1. תביעתה של התובעת להכיר בתאונת דרכים מיום 5.5.2019 כתאונת עבודה, נדחתה בהחלטת הנתבע מיום 11.7.2019 בנימוק לפיו לא ארעה לתובעת פגיעה בעבודה כמשמעה בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

2. לטענת הנתבע, מנסיבות האירוע אותן פירטה התובעת ומחקירות שנערכו התברר כי התאונה אירעה תוך כדי הליכתה/נסיעתה מטבריה – מקום בו התובעת שהתה בסידורים אישיים – למקום העבודה ביהודיה ולא בדרך ממעונה לעבודה כנדרש בהתאם לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי. על כן, אין לראות בתאונה הנדונה "תאונת עבודה" (להלן: ההחלטה).

בכתב הגנתו, הוסיף הנתבע כי בכל מקרה אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הליקוי, שכן הליקוי ממנו סובלת התובעת הוא תוצאה של גורמים תחלואתיים או של גורמים אחרים. לחלופין, הוסיף וטען הנתבע כי האירוע ממילא לא השפיע כלל על הליקוי ולכל היותר השפעתו על הליקוי פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

3.         כנגד ההחלטה כאמור, הגישה התובעת את התביעה שלפנינו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

4. התובעת ילידת 1986, עבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו כעצמאית המפעילה את מזנון יהודיה הנמצא בצומת יהודיה.

5. עבודתה כללה מלצרות, עבודת מטבח וקופה. התובעת עבדה 6 ימים בשבוע והגיעה לעבודה באמצעות רכבה. שעות עבודתה במזנון היו בין השעות 9:00 ועד 18:00 או 19:00 (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 8 ועמוד 1 שורות 3-4 להודעת התובעת לחוקר המל"ל – צורף לתצהיר הנתבע).

שעות פתיחת המזנון לא היו קבועות. לעיתים התובעת הגיעה לפתיחת המזנון ב-10:00 או 11:00 "תלוי באותו יום" ( עמוד 2 לפרוטוקול שורה 8).

6. ביום 5.5.2019 היתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים שאירעה בצומת יהודיה (להלן: התאונה). ממקום התאונה פונתה התובעת לביה"ח פוריה שם אושפזה ליום ואובחנה כי סובלת משבר בסנטרום. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות לטיפול באמצעות משככי כאבים, מעקב אורטופד ומנוחה של 30 ימים.

נסיבות התאונה - גרסאות התובעת

7. בטופס תביעתה לנתבע (נספח ב לתצהיר התובעת), רשמה התובעת כך:

"בדרכי לעבודה פניתי שמאלה לכיוון המסעדה בה אני עובדת ונכנס בי רכב בצומת".

8. בהודעתה מיום 10.7.2019, לחוקר המל"ל, כך תיארה את נסיבות התאונה (הדגשה לא במקור) :

"ת....אני יצאתי בבוקר מהבית לסידורים פרטיים שלי אישיים שלי לא לעבודה ואני בסביבות עשרים לאחת יצאתי מטבריה מהעיר אחרי גמר הסדורים ישירות לעסק העסק היה סגור אני פותחת יש לי שותפה אחותי אבל אותו יום אני הייתי צריכה לפתוח ונסעתי ליהודיה ובכניסה לצומת לכיוון עין גב והחופים יש ימינה ומיד שמאלה למזנון. רכב נכנס בי בצד יש עקומה ואני פניתי והרכב בא במהירות ונכנס בי פינו אותי...

ש. זכור לך לאיזה סדורים יצאת באותו יום?

ת. משהו אישי פרטי נשי...

ש. באיזה שעה היית אמורה לעבוד?

ת. גמר הסדורים...אני עצמאית...שאני פה מתעכבת והעסק סגור צריכה לפתוח.

...

ש. מהיכן יצאת לכיוון העבודה?

ת. מהעיר בגמר הסדורים".

9. בתביעתה הנדונה במסגרת תצהיר עדותה הראשית, התובעת מתארת את השתלשלות אירוע תאונת הדרכים מיום 5.5.2019, במהלכו נפגעה כך:

"5. ...ביום 5/5/19 (יום ראשון) נסעתי למקום עבודתי בכניסה לצומת יהודיה לכיוון עין גב פנתה שמאלה לכיוון המזנון בו אני עובדת רכב שהגיע מולי התנגש ברכבי התנגש במכוניתה ונכנס ברכבה.

