לפני שני ערעורים שעניינם אחד:

האחד, ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) שניתן בעניינו של המערער בבית משפט לעניינים מקומיים ברמת גן (להלן – "בית משפט קמא") בתיק חע"מ 64908-03-18, על ידי כב' השופט מ' בן- חיים ביום 18.11.19, על פיו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 5(ג)(1) לחוק עזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו), תש"ם- 1980 (להלן: "חוק העזר"), בגין חניית רכבו בתחום העיר רמת גן במקום חניה כאשר הנגרר אינו שייך לסוגי הרכב שחנייתם הותרה שם, והושת עליו קנס בסך של 500 ₪.

השני, ערעור על פסק דין שנתן בית משפט קמא בתיק חע"מ 33290-11-18 ביום 30.12.19 בהעדר התייצבות לפיו נגזר על המערער קנס בסך של 250 ₪, ועל פסק דין שניתן בשמונה תיקים נוספים.

כאמור המערער הגיש שני ערעורים על פסק דין אחד של בית המשפט לעניינים מקומיים אשר התייחס לתשעה אישומים שהוגשו כנגד המערער בגין אותה עבירה אך במועדים שונים. המערער בחר להגיש שני ערעורים שעניינם זהה, והגדיל אף לעשות כאשר בערעור שבתיק 1953-01-20 פירט שני תיקים של בית משפט קמא: 40246-10-18 ו-40152-10-18 שעניינם הוא עבירות לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים וחוק עזר לרמת גן (מפגעי תברואה) – עבירה הקשורה אף היא לכלב. ראוי לציין שעל פי טיעוני המערער בערעורים אלה, אין שני התיקים הללו נוגעים לעניין. אלא שהמערער מצא להטריח את בית המשפט המחוזי בלי כל צורך ובלי כל עניין בערעורים אלה.

עולה לפיכך כי הערעורים שלפני מתייחסים לעשרה כתבי אישום אשר הוגשו נגד המערער בבית משפט קמא. למען הסדר הטוב אציין מספרי התיקים: 64908-03-18, 33290-11-18, 33360-11-18, 33352-11-18, 33349-11-18, 33345-11-18, 33335-11-18, 33324-11-18, 33304-11-18 ו- 33369-11-18.

ועוד יש להדגיש כי אמנם בית משפט קמא נתן פסק הדין דהיינו: הכרעת הדין וגזר הדין בתיק 64908-03-18, אלא שעיון בתשעת התיקים האחרים מגלה כי פסק הדין מתייחס לכל עשרת התיקים וגזר הדין בסך 500 ש''ח למעשה מתייחס לכל תיק ותיק. במאמר מוסגר אציין, כי נראה לי שראוי היה לבית משפט קמא לייחד גזרי הדין לכל תיק ותיק או לקבוע מפורשות כי גזר הדין דהיינו קנס בסך 500 ש''ח הוא גזר הדין בכל תיק ותיק בעשרת התיקים שדן בהם.

מתוך שתי הודעות הערעור וטיעוני המערער לפני בדיון שהתקיים ביום 16.2.20 עולה כי טיעוניו מתייחסים לעניין אחד בלבד, שהמערער סבור כי הדין עמו, ולפיכך גם מצא לקיים הליכים רבים בבית משפט קמא. אקדים ואומר כי ההליכים הרבים שנקט בהם המערער בבית משפט קמא אינם אלא הליכי סרק, שגזלו זמן שיפוטי יקר ביותר. אל מסקנתי זו, באתי לאחר שעיינתי במסמכים שבעשרת התיקים הללו.

המערער לא כפר בפני בית משפט קמא בעובדות כתבי האישום, אלא העלה את הטענה כי חוק העזר מפנה לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") ולתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), הצביע על תקנה 69(ו) לתקנות התעבורה וטען כי תיקון מס' 9 משנת 1970 של אותה תקנה "לא קיים ולא פורסם". על פי טענה זו של המערער, בעת שהחנה את רכבו כמתואר בכתב האישום לא היה קיים איסור על דרך חנייה זו.

