1. האם לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בטענות לביטול קנס מנהלי שניתן על ידי אגף הכשרות הארצי ברבנות הראשית לישראל, לאחר שחלף המועד להגיש בקשה לביטול הקנס.

רקע וטענות הצדדים

1. העותרת היא המפעילה והזכיינית של מסעדות ודוכנים לממכר מזון בספארי ברמת גן. ביום 5.4.2015 הוטל על העותרת קנס מנהלי בגין "הצגת בית אוכל ככשר באמצעות תעודת הכשר שניתנה למוצרי מזון בלבד ולא לבית האוכל" מכח סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983. ביום 21.5.2017 הגישה העותרת בקשה להישפט לתובע המוסמך, וביום 8.6.2017 בקשתה נדחתה מהטעם שעבר המועד להגשתה. ביום 8.1.2020 הגישה העותרת את העתירה דנן לביטול הקנס והפסקת הליכי הגבייה המינהליים. העותרת טענה כי לאחרונה נתגלה להפתעתה שהוטל עיקול על שלושה חשבונות בנק שלה בגין הקנס המנהלי, שבינתיים טפח בחוסר תום לב משווע מצד המשיבה, וכי העיקול שהוטל הוא בסכום משולש מהסכום שהעותרת נדרשת לשלם. העותרת טענה כי לא עברה על כל סעיף חוק ולא הציגה עצמה ככשרה אלא רק את מוצרים ספציפיים בהתאם לתעודה. נטען, כי נשללה מהעותרת הזכות להעלות טיעוניה לגופו של עניין כי המועד להשיג על הקנס המנהלי חלף חרף העובדה שהעותרת כלל לא ידעה על דרישת התשלום.
2. המשיבה הגישה בקשה לסילוק העתירה על הסף מהטעם שהחלטות הניתנות בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות אינן מצויות בגדר סמכותו של בית משפט זה. נטען, כי ככל שמבוקש היה ביטול הקנס היה על העותרת להגיש בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, בהתאם לסעיפים 8א(א) או 8(ג) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985.
3. בתגובה לבקשה למחיקה על הסף טענה העותרת כי ניסתה להגיש בקשה לביטול הדו"ח בבית משפט השלום – שלא נתקבלה הואיל והובהר לה כי יש להגישה לבית המשפט המחוזי, ובמזכירות בית המשפט המחוזי הונחה ב"כ העותרת להגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים וכך נולדה העתירה. העותרת חזרה על כך שהתבקש ביטול הקנס וכי בקשתה לקבל את יומה בבית המשפט שנשלחה לאחר קבלת הקנס נדחתה כיוון שחלפו 30 ימים. נטען, כי "משנתקלה המבקשת באטימות בירוקרטית ולצד חוסר צדק משווע, לא נותרה הברירה אלא לפנות לערכאה שיפוטית אשר תיתן דעתה בנושא", עוד נטען כי מ"שלא נמצאה באופן מפורש הערכאה הנכונה ... ביהמ"ש מוסמך מכוח סמכותו השיורית".

דיון והכרעה

1.   סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים התש"ס – 2000, מסמיך את בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה" למעט בחריגים המפורטים שם. אין מחלוקת שנושא העתירה דנן אינו מצוי בתוספת הראשונה (בעתירה הפנתה העותרת לס' 1(א) לתוספת, העוסק בענייני ארנונה שאינו רלוונטי).
2. למעשה, מבוקשה של העותרת הוא להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט מהטעמים שלא קיבלה את הודעת הקנס, כך שניתן יהיה לדון בטענותיה כי לא עברה את העבירה המדוברת ובכך לבטל את הקנס ואת הליכי הגבייה. על בקשה מסוג זה חל סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות הקובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו" (לדוגמאות להחלטות בעניין בקשות להארכת מועד להישפט בגין קנסות שהוטלו על ידי הרבנות הראשית ר' בין היתר צ"א (שלום ב"ש) 40850-02-13 יעקובוב נ' משרד ראש הממשלה/הרבנות הראשית (30.4.2013); תל"פ (שלום רמ') 39006-04-11 כהן נ' הרבנות הראשית לישראל (14.11.2011) – יצוין כי פסק הדין בוטל בהסכמה בערעור, למעט ההכרעה בעניין הארכת המועד להישפט). ברי אם כן, כי בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לכך גם לא מכח "סמכות שיורית" כנטען על ידי העותרת.

סוף דבר

1. משאלו פני הדברים, העתירה תימחק. אין מקום להורות על העברתה לבית המשפט המוסמך משדרך ההתדיינות בעניין קנס מנהלי בבית המשפט השלום שונה מדרך ההתדיינות בבית המשפט לעניינים מנהליים.
2. בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות לאור טענות העותרת כי ניסתה להגיש בקשה מתאימה בבית המשפט השלום אך היא נשלחה להגיש אותה בבית המשפט המחוזי. יוער שראוי היה שטענות כאלו יטענו בצירוף אסמכתא מתאימה.

ניתן היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.