לפני בקשה להורות על השבת תפוסים שהם: גרר שמספרו 4974300; גרר שמספרו 7259067; מיניבוס שמספרו 9329963; משאית שמספרה 1010115; ג'יפ שמספרו 4892000 וקרוואן שמספרו 71588001 (להלן: "הציוד"). הציוד נתפס על ידי המשיבה ביום 31.12.19 במתחם הנמצא בגוש 30392 חלקה (להלן: "המתחם").

טענות המבקש

1. ביום 31.12.19 הגיעו אנשי המשיבה למתחם ופינו את הציוד שבו, וזאת מבלי שטרחו לנמק את מעשיהם ולא הציגו צו המתיר להם לפנות את הציוד מן המתחם. אין זו הפעם הראשונה בה פועלים כך אנשי המשיבה.
2. ביום 7.11.19 במסגרת תיק ה"ת 51202-10-19 הורה בית המשפט למשיבה להחזיר למבקש קרוואן שנתפס על ידה במתחם הנ"ל, כאשר אנשי המשיבה חזרו ותפסו אותו קרוואן שהוחזר למבקש על ידי המשיבה.
3. ביום 8.11.19 פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בטענה כי בכוונתה להגיש ערר, אך בקשתה נדחתה. יצוין, כי ערר לא הוגש.
4. ביום 12.11.19 במקום להגיש ערר תפסה המשיבה את המשאית של המבקש שמספרה 100115. בעקבות תפיסה זו הגיש המבקש בקשה בתיק ה"ת 30291-11-19 בה נתבקשה החזרת המשאית. המשאית הוחזרה למבקש, תוך חיוב המשיבה בהוצאות. את אותה משאית שבו אנשי המשיבה ותפסו ביום 31.12.19.
5. ביום 15.12.19 נמסרה למבקש הודעה לפי חוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), בה התבקש לפנות את המתחם. ביום 16.12.19 מסר המבקש לאגף האכיפה והשיטור השגה על הודעה זו.
6. ביום בו הוגשה ההשגה העביר המבקש לרוני מאגף האכיפה והשיטור את החלטות בית המשפט, והמבקש הוזמן על ידי רוני לישיבה במשרדו.
7. ביום 17.12.19 נפגש המבקש עם רוני וזה מסר לו כי ההודעה מבוטלת.
8. ביום 31.12.19 הגיעו למתחם אנשי אגף האכיפה בליווי שוטרים והחליטו ללא התראה לפנות את המתחם ולהוציא את הציוד.
9. במהלך הפינוי, פנה המבקש לרוני, וזה התכחש לקשר של אנשיו עם המעשה והפנה אותו למפקחת חנית זזון שנכחה במקום. משמעות דברים אלה, כי המשיבה אשר חזרה בה מההודעה, טמנה מלכודת למבקש מתוך הבנה שאם תודיע על דחיית ההשגה יוגש ערר על החלטתה ובקשה לעיכוב ביצוע. חמורים לא פחות היו דבריה של הגב' זזון כי היא פועלת בהנחיית המחלקה המשפטית של המשיבה.
10. המשיבה בחרה שלא לנקוט בהליך של התראה שמא ישיג המבקש על הודעת ההתראה ומדובר בתפיסה חוזרת שמהווה ביזוי של החלטות בית המשפט. בפני המשיבה עמדה האפשרות לערער על החלטת בית המשפט, אך תחת זאת בחרה לנקוט בבריונות כלפי המבקש.

