ניתנה ביום 02 ינואר 2020

השופט מיכאל שפיצר

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב (השופטת יפית מזרחי-לוי; על"ח 48541-01-19) אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 12.8.18 (להלן – הוועדה), שהתכנסה מכוח פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה), ודנה בעניינו של המבקש בהתאם לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות), התש"ם-1979 (להלן – תקנות מס הכנסה).
2. בפתח הדברים, יצוין כי בקשה זו הוגשה בחלוף המועד להגשתה, ועל פני הדברים די היה בכך לדחותה, אלא שדינה להידחות גם לגופה.

הרקע לבקשה

1. המבקש, יליד 1947, סובל מפגימות שונות אשר בגינן ביקש פטור ממס הכנסה בהתאם לסעיף 9(5)(א) לפקודה.
2. ביום 3.12.14 התכנסה ועדה רפואית לעררים שקבעה כי הנכות בגין מחלת הפציאליס ממנה סובל המבקש קשורה למחלת הסוכרת ונובעת מסיבוכיה, ולכן, לא נקבעה בגין הסוכרת נכות נפרדת.
3. ביום 22.6.16 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש; על"ח 8309-02-15) (להלן – פסק הדין הראשון) המורה לוועדה כדלקמן:

"נוכח הסכמת הצדדים, הוועדה תתכנס בשנית תוך מתן זכות טיעון למערער ולבא כוחו וזאת על מנת שתבהיר ותנמק לאילו סיבוכים ספציפיים מבין אלה המנויים בסעיף 4(6) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 בנוסחו הקודם, קרי לפני התיקון מספר 2 התשע"ד-2014, שייך כל אחד מהסיבוכים שצוינו ע"י המערער במסגרת וועדת הערר האחרונה, אם בכלל..."

1. ביום 25.10.16 התכנסה בשנית הוועדה לעררים שקבעה כי יש לקבוע נכות נפרדת לפציאליס ולסוכרת מחמת הספק (לאחר שבדיון שערכה קבעה כי "קיים ספק האם הפציאליס קשור לסוכרת או עומד בפני עצמו"). הוועדה קבעה למבקש נכות בשיעור 65% בגין סוכרת עם סיבוכים לפי פריט ליקוי 4(6) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – התקנות). אולם, הוועדה לא העלתה את שיעור הנכות הכולל, שכן העמידה את שיעור הנכות בגין הפציאליס על אפס אחוזי נכות.
2. המבקש ערער על שיעור הנכות שנקבע בגין הפציאליס וביום 20.3.18 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין (הרשמת מרב חבקין; על"ח 36040-12-16) (להלן – פסק הדין המחזיר) המורה לוועדה כדלקמן:

"על מנת שתשקול מחדש קביעתה בעניין דרגת הנכות בגין הליקוי בעצב הפנים (פציאליס). תשומת לב הוועדה כי שעה שנקבע שאין מדובר בליקוי שכלול בנכות שניתנה בגין סוכרת, על הוועדה לנמק על יסוד אילו ממצאים היא קובעת את דרגת הנכות, וככל שנדרש, לבצע בדיקה מתאימה, זאת בהתחשב בקביעת הוועדה מדרג ראשון ובחוו"ד פרופסור שנקמן מטעם המערער."

1. פסק הדין המחזיר השיב את הערעור לועדה באותו הרכב, אולם לאור פרישת ד"ר שבח, הסכימו הצדדים על החלפת הרכב הוועדה.

החלטת הוועדה

1. ביום 12.8.18 התכנסה הוועדה מכוח הוראות פסק הדין המחזיר, בהרכבה החדש הכולל נוירולוג בנוסף למומחה פנימי, וקבעה כדלקמן:

"הוועדה קובעת נכות בשיעור 0% לפי סעיף 29(5) בII בגין הפסיאליס לתקופה 13.2.08 ועד 28.3.10. קובעת הוועדה נכות בשיעור 30% בגין הליקוי לפי סעיף 29(5)בIII מ – 29.3.10 לצמיתות. הוועדה מבקשת לציין כי בשל הסוכרת שהתגלתה כבר בשנת 2000 קיים ליקוי המוגדר כפגיעה עצבית, לא מדובר במקרה של טראומה או גידול ומכאן שיש לכלול את שני השיעורים שנקבעו לתקופות שונות בגין הפסיאליס בסעיף סוכרת עם סיבוכים ולא כנכויות נפרדות. הוועדה מבקשת להוסיף ולציין כי בוועדה קודמת מיום 3.12.14 כתוב במפורש שהפסיאליס כלול בנכות הסוכרתית, אותה וועדה דנה באותו הרכב אשר ביה"ד התייחס אליו בפס"ד. אחוזי הנכות כפי שנקבעו בוועדה מיום 25.10.16 נותרים על כנם".

