ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ו' חיר)

בת"א 40767-05-16 מיום 26.11.19

1. המשיב השכיר דירה שבבעלותו למערערת לתקופה של שנה אחת, עם אופציה להארכה בת ארבע שנים. בתום שנת השכירות הראשונה עשתה המערערת שימוש בזכותה והאריכה את תקופת השכירות. לקראת שנת השכירות הרביעית חדלה המערערת לשלם את דמי השכירות, לטענתה בשל בעיות רטיבות שנתגלו בדירה ולא תוקנו. בעקבות כך תבע המשיב את פינויה מהדירה. לבסוף פינתה המערערת את הדירה, כשהיא נותרת חייבת תשלום עבור 14 חודשי שכירות.

2. אחרי הדברים הללו הגיש המשיב נגד המערערת תביעה כספית, ובה הוא תבע את תשלום דמי שכירות עבור 14 החודשים כאמור (56,000 ₪), ולכך הוא הוסיף פיצויים על נזק שגרמה המערערת לדירה (כ-88,000 ₪).

המערערת התגוננה מפני התביעה, והגישה תביעה משלה נגד המשיב. לטענתה, לאורך כל תקופת שהייתה בדירה היא סבלה מרטיבות בקירות; היא פנתה למשיב, שהפנה אליה את הקבלן שבנה את הבית, ואחר כך את חברת הביטוח שביטחה את הבית, אלא שפעילותם של אלה לא מנעה את הישנות הרטיבות עם בואו של החורף. לטענתה נגרם לה ולבני ביתה נזק לרכוש ולבריאות. היא אמדה את נזקי הרכוש שנגרמו לה בסך של כ-89,000 ₪, ולכך היא הוסיפה נזקים למיניהם אותם היא העריכה בסך של 96,000 ₪. תביעתה עמדה על סך של כ-197,000 ₪.

3. הדיון בשתי התביעות התנהל במאוחד, ופסק הדין של בית משפט השלום עסק בשתיהן.

בכל הנוגע לחלק הראשון בתביעתו של המשיב, לא היה חולק על כך שלא שולם עבור 14 חודשי שכירות. אשר לחלק השני של התביעה קבע כב' השופט קמא, כי לא עלה בידי המשיב להוכיח, כי המערערת גרמה נזק לדירה, העולה על בלאי מחמת שימוש סביר.

בכל הנוגע לתביעת המערערת קבע השופט הנכבד קמא, כי בקירות הדירה אכן היתה רטיבות. ליקוי זה חזר על עצמו, והמשיב הביא בעלי מקצוע למיניהם בניסיון לטפל בבעיה, אך לשווא. מאידך קבע כב' השופט קמא, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את שיעור הנזק שגרמה הרטיבות, ומכל מקום היא לא פעלה להקטנת הנזק.

את תביעתה של המערערת דחה, על כן בית המשפט קמא.

עם זאת, משום שקיומה של רטיבות הוכח, פשיטא שהיא הסבה נזק למערערת. בהסתמך על הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, לפיו יש בידי השוכר לקזז מדמי השכירות כשיעור הפגימה שהסב הליקוי שנמצא בדירה כל עוד הפגם לא הוסר, סבר השופט קמא כי יש להפחית מדמי השכירות שלא שולמו, כשיעור הפגימה כאמור. שיעור זה לא הוכח בראיות, ולכן מצא השופט קמא לקובעו לפי אומדנה, וביחס ל-14 החודשים שבהם לא שולמו דמי השכירות הוא קבע, כי דמי השכירות יעמדו על סך של 2,500 ₪ במקום 4,000 ₪.

4. בערבו של יום, ומשום מסקנות אלה, נדחתה תביעתה של המערערת לפיצוי בגין נזק שנגרם לה בשל הרטיבות; ונתקבלה חלקית תביעת המשיב לתשלום דמי שכירות (מופחתים). בית המשפט קמא חייב את המערערת לשלם למשיב סך 35,000 ₪, ובחר שלא לחייבה בהוצאות משפט.

5. על פסיקה זו מלינה המערערת, בהודעת ערעור שהניחה לפניי. לשיטתה היה על בית המשפט קמא לדחות את תביעת המשיב כולה, ומאידך לקבל את תביעתה.

6. לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח לפניי, ובכלל זה בתיק בית משפט השלום, שמעתי את עורכי הדין ושקלתי בטענותיהם, מצאתי לדחות את הערעור, בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. במרכז פסיקתו של שופט השלום עומדת קביעת ממצאים שבעובדה, ואין כל מקום להתערבותי. בתמצית – אין חולק על אי תשלום דמי שכירות משך 14 חודשים; בעיית רטיבות אכן היתה, אלא שהמשיב פעל לאורך כל התקופה על מנת לתקן את הפגם – אם כי ללא הצלחה; המערערת לא הוכיחה את נזקי הרטיבות, אך סביר כי רטיבות שכזו הסבה נזק. על יסוד עובדות אלה החליט בית המשפט קמא להפחית מדמי השכירות שלא שולמו, "לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם או את אי-ההתאמה לעומת שוויה לפי החוזה" (סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה). במסקנה זו של השופט קמא לא מצאתי טעות. את שיעור ההפחתה הוא קבע לפי אומדנה, כיוון שהמערערת לא הניחה לפניו ראיות משכנעות להוכחת שווי ההפחתה. בקביעה זו לפי אומדנה עשה השופט קמא עם המערערת חסד, שכן זה הוא מסוג הנזקים שניתן להוכיחו בראיות. מכל מקום, בקביעה זו אין כל מקום להתערבות ערכאת הערעור.

7. סוף דבר, משום הטעמים הללו אני דוחה את הערעור. בנסיבות העניין מצאתי שלא ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט סיוון תש"פ, 11 יוני 2020, בהעדר הצדדים.