...

13.   אין חולק על כך שמטרת נסיעתי מהעיר בטבריה הייתה לעבודה, בנוסף התאונה אירעה לי בהיותי בדרכי לעבודתי לאחר הסידורים האישיים כאשר פניי מועדות למקום עבודתי.

14. כפי שהצהרתי בחקירתי התעכבתי בשל סידורים אישיים אך בגמר הסידורים יצאתי מהעיר לעבודה. יודגש כי הבית שלי ממוקם בעיר וליתר דיוק ברחוב גולני בטבריה. טענה זו תואמת את האמור בחקירתי עת נשאלתי מהיכן יצאת לעבודה.

15. אדגיש ואציין כי באותו היום קיבלתי ווסת ויצאתי לקנות תחבושות עם סיום הסידורים חזרתי לביתי הממוקם בעיר ברחוב גולני התקלחתי ומשם יצאתי לעבודה.

16. כפי שתיארתי לעיל יצאתי מביתי הממוקם בעיר בסיום ענייני האישיים ועל כן הטענה כי מדובר בסידורים אישיים אינה רלוונטית".

10. ובמסגרת חקירתה הנגדית, נשאלה אודות נסיבות התאונה ועומתה עם גרסתה כפי שמסרה לחוקר המל"ל. כך העידה (הדגשה לא במקור. ראו בעמודים 2-3 לפרוטוקול):

"ש. באותו יום יצאת ב-10:30 ?

ת. להערכתי.

ש. הייתה סיבה כלשהי שיצאת ב-10:30?

ת. כן, לא היה לי נעים להגיד ליד אדם חובש כיפה...

ש. עשית עוד סידורים חוץ מהקנייה בסופר?

ת. הלכתי סך הכל לקנות פדים והגעתי הביתה התקלחתי ושתיתי כדור ואחר כך נסעתי למזנון.

ש. למה אמרת לחוקר שיצאת מהעיר אחרי גמר סידורים ישירות לעסק ולא אמרת שיצאת מהבית ישר לעסק?

ת. אמרתי לו את זה, אמרתי לו שהייתי בסידורים אישיים, הייתי קצת נבוכה ולאחר מכן אמרתי לו שיצאתי מביתי. העיר זה הבית שלי שם אני ממוקמת.

ש. למה לא אמרת את המילה בית?

ת. אמרתי את זה שוב, בנוסף הבית שלי הוא בעיר ולזה התכוונתי, שאמרתי העיר זה הבית שלי. הבית שלי הוא בצנחנים 8 בתוך העיר.

ש. למה לא סיפרת לחוקר שחזרת הביתה, התקלחת ורק אחר כך יצאת?

ת. אמרתי לו שהייתי בסידורים אישיים, הייתי נבוכה.

ש. למה לא אמרת לו שחזרת הביתה ומשם יצאת?

ת. אמרתי לו. העיר זה הבית שלי ושם אני גרה, הצנחנים 8 בטבריה זה בעיר ולזה התכוונתי. אני גם הגעתי עם שבר שחקרו אותי שם, הייתי עם השפעה של תרופות והייתי מבולבלת. לא ידעתי שיכלתי לא להגיע לחקירה.

ש. בחקירה היית מבולבלת?

ת. לא התבלבלתי. אמרתי שהבית שלי הוא בעיר.

ש. את מצהירה בסעיף 16 שיצאת מביתך בסיום ענייניך האישיים ולכן הטענה היא לא רלוונטית? אם את טוענת שהסידורים האישיים לא רלוונטים למה סיפרת עליהם לחוקר

ת. אני הגעתי עם שבר ותרופות ולא חשבתי שאני לא צריכה לשתף, הסברתי שיצאתי מביתי.

ש. את אומר שיצאת מהבית למה סיפרת את כל מה שהיה בבוקר? אם יצאת מהבית אז הסידורים האישיים לא רלוונטיים, אז למה סיפרת עליהם?

ת. אין לי מושג. פשוט דיברתי על זה, לא חשבתי אם זה רלוונטי או לא רלוונטי, הייתי עם שבר והייתי ממש מבולבלת מהכדורים החזקים".

