1. בפני בקשת רשות ערעור וכן בקשה לעיכוב הליכים עד להחלטה אחרת, שהוגשה על-ידי הגב' אורנית צימר (להלן: "המבקשת"), על החלטת בית משפט השלום בקריות, כב' הרשמת הבכירה יונת הברפלד אברהם בתיק ת"ת 76279-12-19, מיום 26/5/20, במסגרתה דחה בית משפט קמא את התנגדות המבקשת ביחס לסכום של עד 4,000 ₪, ולגבי היתרה נתנה למבקשת רשות להתגונן ככל ותפקיד את יתרת החוב העדכנית המצויה בתיק ההוצאה לפועל, בקופת בית המשפט.

2. בית משפט קמא בהחלטתו ציין כי טענות המבקשת לגבי חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 אינן רלבנטיות למחלוקת. המבקשת נתבקשה לשלם בהתאם להסדר תשלומים את יתרת החוב ולא עמדה בהתחייבות, מבלי שיש לה הגנה מפני החוב, כאשר המבקשת מודה בחוב של 4,000 ₪ וטענותיה ביחס ליתרת חוב לא פורטו כדבעי, ולפיכך, הורה בית משפט קמא כאמור לעיל.

3. המבקשת ממאנת להשלים עם החלטת בית משפט קמא ומעלה טענות שונות. לעמדתה, התניית ניהול הגנתה בתשלום 90% מסכום החוב חוסמת את שערי בית המשפט מפניה, מה גם שבית משפט קמא לא קיים דיון ולא אפשר למבקשת להצביע על מגמתיות בקשת המשיבה.

עוד ובנוסף נטען על-ידי המבקשת כי החלטת בית משפט קמא מבוססת על טענות שקריות של המשיבה, תוך שבית משפט קמא התייחס לטענתה המרכזית כי המשיבה שהינה תאגיד בנקאי, העבירה את החוב לטיפול משפטי בטרם ניתנה למבקשת ההזדמנות לשלם בהוראת קבע את הסדר התשלומים.

המבקשת אף ציינה כי בית משפט קמא לא קצב את המועד לביצוע הפקדה ובאופן שהמבקשת נתונה לסחיטה ואיומים על-ידי המשיבה אשר עומדת על ביצוע הפקדה ומאיימת שאם הדבר לא יעשה תמשיך לנקוט בהליכי ההוצאה לפועל.

לבסוף, ציינה המבקשת כי על בית המשפט לפרוס את הסכום הבלתי שנוי במחלוקת של 3,683 ₪, ל- 10 תשלומים שווים, אשר ישולמו על-ידי המבקשת בהוראת קבע ולא להחזיר את התיק להוצאה לפועל, שם תקבע ריבית ושכר טרחה למשיבה, שהינה בנסיבות המקרה עשיית עושר ולא במשפט ובבחינת "הרצחת וגם ירשת".

4. לאחר ששבתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה וכן עיינתי בהחלטת בית משפט קמא, סבורני כי דין בקשת הערעור להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

5. מעיון בתיק עולה כי המשיבה הגישה תביעה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל. סכום החוב בעת שההליך עבר לבית משפט קמא, בעקבות התנגדות המבקשת, עמד על סך של 4,753 ₪.

6. טענות המבקשת, בהסתמך על חוק אשראי הוגן וחוק הבנקאות, אין בהן כדי להושיע את המבקשת. המבקשת לא עמדה בהסכם הלוואה ועל כך אין מחלוקת. לא קיימת חובה למשיבה מלהגיע להסדר תשלומים עם המבקשת. יחד עם זאת אין מחלוקת כי המשיבה אף הסכימה לעשות כן. במכלול הנסיבות, דרישת המשיבה להעמיד אמצעי תשלום או כרטיס אשראי הינה סבירה בהחלט, ובכל מקרה, המבקשת אשר התחייבה לשלם בהתאם להסדר עם המשיבה, לא עמדה בהתחייבותה. משכך, צדק בית משפט קמא בקבעו כי עולה אף מגרסת המבקשת כי אין למבקשת הגנה מפני החוב והיא למעשה מודה בקיומו.

7. טענות המבקשת לפיהן לא קיבלה התראה טרם ננקטו כנגדה הליכי ההוצאה לפועל, מוקשית, שעה שמגרסתה של המבקשת עולה שהיא הייתה מודעת לחוב ואף ניסתה להגיע עם המשיבה להסדר תשלומים. בנסיבות אלה, אכן התקשה בית משפט קמא לקבל את טענות המבקשת כי מכתבי ההתראה המצויים בתיק לא נשלחו למבקשת, כטענתה.

8. לא מצאתי גם כי נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא, לפיה יתרת החוב מעל לסך של 4,000 ₪ אינה מפורטת דיה ולא ניתן כלל ללמוד מהתנגדות המבקשת ומבקשת רשות הערעור מהם הסכומים המוצגים שנוספו לטענתה ליתרת החוב שאינה מוכחשת.

9. לאור כל האמור, סבורני כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו עת שדחה את התנגדות המבקשת לעניין החוב בסך של 4,000 ₪, והתנה את הגנתה לגבי יתרת החוב הקיימת בתיק ההוצאה לפועל, מעבר לסך של 4,000 ₪, ואף התנה את הפקדת יתרת החוב לקופת בית המשפט עד ליום 01/07/20 כתנאי לרשות להתגונן לגבי יתרה זו.

10. לאור כל האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות. פועל יוצא מכך, שמתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב הליכים.

11. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.

12. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תש"פ, 08 יוני 2020, בהעדר הצדדים.