1. מונחת לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), באופן שבו ימונה מומחה בתחום הראומטולוגי מטעם בית משפט. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת ואילו התובעת – היא המשיבה, התנגדה לבקשה. בגדרה של הבקשה נטען, כי לא עמד כלל החומר הרפואי מעברה של המשיבה, בפני ועדות המל"ל השונות, כפי שיפורט בהמשך.
2. עניינה של התובענה מושא הבקשה שלפניי, בתביעה כספית שהגישה המשיבה נגד המבקשת בעילה נזיקית, שעניינה בנזקי גוף אשר נגרמו לה בתאונת דרכים מיום 10.04.18 - כך לטענתה. עוד טענה המשיבה, כי המבקשת חבה כלפיה, מכוח היותה המבטחת של רכב צד ג', אשר היה מעורב בתאונה.

הרקע לבקשה

1. המשיבה הגישה תביעתה לבית המשפט וכן תחשיב נזק מטעמה ביום 14.1.21, בהסתמך על קביעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%, בגין התפרצות פיברומיאלגיה, אשר נקבעה על ידי ועדת הערר הרפואית מטעם המל"ל, כפי שיוסבר להלן.
2. להשלמת התמונה יצוין, כי המשיבה עמדה בפני ועדה רפואית של המל"ל ביום 21.5.19 (להלן: "ועדה רפואית"), שם נקבע כי למשיבה לא נותרה נכות בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי. אולם, בתחום הראומטולוגי נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פיברומיאלגיה.
3. המשיבה הגישה ערר על החלטת הוועדה הרפואית. בוועדה הרפואית לערר אשר נערכה ביום 25.9.19 (להלן: "ועדת הערר"), הוחלט על העלאת שיעור נכותה של המשיבה בתחום הראומטולוגיה ל 10%.
4. המשיבה הגישה בקשה בגין החמרה במצבה הרפואי למל"ל, וביום 14.9.21 דנה הוועדה הרפואית להחמרה (להלן: "ועדה רפואית להחמרה") בבקשתה, והעלתה את שיעור נכותה של המשיבה בתחום הראומטולוגי ל - 15%. בעקבות קביעה זו, הוגש ביום 17.10.21 תחשיב נזק מתוקן מטעם המשיבה.
5. אציין כבר עתה, כי במסגרת הדיון בבקשה זו, לא מצאתי לציין כל טענה – אלא רק את עיקרי הדברים הרלוונטיים להכרעה בבקשה זו.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת, למשיבה עבר רפואי עשיר הכולל שתי תאונות דרכים, נפילה בעת שחצתה מעבר חצייה ותלונות רבות בגינן, כמפורט בבקשה ובנספחיה. עוד טענה המבקשת, כי עברה הרפואי של המשיבה, לא עמד בפני ועדות המל"ל השונות, אשר דנו במצבה הרפואי של המשיבה בעקבות התאונה מושא התובענה דכאן, עת קבעו את אחוזי הנכות של המשיבה.

עוד הוסיפה המבקשת בעניין זה, כי התפרצותה של תסמונת פיברומיאלגיה יכולה להיות תוצאה מלחץ נפשי, פציעה ומחלה - וייתכן כי יש לזקוף חלק מהנכות הקבועה למשיבה, לעברה הרפואי. לסיכום טענה המבקשת, כי תיקה הרפואי של המשיבה לא עמד בפני המל"ל ועל כן, "נפלו בקביעות המל"ל פגמים של ממש היורדים לשורשו של הליך ומצדיקים הבאת ראיות לסתור" – כלשונה. עוד תמכה המבקשת טענותיה בפסיקה, ולפיה, יש לבחון כי בעת קביעת הנכויות על ידי המל"ל, לא נפלו פגמים של ממש וכי מקרה בו ועדה מטעם המל"ל לא נתנה דעתה לתיעוד רפואי הרלוונטי לקביעתה, מהווה עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל וכי דין בקשתה להתקבל.