1. הוועדה דנה בטענות המבקש בנוגע לפציאליס, אולם לא קיבלה את טענותיו כי יש לקבוע בגינה נכות נפרדת מהנכות שנקבעה לו בגין סיבוכי הסוכרת, ולפיכך לא שינתה את קביעתה כי למבקש דרגת נכות צמיתה בשיעור 88.36% מיום 15.12.12 ואילך.
2. על החלטת הוועדה ערער המבקש בפני בית הדין קמא בטענה כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר משלא השלימה את קביעת דרגת הנכות בגין הפציאליס. עוד נטען כי הוועדה פעלה בחוסר סמכות מששינתה החלטה של ועדה קודמת אשר קבעה למבקש כי הנכות בגין הפציאליס היא נכות נפרדת שאינה קשורה לסוכרת.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. בית הדין קמא דחה את הערעור וקבע כי הוועדה פעלה בגדר סמכותה ובהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, וכי לא נפל פגם משפטי בהחלטתה לפיה הפציאליס הינו סיבוך של מחלת הסוכרת.
2. בית הדין האזורי קבע כי החלטת הוועדה ניתנה לאחר שהוועדה שמעה את תלונות המבקש ובא כוחו אשר נתנו הסכמתם לשינוי הרכב הוועדה, וביקשו ממנה לקבוע דרגת נכות לתקופה משנת 2008 ועד שנת 2016 בגין הפציאליס. הוועדה ערכה בדיקה קלינית, פירטה ונימקה ממצאיה בבהירות.
3. באשר לטענות המבקש המפנות לקביעות רפואיות מנוגדות בהליך שלפנינו ובהליכים נוספים אחרים, קבע בית הדין כי מדובר בטענות רפואיות, הנמצאות בתחום סמכותה של הוועדה, ובית הדין לא יתערב בהן. עוד הוסיף בית הדין כי שתי הוועדות, הן זו בהרכבה הקודם שהתכנסה לראשונה בשנת 2014 והן הוועדה שלפנינו סבורות כי הפציאליס מהווה סיבוך של הסוכרת.
4. בית הדין דחה את טענת המבקש כי הוועדה פעלה בחוסר סמכות. זאת, מהנימוק כי משמעות טענה זו של המבקש הינה כבילת שיקול דעתה של הוועדה הרפואית לעררים, והפיכתה לגורם המעריך את שיעור דרגת הנכות בגין הפציאליס בהתעלם ממכלול החומר שהובא בפניה, ומהוראת פסק הדין, המנחה אותה לשקול מחדש את נושא הנכות בגין הפציאליס.

עוד הוסיף בית הדין כי משהוחלף הרכב הוועדה בלית ברירה ובשל פרישת אחד מחבריה, ובהרכבה החדש דנה הוועדה בהתאם להנחיות בית הדין בפסק בנכות כתוצאה מהפציאליס, וקבעה בניגוד לקביעת הוועדה הקודמת בישיבתה השנייה – מדובר בליקוי הכלול בסעיף הסוכרת, הרי הוועדה אינה נדרשת להיזקק להנחיות שבסיפא לפסק הדין המחייבות הנמקה במקרה של קביעה נפרדת בגין הפציאליס.

בית הדין דחה את טענת המבקש כי הוועדה בהרכבה החדש מחויבת להחלטת ועדה קודמת בנוגע לקביעה רפואית שאינה חלוטה, כאשר מדובר בנושא שהוחזר לשיקול דעתה, הואיל והינה בניגוד להלכה פסוקה, גם ועדה רפואית באותו הרכב, אינה מחויבת לקביעות לא חלוטות שנקבעו באחת מישיבותיה קודם לגיבוש החלטתה.