11. לטענת התובעת, הנתבע טעה בהחלטתו, זאת בין היתר מהנימוקים הבאים:

א. אין רלוונטיות למה שאירע קודם ליציאתה מביתה לעבודה. התובעת כופרת בטענת הנתבע כי התאונה אירעה לה תוך כדי יציאתה מסידורים בעיר טבריה לעבודתה.

ב. לראיה, מיקום התאונה ארע בסמוך למקום עבודתה במרחק של כ 2 מטר.

ג. התובעת מפנה לדו"ח מיון מיום התאונה לפיו התובעת הגיעה לביה"ח בשעה 14.33 ומכן שניתן ללמוד על כך שהתובעת אכן היתה אמורה להתחיל לעבוד מאוחר יותר ביום התאונה.

ד. לטענתה אין חולק כי התאונה ארעה בדרכה לעבודה (לאחר הסידורים האישיים) כאשר פניה מועדות למקום עבודתה.

ה. ביחס להודעתה במל"ל – טוענת כי התעכבה בשל אותם סידורים אישיים ויצאה מביתה הממוקם בעיר טבריה ועל כן כאשר נחקרה ונשאלה מהיכן יצאה לעבודה השיבה מהעיר בגמר סידורים וכוונתה היתה לכך שיצאה מביתה.

ו. מהפן המשפטי - לטענתה המחוקק בחוק הביטוח הלאומי מזכה עובד בהגנה בעת פגיעה בעבודה ועקב עבודה, המחוקק הרחיב את המונח "תוך כדי עבודה" גם לסיכוני דרך וקבע כי תאונה בדרך לעבודה תחשב כתאונה בעבודה ועקב העבודה.

ז. במקרה זה התובעת נסעה מעבודתה "בדרך המקובלת" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. סטיה או הפסקה קלה אינה מוציאה תאונה בדרך המקובלת מגדרה של תאונת עבודה.

12. הנתבע טען כי דין תביעתה של התובעת להידחות, זאת מהנימוקים הבאים:

א. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי רק לאחר שנפגשה עם עורך דין הבינה את החשיבות של החזרה הביתה מסידורים והיציאה מהבית. לטענת הנתבע, השינוי בגרסתה כעת, לפיו יצאה מביתה בגמר הסידורים לעבודה, נועד אך ורק לצרכי הוכחת תביעתה.

ב. התובעת העידה במספר הזדמנויות כי שעות עבודתה היו 9:00 - 19:00 ובהודעתה לחוקר הבהירה כי היא זו אשר צריכה היתה לפתוח את המזנון ביום התאונה. כלומר יום עבודתה היה אמור להתחיל בשעה 9:00 ואילו התאונה אירעה בשעה 13:00. מכאן, טענת התובעת כי התאונה אירעה בדרכה לעבודה שעה שבה החלה עבודתה משוללת כל יסוד. גרסתה אינה סבירה משלנוכח עיסוקה הרי ששעות פתיחת המזנון ידועות ופתיחת המזנון לאחר השעה 13:00 אינה סבירה.

ג. הנתבע מוסיף וטוען כי ככל שסבורה התובעת שאין רלוונטיות לעובדה כי ערכה סידורים אישיים ביום התאונה, עולה השאלה מדוע מלכתחילה התייחסה לכך בחקירתה לחוקר המל"ל.

ד. יש לקבל את גרסתה הראשונית של התובעת, כפי שנמסרה בטרם ניתן לה ייצוג משפטי.

ה. מהפן המשפטי – הנתבע שב וטוען כי התאונה בה היתה מעורבת התובעת לא אירעה תוך כדי נסיעתה לעבודה בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי.

דיון והכרעה

13.       נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין כבר כעת כי לאחר שעיינו בכלל החומר בתיק שהונח לפנינו ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית

14.        סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כך:

"תאונת עבודה - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמיו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד."

15.       סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מרחיב הגדרה זו, ביחס לדרך מן הבית לעבודה ולהיפך:

 "חזקת תאונה בעבודה -

80.  רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם:

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

16.       סייג להרחבה האמורה קבוע בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, להלן לשונו:

"הפסקה וסטיה

81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4),  (5) ו (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי...".

