1. ביום 10.7.19 נרשמה לנאשמת הודעת קנס שעניינה אי איסוף צואת כלב המצוי בחזקתה שהוטלה במקום ציבורי, בניגוד לסעיף 17(ג) לחוק העזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) תש"ם - 1980. הנאשמת כפרה ואמרה - "זה לא נכון. ישבנו שמה כל בעלי הכלבים, כמו בכל ערב. למעלה משעה ישבנו ולפני שעזבתי את המקום לכיוון הבית, הכלב השתין על שיח קטן והוא ( הפקח – ד.ס.) אמר לי שמתחת לשיח יש צואה ואמרתי לו שזו צואה יבשה" (ההדגשות בהכרעת הדין אינן במקור) .

2. הפקח, עד התביעה העיד כי הבחין בכלב הנאשמת עושה צרכיו במהלך נסיעה ממרחק של כ- 4 מ'. לדבריו הוא לא תיעד את האירוע במהלך הנסיעה על מנת לא לסכן אנשים. לטענת הפקח הוא הבחין במקום בצואה טרייה.

3. בפרשת ההגנה העידה הנאשמת. לטענתה היא ישבה עם מספר בעלי כלבים במקום לאחר שהכלבים עשו צרכיהם. לאחר כשעה וחצי של ישיבה משותפת יצאה הנאשמת לכיוון ביתה עם כלביה ואז נתקלה בפקח ( ע' 5 ש' 24-25). כאשר אמר הפקח לנאשמת כי הבחין בכלבה מטיל צואה אמרה לו הנאשמת כי הכלב "רק השתין זה גללים של חתולים" ( ע' 5 ש' 27-28). בחקירה נגדית הבהירה הנאשמת כי פגשה בפקח לאחר שנפרדה ממכריה (ע' 6 ש' 13-15 ו- 20-21). ביחס לגללים שהציג לה הפקח ציינה הנאשמת "אמרתי שאם זה יעשה לו ( לפקח – ד.ס.) טוב אני ארים את זה. זו מדגרה של חתולים..." ( ע' 6 ש' 29). בהמשך נשאלה הנאשמת:

ש." למה אמרת "אם זה יעזור אני ארים"?

ת." למה שאני לא ארים?? אמרתי לו אם טוב לך עם זה אני ארים, מה הבעיה להרים גללים של כלבים?...." ( ע' 7 ש' 11-13)

דיון והכרעה

4. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ולאחר שהזהרתי את עצמי כי גרסת התביעה מבוססת על עדות יחידה, מצאתי להרשיע את הנאשמת בעבירה על סעיף 17 (ג) לחוק העזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) תש"ם – 1980. הטעם להכרעה הוא כי בעוד שגרסת הפקח הייתה עקבית, הותירה רושם חיובי ועמדה היטב במבחן החקירה הנגדית, גרסת הנאשמת הייתה מתפתחת ולא הצטיינה בעקביות באופן המקשה לתת בה אמון.

5. הנאשמת מסרה שתי גרסאות שונות לשאלה היכן תועד כלבה עושה צרכיו על ידי הפקח. מקריאת כפירת הנאשמת עולה כלבה עשה צרכיו במקום בו ישבה הנאשמת עם אחרים. הנאשמת ציינה כי "[ו]לפני שעזבנו את המקום לכיוון הבית הכלב השתין על שיח והוא אמר לי שמתחת לשיח יש צואה". מגרסה זו יוצא כי הפקח ייחס לנאשמת עבירה של אי איסוף צואת כלבה שהוטלה במקום בו ישבה הנאשמת עם מכריה. בעדותה נשאלה הנאשמת: "ש. בישיבת ההקראה אמרת שלפני שעזבת את המקום לכיוון הבית, בכלב השתין על שיח קטן... כלומר בדרך הביתה שכבר לא היית עם כולם..? ת. כן, בדרך הבית..... עזבתי את החברה האלה ובדרך הביתה הוא שוב השתין על השיח הקטן כרגיל כמו כל יום..." (ע' 7 ש' 2-5). מגרסה זו, עולה כי כלבה של הנאשמת השתין על שיח בדרך הביתה, היינו לאחר עזיבת המקום בו ישבה הנאשמת עם חבריה, ולא כפי שציינה הנאשמת בדיון ההקראה. הנאשמת לא הסבירה את השינוי בגרסתה בנוגע למקום בו טען הפקח לפניה כי כלבה הטיל צואה.

6. גם בנוגע לצואה שיוחסה לכלב העלתה הנאשמת גרסאות שונות. בכפירתה ציינה הנאשמת רק כי מדובר ב"צואה יבשה" ( ע' 1 ש' 6). זאת, מבלי לציין למי שייכת הצואה. בעדותה בבית המשפט ציינה הנאשמת כי במענה לכך שהפקח הטיח בה כי כלבה הטיל צואה היא אמרה לו כי הכלב "רק השתין. זה גללים של חתולים" (ע' 5 ש' 27-28). הנאשמת המשיכה בקו זה וציינה " אמרתי ( לפקח – ד.ס.) שאם זה יעשה לו טוב אני ארים את זה. זו מדגרה של חתולים" (ע' 6 ש' 29). והנה, בהמשך עדותה שינתה הנאשמת את גרסתה וציינה :" למה שאני לא ארים? אמרתי לו אם לא טוב לך עם זה אני ארים, מה הבעיה להרים גללים של כלבים" ( ע' 7 ש' 11-13). הנה כי כן, בכפירתה לא ציינה הנאשמת דבר בנוגע לזהות בעל החיים שהטיל צואה בעוד שבעדותה בבית המשפט ציינה מספר פעמים כי הצואה אליה הופנתה היא צואת חתול ובמקום אחר בעדותה ציינה כי מדובר בצואת כלב.

7. לאור האמור התרשמתי כי בעוד שעדות הפקח הייתה אמינה, עקבית והותירה רושם חיובי עדותה של הנאשמת לוקה בסתירות שקשה ליישבן באופן המקשה לראות בגרסתה לאירוע כמי שבכוחה ליצור ספק סביר באשמתה. אשר על כן, ולאחר שהזהרתי את עצמי כי גרסת התביעה נשענת על עדות יחידה, מצאתי מרשיע את הנאשמת בעבירה על סעיף 17 (ג) לחוק העזר לתל אביב יפו ( שמירת הסדר והניקיון) תש"ם – 1980.

ניתנה היום, 15.2.21, במעמד הצדדים