לפני בקשה לחיוב התובעת, חברה זרה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, היה והתביעה תדחה, וזאת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") החלטתי לקבל את הבקשה.

1. ראשיתו של ההליך בתביעת התובעת – חברה פרטית המאוגדת בארה"ב ומנהלת את עסקיה, בין היתר, בישראל, העוסקת בפרסום מקוון ובכלל זה מוכרת "טראפיק" (תנועה אינטרנטית) לגופים הקשורים עם מפרסמים שונים. נטען, כי הנתבעת 1 והנתבע 2 בעל המניות היחיד בנתבעת 1, הפרו את ההסכם למתן שירותים אשר נחתם ביום 31.1.2019 בין התובעת והנתבעת 1 (להלן: "ההסכם"). עוד, במסגרת התביעה, עתרה התובעת להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו של נתבע 2, שהינו בעל השליטה המוחלטת בנתבעת 1.
2. בכתב ההגנה נטען כי בסעיף תנאי התשלום בהסכם נקבע במפורש כי אם נתבעת 1 לא תקבל כספים מהמפרסמים שלה, מכל סיבה שהיא, אזי היא לא תידרש לשלם לתובעת. דהיינו, התובעת והנתבעת 1 הסכימו ביניהן, הן בגוף ההסכם והן בהפניה לכללי ה IAB, כי נתבעת 1 תשלם לתובעת רק במידה וגבתה את הכספים מלקוחותיה.
3. בבקשה שלפני עותרים הנתבעים לחייב את התובעת להפקיד ערובה בנקאית להבטחת הוצאות המשפט, אשר יפסקו בסופו של ההליך ככל שהתובענה נגדם תדחה. נטען כי במקרה שלפנינו, מתקיימות החזקות אשר הוכרו בפסיקה כחזקות המצדיקות חיוב בערובה מאחר ועסקינן בתובעת שהינה חברת חוץ וסיכויי התובענה קלושים ביותר.
4. נטען, כי תקנה 519 לתקנות מקנה לבית המשפט שיקול הדעת לצוות על התובעת להפקיד ערובה. זאת, ביתר שאת מקום שהתובעת איננה מתגוררת ואינה בעלת נכסים בישראל. (ר' רע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון, (23.3.11); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (17.4.01)). נטען כי תכלית התקנה למנוע תביעות סרק בכדי להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע.
5. באשר לסיכויי התביעה, הלכה היא שמקום שהתובעת איננה מתגוררת ואינה בעלת נכסים בישראל, יחייב בית המשפט את התובעת בערובה אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. נטען, כי כתב התביעה אינו מציין נכסים כלשהם של התובעת, לא בארץ ולא בכלל ואינו מפרט את איתנותה הכלכלית.
6. לסיכום נטען, כי כתב התביעה הוגש על ידי תובעת זרה, ללא נכסים בישראל, סיכויי התביעה קלושים שכן תנאי לתשלום הוא גבייה של כספים מלקוחות הקצה, מה שלא עלה בידי הנתבעת לעשות. לפיכך, יש לחייב התובעת בהפקדת ערובה משמעותית.
7. לטענת התובעת דין הבקשה להידחות בעת שעסקינן בבקשת סרק מופרכת וחסרת תום לב. נטען, כי הנתבעים יודעים שהתובעת הינה חברה מצליחה ועמידה בעלת יכולת לשאת בכל תשלום שייפסק לחובתה ובכל סכום. התובעת היא אחת מהחברות המובילות בארה"ב ובעולם כולו בתחום הפרסום הדיגיטלי. לתובעת סניפים במדינות שונות בארה"ב והכנסותיה מגיעות לעשרות מיליוני דולרים בשנה. נטען כי בהתאם לדו"ח רואה חשבון החברה, הכנסותיה מגיעים לסך של 45 מיליון דולר ארה"ב בשנת 2018 ו- 37 מיליון דולר ארה"ב בשנת 2019.. נטען, כי די בנתונים אלה על מנת להוכיח מעל לכל ספק כי מצבה הכלכלי של התובעת איתן ביותר.
8. נטען, כי עובדת היות התובעת חברת חוץ אינה יכולה להוות את הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע ועל בית משפט לשקול כל מקרה לנסיבותיו (ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים, ספקה 5 מפי כב' השופט גרוניס (כתארו דאז) (30.5.04)).