טענות המבקש

1. בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על טענותיו כפי שנטענו בבית הדין קמא וטוען כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר וכי קביעותיה סותרות החלטות וועדה קודמות, וכי פרישתו של אחד הרופאים מחברותו בועדה אין בו כדי להקנות לועדה סמכות לערוך "מקצה שיפורים" ולשנות החלטה קודמת ולהתעלם מהנחיית בית הדין.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בבקשה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי יש לדחות את הבקשה ללא קבלת תגובת המשיב.
2. תקנה 20 לתקנות מס הכנסה מורה על סמכות הוועדה לעררים וקובעת כי "ועדה לעררים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה". עוד עולה מלשון תקנה 21(ב) לתקנות מס הכנסה כי "הועדה לעררים רשאית לקבוע את אחוז הנכות לפי שיקול דעתה, בהתחשב במבחנים שבתוספת".
3. מקובלת עליי קביעת בית הדין האזורי באשר למתחם והיקף הסמכות המוענקים לוועדה. (ראו: בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי ואח', 21.5.2003).
4. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה פעלה כראוי, בגדר סמכותה ובהתאם להוראות פסק הדין המחזיר. הלכה פסוקה היא כי משמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה בהרכב חדש, אין הוועדה בהרכבה החדש כבולה במסקנותיה להחלטות שקיבל הרכב אחר של הוועדה או לממצאים רפואיים של וועדות קודמות, אלא עליה להסתמך על ממצאיה היא, למעט קביעות אשר הפכו לחלוטות (ראו למשל: תב"ע (ארצי) שם/01-2255 שלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג(1) 169; בר"ע (ארצי) 16877-06-13 משה – המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 13.6.13)); בר"ע (ארצי) 44725-03-14 וקנין – המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 14.5.14). לאור קביעתה של הוועדה כי מדובר בליקוי הכלול בסעיף הסוכרת, לא היה עליה להתייחס למקרה שקביעתה היתה שהפציאליס לא כלול במסגרת הסכרת. עם זאת, נחה דעתי כי אף משלא נדרשה, נימקה הוועדה קביעתה, זאת כעולה מפרוטוקול הועדה;

"...הוועדה מבקשת לציין כי בשל הסוכרת שהתגלתה כבר בשנת 2000 קיים ליקוי המוגדר כפגיעה עצבית, לא מדובר במקרה של טראומה או גידול ומכאן שיש לכלול את שני השיעורים שנקבעו לתקופות שונות בגין הפסיאליס בסעיף סוכרת עם סיבוכים ולא כנכויות נפרדות. הוועדה מבקשת להוסיף ולציין כי בוועדה קודמת מיום 3.12.14 כתוב במפורש שהפסיאליס כלול בנכות הסוכרתית..."

1. צדק בית הדין קמא עת דחה את טענותיו הרפואיות של המבקש כפי שנטענו. הלכה פסוקה היא כי אין בית הדין מוסמך להתערב בקביעותיה של הוועדה (ראו: עב"ל 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213, 1999). פסק הדין המחזיר קבע אמנם שהעניין יוחזר לועדה על מנת שתשקול מחדש עמדתה בעניין דרגת הנכות של המבקש בשל הפציאליס, אולם, יש לראות הנחייה זו בהקשר הרחב, המפורטת בהמשך הפרוטוקול ומגדירה את הסכמת הצדדים לכך ש"תשומת לב הועדה כי שעה שנקבע שאין מדובר בנכות שניתנה בגין סכרת, על הועדה לנמק על יסוד אלו ממצאים היא קובעת את דרגת הנכות" וככל שנדרש, לבצעי בדיקה מתאימה, זאת בהתחשב בקביעת הועדה מדרג ראשון, ובחוו"ד פרופ' שנקמן מטעם המערער". מהאמור עולה כי פסק הצדדים שיקף את הסכמת הצדדים לבחינה כוללת של הפציאליס וכך אכן פעלה הועדה.

הועדה נימקה את החלטתה ומילאה אחר הוראות

1. צדק בית הדין בדחותו את הערעור, ומכאן שם דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.
2. סוף דבר – לא מצאתי טעות כלשהי בפסק הדין של בית הדין קמא, אשר על כן דין הבקשה להידחות. משלא היה מקום להגשת בקשה זו, המבקש יישא בהוצאות לאוצר המדינה בסך ₪1,000 אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, ה' טבת תש"פ (02 ינואר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.