17. בעב"ל (ארצי) 20535-12-10‏ שלום ציפורה נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 1.12.2011, עמד ביה"ד הארצי לעבודה על הכללים הקובעים את אמות המידה להכרה בתאונה שארעה למבוטח בדרכו לעבודה או ממנה כתאונת עבודה. באותו עניין, נדרש בית הדין לשאלה האם המערערת סטתה מהדרך מביתה לעבודתה, באופן שמדובר בהפסקה או סטייה של ממש, שהביאה לניתוק המסלול הרגיל בו היא נוסעת מידי יום לעבודתה. כך פסק תוך הפנייתו לפרשת גורדון (עב"ל (ארצי) 639/09 ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.7.2011). הדגשה במקור:

"...בפרשת גורדון נדון עניינה של עובדת שנהגה להוביל את בנה למעון בבוקרו של יום, בדרכה לעבודה, ולאסוף אותו בסוף היום בדרכה הביתה. ביום הארוע, עזבה העובדת את מקום עבודתה כשעה לפני מועד העזיבה הרגיל, על מנת להשתתף במסיבת ט"ו בשבט במעון. בסיום המסיבה התכוונה העובדת לקחת את בנה הביתה, כמו בכל יום. העובדת הגיעה למעון והחנתה את רכבה, וביציאה מהרכב עיקמה את רגלה, נפלה ונחבלה ברגלה ובגבה.

בית הדין דן בשאלה האם היתה העצירה במעון בגדר הפסקה או סטייה של ממש על פי החוק. בית הדין סקר בהרחבה את הפסיקה הקיימת בנוגע לסוגיה שבנדון, תוך שקבע מהם הכללים הקובעים את אמות המידה להכרה בתאונה שארעה למבוטח בדרכו לעבודה או ממנה כתאונת עבודה.

הקריטריון הראשון בו עוסק פסק הדין הוא מטרת הנסיעה. ..לעניין זה נפסק בפרשת גורדון כך:

" מטרת נסיעתה הספציפית הזו, ועל כך אין מחלוקת, הייתה להשתתף בחגיגת ט"ו בשבט של בנה בגן. זו הייתה מטרת נסיעתה, ובמהלך נסיעה זו ארעה התאונה. התאונה ארעה לא בדרך לאיסוף ילדה מן הגן, אלא בדרך למסיבת ט"ו בשבט בגן. זו מטרה העומדת בפני עצמה הנפרדת מן המטרה לאסוף את ילדה מן הגן, ולכן אינה יכולה לחסות בצילו של סעיף 80(1) לחוק, וגם לא בצילו של סעיף 81(ב)(1) לחוק (הסעיף האחרון עניינו ליווי ילדים אל הגן וממנו). במקרה כזה אין משמעות לכך שהמערערת לא ממשה את כוונתה להגיע למסיבת ט"ו בשבט מן הכח אל הפועל. "כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. (דב"ע מא/0-160 הנ"ל)."

בית הדין קובע עוד כי גם בחינה של המקרה לאור הוראות סעיף 81(א) לחוק, דהיינו האם היתה סטייה או הפסקה של ממש מהדרך המקובלת, תוביל לאותה תוצאה...בכדי לקבוע האם מדובר בהפסקה או סטייה של ממש יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורכה. בית הדין מתייחס לדרישה כי ההפסקה תהיה אינצידנטלית לדרכו של אדם לעבודתו. אשר לאורך ההפסקה נקבע ראשית ועיקר כי כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו, אולם הפסקה מרצון המבוטח של 40 דקות עד שעה מהווה הפסקה של ממש.

לאחר שקלול כלל הנתונים, קבעה דעת הרוב בפרשת גורדון (כנגד דעתו החולקת של חברי השופט צור) כי מדובר בהפסקה רצונית, עם מטרה משל עצמה, שהיתה עתידה לארוך למעלה משעה אלמלא הפגיעה, ועל כן מדובר בהפסקה של ממש.

בסיכומו של דבר דחה ביה"ד בענין שלום ציפורה את הערעור כאשר ציין כך – (ההדגשה במקור):

" מקום בו הסטיות של המערערת מדרכה היו בעלות תכלית עצמאית, נועדו לשרת את צרכיה הפרטיים של התובעת, ונעשו ברצף כזה שהוביל לאיחור משמעותי של התובעת בהגעתה למקום עבודתה, יש לראות בהן כהפסקות של ממש, אשר אינן נרפאות מעצם חזרתה של המערערת לתוואי הנסיעה הרגיל".