זה המקום לציין הוראות חיקוק לפיה הועמד המערער לדין בבית משפט קמא. וזו לשון סעיף 5(ג)(1) לחוק העזר:

"(ג) לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב במקום חניה, אלא אם כן –

1. הרכב שייך לסוגים שחנייתם שם הותרה;". (ההדגשה הוספה).

כפי שיפורט להלן, אין כלל רלבנטיות לתקנות התעבורה לעניין בו אנו עוסקים. אלא שמשום שעניין זה נדון על ידי בא כוח המשיבה כמו גם על ידי בית משפט קמא, אתייחס אליו בקצרה.

תקנה 69(א) לתקנות התעבורה קובעת כי:

"69. (א) הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה".

תקנה 69(ו)(2) קובעת:

"69(ו) לא יחנה אדם רכב, לא יעמידנו ולא ישאירנו עומד בדרך אם –

(1) ...

(2) הוא גרור או נתמך שנותק מגורר או תומך, אלא בעת ביצוע עבודות כאמור בתקנה 69(ב)(3)".

תקנה 69(ב)(3) קובעת:

"69(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על –

(1) ...

(2) ...

(3) ביצוע עבודות ציבוריות כאשר אין אפשרות אחרת לבצען ובמידה הדרושה לביצוע העבודות האמורות בשולי הדרך;"

בא כוח המשיבה טען כי תיקון מס' 9 לתקנה 69(ו) לתקנות התעבורה פורסם ברשומות החל מיום 1.1.1970 ותוקפו הוא מאותו מועד. כמו כן טען כי מכוח סעיף 5(ג)(1) לחוק העזר החניית נגרר או נתמך שנותק מגורר או תומך הינה חנייה בלתי מותרת אלא אם כן הדבר נעשה בעת ביצוע עבודות כאמור בתקנה 69(ב)(3) לתקנות התעבורה.

בית משפט קמא לאחר שעיין ברבדי החקיקה שנעשו בתקנות, כפי שהוצגו לפניו בעמדת המשיבה, מצא כי טענות בא כוח המשיבה מתועדות כדבעי ויסודן בדין, כי המערער לא טען שהחנייה של הנגרר נעשתה בעת ביצוע עבודות ציבוריות וכי טענה בדבר העדר איסור מוטעית מיסודה היות וקיים איסור על דרך החנייה שביצע.

כעת, במסגרת הערעור טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי עניינה של תקנה 69 בדרך עירונית, לפי שעניינה של תקנה 69 בדרך שאיננה עירונית לרבות דרך מהירה וכי אין חולק שהמערער לא החנה את הנגרר בדרך מהירה. המערער הוסיף וטען כי טעה בית משפט קמא כאשר לא העדיף את הפרשנות המזכה את המערער.

עולה אפוא כי המערער, במסגרת הערעור הנוכחי, אינו משיג על הקביעות שביססו את פסק דינו של בית משפט קמא, אלא טוען, למעשה, טענה חדשה ואחרת לפיה חניית הנגרר בשטח עירוני כפי עובדות כתב האישום היא חנייה מותרת שאינה מהווה עבירה. לטענת המערער, תקנה 69 לתקנות התעבורה עוסקת בחניה בדרך שאינה עירונית, אשר על פי הגדרתה בסעיף 1 לתקנות התעבורה היא דרך מהירה, וכי את המונח "דרך" הקבוע בסעיף 69(ו) לתקנות התעבורה יש לפרש, לשיטת המערער, כדרך שאינה עירונית. על כן, טוען המערער כי תקנה 69(ו) לתקנות התעבורה קובעת איסור חניה של נגרר בדרך שאינה עירונית, ולא איסור על חניית נגרר בדרך עירונית.

בא כוח המשיבה טען כי משמעות המונח "דרך" בסעיף 69(ו) לתקנות התעבורה הוא כהגדרתו בפקודת התעבורה ""דרך" - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם", וכי סעיף 69(ו) קובע, על כן, איסור על חניית נגרר בשטח עירוני.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית משפט קמא, אני סבור כי דין הערעור להידחות.