,

1. בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") וההלכה הפסוקה לבית המשפט שיקול דעת רחב מאוד גם בדחיית בקשה מסוג זה. זאת ועוד, הפעלת תקנה 519 לתקנות תיעשה בזהירות, במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד. למשל "במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (ר' רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.13); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09) (להלן: "הלכת ל.נ. הנדסה")
2. באשר לטענה כי המדובר בתביעת סרק נטען, כי בשלב זה לא נדרש בית המשפט להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד. (ר' הלכת ל.נ. הנדסה) .לגופו של עניין נטען, כי יש לדחות הגנת הנתבעים לשיטת תשלום "Back to Back" שהועלתה ללא פירוט וללא תימוכין. נטען, כי הנתבעים לא הציגו בדל ראיה להוכחת טענתם זו.
3. לסכום הערובה - ככל שימצא בית המשפט כי יש לקבל הבקשה ולהורות על הפקדת ערובה, יש להורות על הפקדת ערובה בגובה שבין 1% ל- 2% מגובה התובענה, לכל היותר.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפני מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט.
2. בית המשפט מוסמך לחייב תובע, יחיד או חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי לניהול התובענה (תקנה 519(א) לתקנות, סעיף 353א לחוק החברות). מקום בו בית המשפט דן בבקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, ברירת המחדל היא כי החברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לבקשת הנתבע. אולם, עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה על החברה להוכיח, כי במידה ותביעתה תדחה יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע. כן, על בית המשפט להשתכנע כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.
3. לפיכך, השיקול המנחה את בית המשפט בבקשה בעניין זה הינו שיקול כלכלי. קרי, האם לאור מצבה הפיננסי של החברה יש להיעתר לבקשה אם לא. על כתפי החברה - המשיבה רובץ הנטל להוכיח את חוסנה הכלכלי ולא על כתפי המבקשת. במידה ובית המשפט מוצא, כי החברה לא הוכיחה כי בידה לשלם את הוצאות הנתבע, על בית המשפט לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות היעתרות לבקשה (ר' הלכת ל.נ. הנדסה). זאת ועוד, בתי המשפט נוטים ביתר קלות לחייב חברה בהפקדת ערובה מאשר אדם פרטי (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, (05.02.1990)).
4. ברע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (14.2.16) עמד כב' השופט עמית על תכלית סעיף 353א לחוק החברות ועל הבדיקה שעל בית המשפט לערוך בעת שמגיעה לפתחו בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות לפי סעיף זה:

"תכליתו העיקרית של חוק החברות הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים ... לאור תכלית זו, בבואו להחליט בבקשה לחייב תובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, בית המשפט עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה, בית המשפט לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים), שכר הטרחה הצפוי, וסיכויי התביעה. אם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני, בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. כידוע, במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג... בשלב השלישי, בית המשפט ייקבע את גובה הערובה ...בשלבים השני והשלישי על בית המשפט לאזן, בין היתר, בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון נכונותם של מנהלי התובעת או בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות...". (פס' 4)

1. ברע"א (ת"א) 33944-11-17 INGENIORS FIRMAN M. SOBERG נ' טליט ווירלס סרביסס בע"מ (18.1.18) נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות בעת שעסקינן בחברה או בחברת חוץ, נקודת המוצא תהא חיוב החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. "כאשר מדובר בחברה זרה הטעם המינימלי לחשש בדבר אפשרות להיפרע הנדרש בבקשה הוא אינהרנטי לזהות התובע". (ס' 9). עוד נקבע כי:

"אין להתנות זכותו של תובע לברר את עניינו בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות אלא בנסיבות חריגות... אחד החריגים לכלל האמור שהוכרו בפסיקה הוא המקרה שבו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין באפשרותו להצביע על נכסים בישראל, באופן שיקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, ככל שייפסקו לטובתו. עם זאת, נתונים אלה אינם מהווים שיקול יחיד ועל בית המשפט לדון בכל מקרה על פי נסיבותיו ולשקול, בין היתר גם את סיכויי ההליך; מורכבותו; השיהוי בהגשת התביעה ותום ליבו של התובע"

(רע"א 197/15 עזבון המנוחה אבלין מנסור ז"ל נ' סוהיל פרח ח'ורי (21.4.15) פס'4 ).