מן הכלל אל הפרט

18. מכאן, ולאור הדין החל, נפנה להכריע במחלוקת שבין הצדדים. במקרה שלפנינו, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת עובדתית, והיא בשאלה האם יצאה התובעת לעבודתה מביתה או שמא בסיום סידוריה האישיים המשיכה למקום עבודתה. להלן ניגש להכריע במחלוקת זו.

19. התובעת נסעה לעבודתה עם גמר סידוריה האישיים - מעיון בחומר הראיות שהונח לפנינו ולאחר ששמענו את עדות התובעת, אנו סבורים כי גרסאותיה של התובעת כפי שמסרה בהזדמנויות שונות אינן מתיישבות זו עם זו. ונפרט:

א. בגרסתה כפי שציינה בהגשת תביעתה למל"ל מיום 20.5.2019, כלומר כשבועיים ימים לאחר התאונה, נמנעה התובעת מלציין כי ביום התאונה בבוקר ערכה סידורים אישיים.

מנגד, בגרסה שמסרה לחוקר המל"ל, מיום 10.7.2019, כחודשיים לאחר התאונה, דאגה התובעת לפרט את השתלשלות האירועים ביום התאונה וציינה כי בבוקר יום התאונה ערכה סידורים אישיים.

בהמשך, בעדותה לפנינו, כאשר נשאלה התובעת מדוע כלל ציינה את עניין הסידורים האישיים, טענה כי הגיעה לחקירה "עם שבר ותרופות ולא חשבתי שאני לא צריכה לשתף, הסברתי שיצאתי מביתי...".

התרשמנו כי התובעת מנסה לערפל את השוני בגרסאותיה השונות, בטענה כי במועד מסירת הודעתה לחוקר המל"ל היתה "מבולבלת" בשל תרופות. והרי שסביר להניח כי במעמד הגשת תביעתה למל"ל – מועד שהיה סמוך יותר למועד התאונה מאשר המועד בו נחקרה ע"י חוקר המל"ל, התובעת היתה גם אז עם "שבר ותרופות" – כלומר ב"מצב תודעתי" אשר לכל הפחות דומה לזה בו היתה במעמד החקירה.

מכאן שלמעשה, בין אם יצאה מביתה לעבודתה לאחר הסידורים ובין אם יצאה לעבודתה מיד בתום הסידורים - אין לפנינו מחלוקת כי בבוקר התאונה, ערכה התובעת "סידורים" כהגדרתה, בעניינים אישיים.

ב. התובעת מסרה בהודעתה לחוקר המל"ל, בשלוש הזדמנויות במהלך חקירתה, כי יצאה לכיוון עבודתה לאחר "גמר הסידורים". פעם אחת בשורה 7 בעמוד 2 להודעה כאשר השיבה "...ואני בסביבות עשרים לאחת יצאתי מטבריה מהעיר אחרי גמר הסדורים ישירות לעסק ..." ובפעם שניה בשורה 16 בעמוד 2 להודעה כשנשאלה " באיזה שעה היית אמורה לעבוד? והשיבה: "גמר הסדורים...אני עצמאית..." ופעם שלישית, בשורות 20-21 בעמוד 2 "מהיכן יצאת לכיוון העבודה?" השיבה: "מהעיר בגמר הסדורים".

התובעת עומתה בחקירתה הנגדית עם גרסתה האמורה והשיבה כי "אמרתי לו שהייתי בסידורים אישיים, הייתי קצת נבוכה ולאחר מכן אמרתי לו שיצאתי מביתי" (עמוד 3 לפרוטוקול שורות 1-2) – כאן גרסת התובעת אינה מתיישבת עם הגרסה אותה מסרה לחוקר המל"ל. לכאורה טוענת התובעת כי אמרה לחוקר שיצאה מביתה בגמר הסידורים אך עיון בהודעה לחוקר לא מלמד כי נרשם פרט זה והתובעת לא העלתה טענה כנגד אמיתות התוכן הנרשם בהודעה לחוקר.

