסגור את כל העניין למרות שאני חושבת שלא מגיע, אני אכין לה שיק, הכנתי לה שיק והיא סירבה לקבל אותו".
2. עוד אציין כי בדיון המוקדם הודתה התובעת כי הנתבעת שילמה לה מדי שנה תשלום של תמורת חופשה בעבור שני ימי עבודה (עמ' 2 לפר' מיום 26.10.2020 בשורה 17). בהתאם להוראות סעיף 15 (א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 מבטא תשלום זה תמורת חופשה בשיעור 4% משכר העבודה ותומך אף הוא בגרסת התובעת כי עבדה פעם בשבוע בשכר חודשי של 860 ש"ח (0.04X860X12 = 412.8 ₪).
3. לאור האמור לעיל שוכנעתי כי התובעת עבדה בבית הנתבעת פעם בשבוע, בשכר יומי של 200 ₪ ומשכך יש לחשב את הזכויות המגיעות לה בהתאם לשכרה חודשי של 860 ₪.
4. אשר להיקף משרתה של התובעת - התובעת טענה כי עבדה כארבע שעות בכל פעם (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון המקדמי מיום 26.10.2019 בשורה 13) וטענה זו לא נסתרה.
5. במועד בו סיימה התובעת לעבוד טרם תוקן צו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק (שנחתם ביום 15.3.2018) ומשכך יש לחשב את היקף משרתה השעתי של התובעת כאחוז ממשרה מלאה בת 186 שעות. התובעת עבדה 17.2 שעות בחודש (4.3X4=17.2) ולפיכך מדובר במשרה חלקית בהיקף של 9.2% משרה.

הסעדים המגיעים לתובעת בגין תקופת עבודתה

דמי הבראה

1. את הזכות לדמי הבראה יש לבחון במועד בו נתגבשה הזכות, היינו מועד ניתוק יחסי העבודה, ובעניינו ביום 3.10.2017. במועד זה כבר תוקן צו ההרחבה בדבר השתתפות מעסיק בדמי הבראה, שהוראותיו שונו ביום 8.1.2017, ונקבע בו כי תקופת ההתיישנות לפדיון דמי ההבראה תעמוד על שבע שנים ומשכך זכאית התובעת לפדיון דמי הבראה בעבור שבע השנים האחרונות לעבודתה (י"פ 7417, 1434 התשע"ז (8.1.2017).
2. על פי הפסיקה, אין מדובר בהוראת התיישנות המגבילה את זכות התביעה, אלא בהוראה מהותית בדבר היקף פדיון דמי ההבראה (ע"ע (ארצי) 18335-12-18 שראונה נ' אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד) בע"מ (20.1.2020) ומשכך זכאית התובעת כי הוותק שצברה במהלך תקופת עבודתה יחושב לה לצורך בעת חישוב פדיון דמי ההבראה.
3. התובעת התחילה לעבוד בבית הנתבעת בשנת 1999 ולכן בשנת 2009 הייתה התובעת בעלת ותק של 10 שנות עבודה שהיו מזכים אותה בשבעה ימי הבראה, אלמלא התיישנו.
4. התובעת עבדה עד ליום 3.10.2017 ולכן זכאית לפדיון של 58.75 ימי הבראה בהתאם לחלקיות משרה וזאת לפי הוותק שצברה ובהתאם לתחשיב הבא:
5. בשנת 2010 (ותק של 11 שנים) –2 ימים (בשל התיישנות זכאית רק ל-0.25 משנה זו); בשנת 2011 (ותק של 12 שנים) – 8 ימים; בשנת 2012 (ותק של 13 שנים) – 8 ימים; בשנת 2013 (ותק 14 שנים) – 8 ימים; בשנת 2014 (ותק 15 שנים) – 8 ימים ; בשנת 2015 (ותק 16 שנים) – 9 ימים; בשנת 2016 (ותק 17 שנים) – 9 ימים; בשנת 2017 (ותק 18 שנים) עבדה התובעת 9 חודשים בלבד ולכן זכאית לחלק היחסי (3/4) – 6.75 ימים.
6. התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה בהתאם לחלקיות משרה של 9.2% ועל כן זכאית ל-2043 ₪ בגין דמי הבראה (58.75X378X0.092). התובעת תבעה 2,039 ₪ בגין דמי הבראה ולכן לא תקבל סכום הגבוה מן הסכום שנתבע בכתב התביעה.
7. לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,039 ₪ דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.10.2017 ואילך.

חלף הפרשות לפנסיה

1. בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה, החל מיום 1.1.2008 על המעסיקים להפריש עבור פנסיה ופיצויים לעובדים, בשיעורים הנקובים בצו, אך הנתבעת לא הפרישה עבור התובעת כלל ולכן זכאית התובעת לפיצוי בגובה ההפרשות שהיה עליה להפקיד חודש בחודשו.
2. עם זאת, תביעה נגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה כפופה להתיישנות של שבע שנים בהיותה עילה מתחדשת, וזאת בשונה מתביעה לזכויות פנסיוניות המופנית נגד קופת גמל ואשר מתגבשת במועד היציאה לגמלאות (ע"ע (ארצי) 36058-12-13 וכסלר נ' י.אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (20.6.2017); ע"ע (ארצי) 1616/04 טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ (8.1.2006). משכך זכאית התובעת לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה לפי צו ההרחבה וכפוף לתקופת ההתיישנות, כדלקמן:

1. לפיכך על הנתבעת לשלם סך של 3,905 ₪ בגין אי הפרשת כספים לפנסיה.

פיצויי פיטורים

1. ביום 3.10.2017 נפגעה התובעת בתאונת דרכים וממועד זה ואילך לא התייצבה עוד לעבודה אצל הנתבעת. עם זאת, כעולה גם מן המסמכים שצירפה לכתב התביעה, התובעת הייתה בת 67.11 במועד שבו הפסיקה לעבוד, דהיינו היא הגיעה זה מכבר לגיל פרישה.
2. בנסיבות אלה חלות הוראות סעיף 11 (ה) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 הקובעות כי עובד שהתפטר לאחר שהגיע לגיל פרישה, רואים את התפטרותו לעניין חוק זה כפיטורים.
3. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בגין שמונה עשרה שנות עבודה. הזכות לקבלת פיצויי פיטורים מתגבשת במועד בו הגיעו יחסי העבודה לקיצם ומשכך אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי חלה התיישנות ביחס לרכיב זה ועל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,480 ₪ (860 ₪ X 18 שנים).

סוף דבר

1. נוכח האמור לעיל הריני מקבלת את התביעה כמפורט לעיל, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן בתוך 30 יום מהיום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 3.10.2017 ועד למועד התשלום בפועל:
2. סך של 2,039 ₪ תשלום דמי הבראה;
3. סך של 3,905 ₪ תשלום חלף הפרשות לפנסיה;
4. סך של 15,480 ₪ ₪ כפיצויי פיטורים.
5. כמו-כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 500 ₪ בגין הוצאות משפט וסך של 2,000 ₪ כשכ"ט עו"ד בתוך 30 יום מהיום.

הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אדר תשפ"א, (03 מרץ 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.