טענות המשיבה

1. המשיבה טוענת כי מדובר בפינוי ציוד שבוצע ביום 31.12.19 בגין ביצוע עבירות לשל הנחת מכשול והשתלטות על שטח פתוח שבבעלות פרטית של הפטריארכיה הארמנית, אשר מהווה שביל מעבר להולכי רגל. כל ששת הכלים שימשו למגורי המבקש, תוך שהוא משתלט על המרחב הציבורי בשכונת חומת שמואל וגורם הפרעה לתושבי השכונה ולכנסיה, שהיא הבעלים של השטח הנ"ל, כאשר הפינוי בוצע לאחר שינוי נסיבות מהותי בשטח.
2. המשיבה טוענת כי בגין השתלטות על השטח הוגשו שתי תלונות מטעם הפטריארכיה הארמנית. הראשונה ביום 23.10.19, שבגינה הודבקה התראה לפינוי מפגע לפי סעיף 39א1 לחוק העזר העירוני לירושלים בגין הנחת מכשול. המבקש התעלם מן ההודעה וצירף לקרוואן ג'יפ. כך נולד תיק שמספרו 51202-10-19, בו הורה בית המשפט על שחרור התפוס.
3. תלונה שנייה הוגשה ביום 18.12.19 למשטרת ישראל בדבר השגת גבול וזאת עקב הפלישה החדשה. מדובר בקרקע פרטית שאינה מגודרת ואנשים רבים עוברים בה ונוהגים לטייל בה. עד כה הפטריארכיה לא מנעה כניסות מזדמנות מעין אלה.
4. המשיבה מוסיפה וטוענת כי האינטרס הציבורי בדבר מניעת הישנות העבירה גובר על האינטרס הקנייני הנטען של המבקש וכי המשך תפיסת הכלי בידי המשיבה נועד לתכלית ראויה. כמו כן, המבקש הגדיל לעשות ובינתיים הכניס לשטח משאית נוספת.
5. המשיבה טוענת כי מדובר בשטח פתוח שעונה על הגדרת "רחוב", שכן המקום אינו מגודר וללא שילוט , והמרחק בינו לבין תחנת האוטובוס הוא 15 מ"ר בלבד.
6. עוד טוענת המשיבה, כי התפיסה בוצעה לאחר שהודבקה התראה טרם הפינוי.
7. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מוטלת עליה חובה לפנות מכשולים המהווים מטרד סביבתי בלתי חוקי ,אשר תושבי העיר מתלוננים לגביו, ובמקרה זה התקבל ותלונות רבות מהמוקד העירוני.
8. המשיבה טוענת כי אינה מתעלמת מהחלטות קודמות של בית המשפט, אך תמונת המצב בשטח השתנתה ללא היכר מאז, שכן במקום העבירה נוספו עוד 5 כלי תחבורה.