1. מנגד, טענה המשיבה, כי המבקשת לא פנתה אליה לבקש את עמדתה עובר להגשת בקשה זו, וכי הצדדים הסכימו (כהסכמה דיונית - לטענתה), להגיש תחשיבי נזק ללא בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. כן נטען, כי רק לאחר שהוגשה בקשה למל"ל להכרה בהחמרת מצבה של המשיבה - החליטה המבקשת להגיש בקשה זו כפעולת נגד.

לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי מלוא תיקה הרפואי עמד בפני ועדות המל"ל השונות, שעה דנו בענייננה וראיה לכך מצויה בפרוטוקול הוועדה הרפואית, בו מצויין בנספח 1, מספר פעמים "כרטיס רפואי" – והמדובר במלוא התיק הרפואי ולא במסמך בודד וכי "התאריך הנקוב הוא תאריך קבלת המסמך במוסד לביטוח לאומי (הואיל ומדובר בכרטיס רפואי המכיל מסמכים רפואיים רבים עם תאריכים רבים)" – כלשונה.

המשיבה אף השיבה לכל תלונה ומסמך אשר צוינו בבקשה, וטענה, כי תלונותיה הרפואיות אינן רלוונטיות ואינן מעידות על תסמונת הפיברומיאלגיה אשר אובחנה אצלה בעקבות התאונה, וכי אינן כוללות בעיות ראומטולוגיות, כפי שפורט בתגובה. עוד טענה המשיבה בעניין זה, כי ועדות המל"ל לא התייחסו לעברה הרפואי של המשיבה בתחום הראומטולוגיה, מכיוון שלא היה עבר כזה וזאת בניגוד לתחום הנוירולוגי. לסיכום, טענה המשיבה, כי בית המשפט ייטה להתערב בהחלטות המל"ל במקרים חריגים ויוצאי דופן - ומקרה זה אינו נופל בגדר החריג ועל כן, יש לדחות על הסף את הבקשה תוך חיוב בהוצאות.

1. בתשובה לתגובה מיום 17.11.21, חזרה המבקשת על טענותיה בבקשתה והוסיפה - כי בשום שלב לא היה מדובר בהתחייבות או הסכמה דיונית ויתרה מכך, אילו הייתה מושגת הסכמה דיונית בין הצדדים, היא הייתה מוגשת לבית המשפט.
2. ביום 15.12.21, ניתנה החלטה על הגשת הצרופות הרלוונטיות, מאחר וצורפו למעלה מ 400 מסמכים לבקשה. ביום 21.12.21, הגישה המבקשת תגובתה באשר להחלטה בעניין כמות המסמכים המצורפים וצמצמה את היקפם ולא מצאתי לחזור על הדברים מחמת שאין הם רלוונטיים לעניין ההכרעה בבקשה. ביום 27.12.21, הוגשה תשובת המשיבה לתגובת המבקשת בעניין ההחלטה כאמור, שם חזרה המשיבה על טענותיה כפי שנטענו בתגובתה והוסיפה כי "אף רופא מטפל לא קשר בין הבעיות הרפואיות הקודמות לתסמונת הפיברומיאלגיה וזאת לא בכדי".

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. בענייננו, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בהיבט החקיקתי הוא סעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק"), המורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

1. בהיבט הפסיקתי, מצאתי כי יפים לעניין זה מספר פסקי דין כפי שיובאו להלן:
2. רע"א 28574-02-18 י. א נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.18 ) בו נקבע כדלקמן:

"...הבאת ראיות לסתור מיועדת כאמור למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המל"ל... אנו נדרשים, אפוא, לשניים – האחד, העדר הבאת עובדות רלבנטיות לפני הועדה או שינוי מצב מהותי מעת ביצוע בדיקתה והשני, היותן של עובדות אלו מהותיות באופן שבהכרח היו מביאות לתוצאה שונה..."

1. ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, מה(4) 077 (ניתן ביום 24.7.91), כדלקמן:

"... יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

1. דברים אלה עולים גם מעיון בספרות המקצועית, בספרו של כבוד השופט אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמוד 774 ובזו הלשון:

"ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בפסקי הדין אשר נתנו בבר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ ובר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, הציב בית המשפט העליון לראשונה אמות מידה למתן ההיתר להביא ראיות לסתור. נפסק כי יינתן היתר רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן; בית המשפט הצביע בקווים כלליים על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר כזה: א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא; ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים."

1. מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובות, אני מוצא כי כל החומר הרפואי ביחס לעברה הרפואי של המשיבה, עמד לנגד עיני הוועדה הראשונה וכן ועדת הערר - ואין עובדה אשר נעלמה מעיני הוועדות האמורות. המבקשת טענה, כי בנספח 1 לפרוטוקול הוועדה הרפואית לא צוין כי התיק הרפואי עמד לנגד עיניהם. ואולם, אני מקבל את טענת המשיבה, לפיה, ציון בנספח 1 לפרוטוקול של הוועדה הרפואית - כי חלק מהמסמכים אשר היו לנגד עיניה של הועדה, הם כרטיסיה הרפואיים וכי הם בבחינת תיקה הרפואי המאגד בתוכו את כל עברה הרפואי - כטענה נכונה שיש לקבל ואשר בכוחה ללמד, כי אכן לא מדובר במסמך יחיד אלא בתיק רפואי.

יתרה מכך, ניתן לראות כי בשעה שהוועדה רצתה לציין מסמך ספציפי - צוין מהי מהות המסמך, כדוגמת המסמך "הפניה למרפאה"; "הפניה לדימות"; "ביקור גלובלי במיון ER-global charge" וכדומה.

1. עוד בעניין זה, אם לא היו תלונות בתחום הראומטולוגי, הכיצד יימצאו מסמכים עם כותרות בהקשר דומה בנספחים(?) אלא שכלל תלונותיה של המבקשת היו בהקשרים אורתופדים ותחומים שונים ואחרים (ולא בתחום הראומטולוגיה), להם נמצאו כרטיסים עם כותרות מותאמות.
2. נוסף על כך, אני מוצא טעם רב בטענת המשיבה, לפיה מדובר בתלונות מול גורמים רפואיים ,אשר בכל אותה העת לא מצאו לנכון להפנותה למומחה בתחום הראומטולוגיה. בכך יש כדי להוות משום אינדיקציה נוספת - שאין בתלונות אלו כדי להעיד על קיומה של תסמונת הפיברומיאלגיה, טרם התאונה מושא התביעה. עובדה זו מקבלת משנה תוקף, באשר עברה הרפואי של המשיבה היה גלוי לנגד עיניהם והמשיבה אף ציינה בפני הרופאים את משך התקופות וסוג הכאבים מהם היא סובלת.
3. אציין, כי לאחר שהמשיבה עברה בדיקות רבות וביקורי רופאים במידה שאינה מועטה, ומעולם תסמונת הפיברומיאלגיה לא אוזכרה בהם ואין בנמצא הפנייה לבדיקה מעין זו – הרי שדי בכך כדי ללמד, כי לו גם עמד כל תיקה הרפואי של המשיבה לנגד עיני הוועדה - מסקנותיה היו נותרות ללא שינוי.

סוף דבר

1. מן המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה - כי דין הבקשה להידחות ואני מורה כאמור.

לאחר שנדרשתי לסוגיית הוצאות, נחה דעתי כי על המבקשת לשאת בהוצאות הבקשה באופן מתון. לפיכך, תשלם המבקשת למשיבה סך של – 500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת התוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המבקשת תגיש תחשיב נזק מתוקן מטעמה עד ליום 9.3.22.

תז"פ ביום 10.3.22.

המזכירות תמציא לצדדים את החלטתי.

ניתנה היום, א' שבט תשפ"ב, 03 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.