נדמה כי עלה בידי המערער לתעתע בבא כוח המשיבה. אקל עם המערער ואקבע כי עשה כן, בדרך עקשנית וטרחנית אמנם אך משום שאין בידו הכלים המשפטיים לטעון טיעוניו כדבעי. תקנה 69 הנ''ל כוללת בחובה מספר סעיפים קטנים: (א) עד (ו). כותרת התקנה היא "חניה עמידה ועצירה". סעיף קטן (א) בתקנה –הוא והוא בלבד כמו גם הסעיפים הקטנים המייחסים אליו: (ב) ו- (ה) בתקנה, עניינם בדרך בין עירונית. המערער טעה בהבנת הסעיף וממילא פירש פירוש מוטעה התקנה. באשר לסעיף קטן (ו), הוא הסעיף העוסק בחניה על פי התקנות אין בו ולא כלום עם דרך ש"איננה עירונית" אשר אליה מתייחס סעיף קטן (א). יתירה מזו, סעיף זה כלל אינו רלבנטי לעניין בו אנו דנים. העבירות המיוחסות למערער, כולן, נשענות על ההוראה בחוק העזר העירוני וכלל לא על תקנות התעבורה.

השאלה היחידה הרלבנטית לעניין היא משמעות המונח "רכב", שהרי כפי שקבעתי לעיל, אין האיסור בחוק העזר מתייחס לדרך בין עירונית אלא אך ורק ל-"מקום חניה". חוק העזר בסעיף ההגדרות קובע באשר למונח "רכב": "כמשמעותו בפקודת התעבורה למעט אופניים". לפיכך יש לפנות לפקודת התעבורה לבחינת משמעות המונח "רכב". ובפקודת התעבורה מצאנו כי "רכב" מוגדר כך: "רכב הנע בכוח מיכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה וכן מכונה או מיתקן הנעים או נגררים כאמור..." (ההדגשה הוספה).

מתוך האמור לעיל, עולה כי אין ולא כלום בטענת המערער המפרש באופן שגוי הוראת חוק. טענת המערער כי תקנה 69 עוסקת בדרך שאינה עירונית אין לה על מה שתסמוך. ראשית, סעיף זה עוסק בהוראות חניה, עמידה ועצירה של רכב, ואין כל יסוד לטענה כי כל הוראותיו מתייחסות לדרך שאינה עירונית דווקא, ושנית, העיקר הוא, שסעיף האישום אשר יוחס למערער בכתבי האישום, כלל אינו על פי תקנות התעבורה אלא נסמך הוא על האיסור שבחוק העזר, וממילא כל הדיון הנסוב סביב תקנה 69 מיותר הוא לחלוטין.

סוף דבר שהערעורים נדחים.

אלא שמצאתי כי בכך לא אסיים פסק הדין. אכן, זכות היא למערער להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. אלא שכפי אשר קבעתי במקרים אחרים, וכפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון, ראוי לבחון השתת הוצאות משפט ככל שאין ממש בהליך שלפני. ככל שאדם מוצא להגיש ערעור על פסק דין של בית משפט קמא עליו לשקול שקול היטב הגשת הערעור, ובמיוחד האם מצוי בסיס משפטי או אחר לערעור. זמנו של בית המשפט יקר ואוסיף ואומר יקר ביותר. במקרה שלפני, מצא המערער בעקשנות רב, לפתוח בהליכים רבים על לא כלום. יתירה מזו, מצא המערער פעם אחר פעם, בדרך שיש בה עיקשות והתרסה מיותרת נגד הרשות, כי יחנה הרכב דהיינו הנגרר, במפגיע, במקום אסור. אני סבור שבמקרה מיוחד זה, לנוכח השחתת זמן שיפוטי לריק, יש לחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט.

אני מחייב המערער לשלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 3,000 ש''ח.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח שבט תש"פ, 23 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.