על כן, לנוכח הסתירה האמורה כאמור, כמו גם בהתבסס על התרשמותנו מעדותה של התובעת, אשר ניכר כי נמנעה מלהביא בפנינו את מלוא העובדות הרלוונטיות, כהוויתם, איננו יכולים לקבל כעת גרסה לפיה במעמד הודעתה לחוקר המל"ל, טענה כי יצאה מביתה לעבודה. המסקנה המתיישבת יותר ממכלול גרסאותיה, היא כי לכל היותר התובעת נסעה בגמר ה"סידורים האישיים" כטענתה, ישירות לעבודה.

20. פרט נוסף המלמד על כך כי במקרה שלפנינו לתובעת לא אירעה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי וכי היתה הפסקה של ממש בדרכה של התובעת לעבודתה הוא שעת התאונה.

אין מחלוקת כי התאונה התרחשה בשעה 13:00 לערך (וכפי שציינה בתביעתה למל"ל). ניסיונותיה של התובעת להסביר כי היא עצמאית וככזו עשויה לעיתים לפתוח את עסקה בשעה מאוחרת יותר, אין בהם כדי לשכנע כי לא ארעה הפסקה של ממש בדרכה של התובעת לעבודתה – הפסקה אשר כפי שנפסק בעניין שלום ציפורה אינה יכולה להתרפא מעצם חזרתה של התובעת לדרכה המקובלת לעבודתה.

כלומר, מקום שאין כל מחלוקת לגבי שעות עבודתה של התובעת ושעת פתיחת עסקה בשגרה בשעה 9:00 (וגם אם לעיתים בשעה 11:00, כפי שתיארנו בפרק העובדתי לעיל), אין בידינו לקבל את גרסת התובעת כי פתיחת עסקה תוכנן לאותו יום לאחר השעה 13:00, משאינה סבירה בעינינו. בהקשר זה נוסיף ונציין כי איננו מוצאים מקום להתייחס למסמכים (דו"חות Z) שצורפו לסיכומי התובעת, אשר הגשתם לא הותרה וממילא התובעת לא נחקרה אודותם.

21. התרשמנו כי "התכלית המיידית" של התובעת בבוקר התאונה עם צאתה את ביתה, לא היתה להגיע לעבודה. גם אם היה בכוונתה להגיע בסופו של דבר למקום העבודה, אין די בכך בכדי לקבוע כי זו היתה מטרתה באותו בוקר, זאת מעבר לפער הזמנים בין שעת יציאה מביתה ל"סידורים" והשעה בה נפגעה בתאונה.

עוד נציין כי היה באפשרות התובעת להביא בפנינו ראיות המוכיחות את טענותיה, כמו אישור שעת תשלום הרכישות שביצעה לטענתה, או מיקומה בהתאם לאיכון טלפוני, אולם התובעת משיקולים השמורים עמה, בחרה שלא לעשות כן.

בעניין אי הבאתה של ראיה מהותית, עסקו בתי המשפט, לא אחת, בספרו של י. קדמי, על הראיות, דיונון 1991, חלק שני עמ' 917, הוא קובע כי:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראיתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...

..

התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, בה על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההמנעות כדין הודאה בכך שאילו הוברה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע."

בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 97, נקבע כי:

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה בה דוגלת התביעה".

ומן הראוי לציין את ההערה בע"פ 522/84 ג'מאל דרויש סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, ולפיה:

"...ההלכה הנ"ל כוחה יפה גם במשפט אזרחי."

בע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח(1) 184, נקבע כי:

"במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד, אשר בידו

ידיעות העשויות לסייע לבירור דברים, ואם אין הוא מביא אותן לפני ביהמ"ש,

יש בכך חיזוק לדברי היריב..."

בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 נקבע כי:

"כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."

 22. לפיכך, צדק הנתבע עת קבע כי התאונה שאירעה לתובעת בנסיעתה לעבודה, אינה בגדר "תאונת עבודה".

סוף דבר

23. התביעה נדחית.

24.       אשר לשאלת ההוצאות – בשים לתוצאה אליה הגענו ולצורך בהכרעה שיפוטית בהליך זה, חרף המלצה מפורשת שניתנה בדיון שהתקיים בהליך, היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות הליך זה. חרף האמור ולפנים משורת הדין, החלטנו שלא לעשות כן. לפיכך – אין צו להוצאות.

25. כל אחד מן הצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ד בניסן תשפ"א (6 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.