דיון והכרעה

1. טרם אדון בבקשה אפרט את ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים.
2. ביום 27.10.19 תפסו נציגי המשיבה קרוואן שהוצב בשטח שבבעלות הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית הירושלמית, וזאת בטענה כי המבקש ביצע עבירה על סעיף סעיף 39 (א)(1) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח-1978 (להלן: "חוק העזר"), שעניינו איסור הנחת מכשול ברחוב.
3. המבקש הגיש בקשה לשחרור התפוס בתיק ה"ת 21202-10-19. ביום 7.11.19 קיבל כב' השופט דמביץ את הבקשה, תוך שקבע כי מדובר בשטח פתוח בבעלות פרטית שאין בו או בקרבתו דבר זולת כבישים ראשיים. לפיכך, הגדרת הקרקע בה בוצעה השהייה כ"רחוב" כהגדרתו בסעיף 39 (א)(1) לחוק העזר היא דחוקה ביותר, ועל כן עולה ספק גדול באשר לקיום יסודות העבירה המיוחסת למבקש. עוד נקבע בהחלטה זו, כי מדובר בעבירת קנס במדרג הנמוך ביותר, כאשר יש ספק אם נעברה עבירה, וכי מדובר במחלוקת בין הבעלים של המקרקעין לבין המבקש באשר לזכותו של המבקש לשהות בהם, כאשר מקומה של מחלוקת זו להתברר בהליך האזרחי. לפיכך, הורה בית המשפט על שחרור התפוס.
4. בהמשך, שבה המשיבה ותפסה משאית של המבקש מ.ר. 1010115 שהוצבה באותו מקום. המבקש הגיש בקשה לשחרור תפוס בתיק ה"ת 30291-11-19 . באותו הליך טענה המשיבה כי יש לראות במשאית גרוטת רכב כמשמעותה בחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. בהחלטה מיום 20.11.19 קבע כב' השופט דמביץ, כי אין מדובר בגרוטת רכב וכי תנאי לסילוק גרוטת רכב על-פי סעיף 8(ב) לחוק הוא דרישה בכתב לסילוק הגרוטה בתוך תקופה שקבע הרשות, וככל שלא פעל המחזיק לסילוק הגרוטה התראה בדבר כוונת הרשות לסלק את הגרוטה, לפחות 48 שעות טרם ביצוע סילוק הגרוטה. משלא נמסרה התראה שנייה ומשאין מדובר בגרוטת רכב, הורה בית המשפט על שחרור התפוס תוך חיוב המשיבה בהוצאות.
5. אעבור עתה כעת לדון בהליך התפיסה הנוכחי.
6. המשיבה מסתמכת בביצוע התפיסה על הוראת סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח -1978 (להלן: "חוק העזר"). ואולם, חוק העזר כשלעצמו אינו מקנה למשיבה סמכות לתפוס חפצים מכוחו כי אם רק להורות על פינוי מפגע וכלל שקיים מפגע לסלקו. כך, שלא ניתן לבסס את סמכות התפיסה על הוראות חוק זה.
7. מתגובת המשיבה עולה, כי התפיסה בוצעה לשם מניעת עבירות חוזרות ונשנות על חוק העזר ובכלל זה על העבירה הקבועה בסעיף 39(א) לחוק העזר . מכאן שיש לפנות להוראת הדין הכללי בעניין תפיסת חפצים.
8. תנאי לתפיסתו של חפץ לפי 32 לפקודת סדר הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט-1969 הוא קיומו של יסוד סביר להניח כי בחפץ נעברה עבירה או שמתכוונים לעבור בו עבירה.
9. המשיבה טוענת כי העבירה אותה ביצע המבקש היא הנחת מכשול ברחוב, עבירה הקבועה בסעיף 39א לחוק העזר וזאת לאחר שלמבקש נמסרה התראה.
10. הסמכות להוצאת הודעה המורה על הסרת מכשול ברחוב קבועה בסעיף 39 לחוק העזר הקובע כי:

"(א) (1) לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה ולא יטיל ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב ולא ירשה להניח, להשאיר, להקים, לתלות או להטיל ברחוב או להבליט מעל לרחוב, כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הדרוש לכך, אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי ההיתר.

(ב) ראש העיריה רשאי לדרוש בהודעה בכתב מאדם, שעשה או שהרשה או שגרם לעשות דבר בהפרת סעיף קטן (א) לסלק את מה שנעשה כך.

1. הגדרת רחוב כפי שהיא מופיעה בסעיף ההגדרות בחוק העזר היא:

"דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה לבתים אחדים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר או גן וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים..."