1. בענייננו, התובעת הינה חברה זרה. הגם שבתגובתה טענה כי הכנסותיה השנתיות עומדות על עשרות מיליון דולרים, לא שוכנעתי כי בכך הרימה הנטל הנדרש לסתירת החזקה כאמור. לתגובתה צרפה מכתב רו"ח זר חיצוני אשר ערך המסמך לצורך הגשתו בהליך שלפני, במסגרתו הצהיר כי לא אימת נכונות הנתונים אשר נמסרו לו ע"י התובעת. מהמסמך עולה כי הכנסותיה השנתיות של התובעת לשנת 2018 הסתכמו בסך של כ- 45 מיליון דולר ובשנת 2019 עמדו הכנסותיה על 37 מיליון דולר אך לא ניתן ללמוד ממסמך זה דבר באשר להתחייבויותיה הכלכליות או לנכסים מהם ניתן יהיה להיפרע בעתיד בכלל ובארץ בפרט. עוד, אין במכתב רו"ח הזר כדי להפריח חשש הנתבעים באשר לאפשרות גביית כספים בארץ. דהיינו, התובעת לא הרימה הנטל להוכיח ולהראות מה האפשרויות והנכסים העומדים לרשותה, על מנת לכסות חובותיה והתחייבויותיה, אלא, בחרה להציג לפני בית המשפט מכתב ייעודי, כללי ולא מפורט באשר להכנסותיה בלבד. גם הצהרת הגב' לורי דילינדר, מנכ"לית התובעת כי המדובר בחברה מצליחה ומובילה בתחום הפרסום הדיגיטלי, המנהלת עסקיה במדינות רבות בעולם ובעלת 6 סניפים במדינות שונות בארה"ב אין בה בכדי להבטיח התחייבויותיה של התובעת בארץ וזאת בעת שבהתאם לכתב התביעה התובעת מנהלת עסקיה גם עם לקוחות בארץ. מאידך, ככל שטענות התובעת באשר לחוסנה הפיננסי נכונות, הרי שקביעת ערובה באופן מידתי לא תפגע בזכויותיה החוקתיות ולא תנעל בפניה שעריו של בית המשפט.
2. סעיף 353א לחוק החברות אינו מתייחס באופן מפורש לסוגיית סיכויי ההליך. עם זאת, נקבע כי בית המשפט רשאי שלא לחייב חברה בהפקדת ערובה אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. הלכה היא, כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת המסור לבית המשפט, בחינת סיכויי ההליך הינה רלבנטית. אף בעניין זה מוטל הנטל על כתפי התובעת ועליה להוכיח, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיובה בהפקדת ערובה.
3. הלכה היא, כי בשלב זה אין להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה, ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד. (ר' הלכת ל.נ. הנדסה). עוד, על בית המשפט להיזהר שעה שהוא מביע דעתו בנוגע לסיכויו של הליך תלוי ועומד, בשלב מקדמי זה.
4. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי, כי נסיבות המקרה שלפני מצדיקות לפטור את התובעת מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. מעיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, נטענו טענות עובדתיות סותרות, בין השאר באשר להסכם, אשר יש לבררן במסגרת ההליך ואין זה השלב להכריע בהן. לפיכך, דין הבקשה שלפני להתקבל וזאת בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות.
5. לקביעת שיעור הערובה, יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולוודא שתהא מידתית ותאזן נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים. את סכום הערובה יש לגזור משיעור ההוצאות הצפויות להיפסק במידה ותדחה התובענה, שכן זוהי מטרת הערובה. בדרך זו ניתן לאזן בין זכות הנתבע לתשלום הוצאותיו במידה והתובענה תדחה לבין זכות התובעת כי תהא לה גישה לערכאות משפטיות. כאמור לעיל עסקינן בתובענה על סך 156,000 ₪.
6. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים, סכום התביעה, העובדה כי המדובר בתובעת שהינה חברת חוץ על כל המשתמע מכך, שיעור שכר הטרחה וההוצאות שעשויות להפסק, תוך איזון עם הצורך שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעת, ראיתי לנכון להעמיד את שיעור הערובה על סך של 35,000 ₪. סכום זה או ערבות בנקאית מתאימה יופקדו בתוך 30 יום מהיום ויהוו תנאי להמשך ניהול ההליכים בתובענה.

הוצאות הבקשה בסך של 2,500 ₪ ישולמו על ידי התובעת בתוך 30 יום מהיום.

מזכירות תדחה תז"פ ליום 1.7.20 לקבלת אישור על הפקדת הערובה ומתן הנחיות להמשך ניהול ההליכים בתיק.

הדיון הקבוע ליום 3.6.20 מבוטל.

ניתנה היום, א' סיוון תש"פ, 24 מאי 2020, בהעדר הצדדים.