1. הסמכות להורות על הסרת 'דבר' מתוך הרחוב מחייבת קביעה כי אכן השטח בו מדובר הוא בגדר "רחוב" וכי הצבת ה'דבר' ברחוב מונעת שימוש באותו שטח שעליו הוא מוצב (ראו: עת"מ (י"ם) 31067-10-11 עבדאללה נ' עיריית ירושלים (26.1.2012)).
2. ואולם, בהחלטת כב' השופט דמביץ מיום 7.11.19, אשר עליה לא הוגש ערעור והיא מקימה מעשה בית דין כלפי המשיבה, נקבע כי מדובר בשטח פתוח בבעלות פרטית שאין בו או בקרבתו דבר זולת כבישים ראשיים. הגדרת הקרקע כ"רחוב" היא דחוקה ביותר, שכן לא מדובר בנתיב להולכי רגל, כביש, גשר או מעבר ולא הובאו ראיות לגבי השימוש שהציבור עושה במקום. נקבע כי עצם ההרשאה לציבור להיכנס לשטח מוטלת בספק גדול, שכן מדובר בשטח פרטי כאשר בעל הקרקע הגיש תלונה נגד המשיב שנכנס לקרקע. מכאן עולה ספק לקיום העבירה הנטענת נגד המבקש.
3. המשיבה טוענת לשינוי נסיבות מהותי, וזאת לאור כמות הציוד שהניח המבקש בשטח, וזאת ללא היתר. ואולם, כמות הציוד שהניח המבקש בשטח אינה משנה את הגדרת המקום בו הונח הציוד כ"רחוב", וגם הפעם לא צורפו לתגובת המשיבה ראיות, כי הציבור עושה שימוש בשטח זה.
4. יתר על כן, מדובר בשטח פרטי שהוא בבעלות הפטריארכיה הארמנית, אשר הגישה למשטרה תלונה בגין השגת גבול נגד המבקש. המשיבה אף ציינה בתגובתה כי הפטריארכיה הארמנית שוקלת לגדר את השטח על מנת למנוע מעבר של הציבור.
5. כפי שציין כב' השופט דמביץ בהחלטה מיום 7.11.19 בידי הבעלים של הקרקע האפשרות לנקוט בהליכים אזרחיים כנגד המבקש, לנוכח טענתה כי מדובר בפולש. אין זה מתפקידו של בית משפט זה להתערב בסכסוך הקנייני בין המבקש לבין הפטריארכיה הארמנית.
6. לאור האמור, אני קובעת כי הגדרת המונח "רחוב" בנסיבות המקרה היא דחוקה מאד, ועל כן ספק אם מתקיים התנאי לפי קיים חשד לביצוע עבירה על חוק העזר.
7. יתר על כן, כפי שאף נקבע בהחלטת כב' השופט דמביץ מיום 7.11.19 מדובר בעבירת קנס במדרג הנמוך של עבירות מסוג חטא, אשר יש ספק אם נעברה, וכאשר מולה ניצבת זכות הקניין של המבקש, ועל כן לא היה מקום לתפיסת הציוד, שכן מדובר בהפעלת סמכות שאינה מידתית (ראו והשוו: ע"ח 64950-10-18 טויטו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).
8. דברים אלה יפים גם למקרה זה בו בוצעה התפיסה על יסוד אותה הוראה חוקית נטענת, ואף כי בהחלטות קודמות נקבע שזו לא הדרך הראויה אותה יש לנקוט. למשיבה עומדים כלים על-פי חוק התכנון והבנייה, ככל שבוצעו עבירות בנייה, ולבעלת הקרקע יש אפשרות לפעול לפינוי המבקש בהליך אזרחי.
9. החלטות כב' השופט דמביץ בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, ואשר עליהן לא הוגש ערעור הן בבחינת מעשה בית דין המונעות מהמשיבה לחזור ולבצע את הליך התפיסה על יסוד אותה עילה חוקית. ככל שהמשיבה סברה כי נפלה טעות בהחלטות אלה, היה עליה לתקוף אותן בהליך של ערעור ולא להתעלם מהחלטות בית המשפט ולחזור לבצע תפיסה חוזרת של ציוד, אשר חלק ממנו כבר נתפס בעבר ובית המשפט הורה על שחרורו.
10. זה אינו דפוס הפעולה המצופה מן הרשות, אשר מוטלת עליה חובת ההגינות בפעולותיה.
11. עוד יצוין, כי פגם נוסף שנפל בהליך הוא שעם תפיסת הציוד לא מולא דו"ח תפיסה כנדרש.
12. לפיכך, אני מורה על שחרור הציוד שנתפס על ידי המשיבה לאלתר. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסכום של 1,000 ₪.

ניתנה היום, ח' טבת תש"פ, 05 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.