לפני תביעה קטנה לתשלום פיצויים בסך של 12,000 ₪ ותביעה שכנגד לתשלום פיצויים בסך של 25,553 ₪. ברקע שתי התובענות, עומדת עסקת מכר רכב מזדה שנת 2002 (להלן: "הרכב"), שנערכה ביום 17.10.18, בין התובע (המוכר) לבין הנתבע (הקונה), מבלי שבוצעה העברת בעלות.

תמצית טענות התובע והנתבע שכנגד

התובע מכר לנתבע את הרכב, ביום 17.10.18, תמורת תשלום סך של 5,000 ₪. הנתבע בדק את הרכב ונסע בו, ורק לאחר מכן שילם לתובע את התמורה המוסכמת. הרכב היה ללא תקלות.

נערך בין הצדדים זיכרון דברים, אך לטענת התובע, הצדדים לא חתמו עליו. התובע טוען, כי הנתבע זייף את חתימתו על זיכרון הדברים, על מנת להעביר את הרכב טסט. עוד טוען התובע, כי יום לאחר קבלת הסך של 5,000 ₪, ביקש מהנתבע להעביר בעלות ברכב, אך הנתבע התחמק ממנו ודחה אותו. הנתבע ורעייתו נסעו ברכב ונהגו בו מנהג בעלים, ללא העברת בעלות, וצברו 5 דו"חות חניה, שהוצאו על שם התובע, הבעלים הרשום של הרכב (ראו דו"חות חניה החל מיום 18.12.18 וכלה ביום 3.2.19). התובע השאיר את דו"חות החניה במען מגוריו של הנתבע, אך הנתבע לא שילם אותם. או אז, פנה התובע למשטרת ישראל, אך שם נמסר לו כי אי העברת בעלות ברכב אינו עניין פלילי, לכן אין מקום להתערבות המשטרה. באין ברירה ובעצתו של עורך דין מטעמו, שילם התובע את דוחות החניה ביום 16.12.19, בסכום כולל של 2,000 ₪ וכעת הוא תובע מהנתבע, בין היתר, החזר כספי בגין תשלומם. כיוון שהנתבע ורעייתו המשיכו לקבל דו"חות חניה, בעוד הרכב רשום על שם התובע (לא הוצגו ראיות על קבלת דו"חות חניה נוספים מעבר לחמשת הדו"חות הנזכרים מעלה), הגיע בנו של התובע, מר יוסף חיים עובד, לבית הנתבע והפציר בו לשלם את הדו"חות. מפגש זה בין הצדדים, הסתיים בכך שהנתבע, כך הטענה, תקף את בנו של התובע, מר יוסף חיים עובד. הנתבע מצדו הגיש תלונה במשטרת ישראל על כך שמר יוסף חיים עובד תקף אותו. לבסוף טוען התובע, כי בצר לו ובשל חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבע, ובהתחשב בכך שבכל פעם שביקש להעביר בעלות ברכב הדבר הסתיים באלימות קשה מצד הנתבע, פעל התובע, ביום 7.7.19 (כתשעה חודשים לאחר מכירת הרכב), להוריד את הרכב מהכביש.

התובע העמיד את תביעתו על סכום של 12,000 ₪ המורכב מהחזר תשלום דו"חות החניה (סך של 2,000 ₪), תשלום סכום של 2,500 ₪ לייעוץ על ידי עורך דין (לא הוצגה קבלה) ופיצוי עבור טרחה, אובדן זמן ועגמת נפש, בין היתר, בשל הפסד ימי עבודתו כסופר סת"ם והפסד ימי לימודים בכולל.

תמצית טענות הנתבע והתובע שכנגד

הנתבע דוחה מכל וכל את טענת התובע לפיהן, זיכרון הדברים נערך אך לא נחתם, וטוען כי זיכרון הדברים נחתם גם נחתם. הנתבע טוען, כי לאור היכרות מוקדמת עם התובע, סמך עליו בעיניים עצומות, והאמין לתובע, כי הרכב תקין לחלוטין ולא ערך לו בדיקה מקדימה. בפועל, התברר לנתבע, כבר בימים הראשונים לאחר הרכישה, כי הרכב תקול, דבר שהביא אף להחלפת מצבר חדש בעלות גבוהה ואלטרנטור משופץ. לטענת הנתבע, הוא התקשר לתובע וביקש לבטל את העסקה כיוון שמדובר בכישלון תמורה ובמקח טעות, אך התובע סירב. עוד טוען הנתבע, כי בנו של התובע, מר יוסף חיים עובד, תקף אותו בביתו והוא נזקק לקבלת טיפול רפואי. הנתבע מחדד ומטעים, כי ביום 5.11.18 הפקיד התובע את רישיון הרכב במשרד הרישוי, לאחר שמכר לו את הרכב. הנתבע מצדו ביצע טסט לרכב, ביום 1.5.19, והמשיך לנהוג ברכב מנהג בעלים. לבסוף, ביום 7.7.19, הוריד את הרכב לצמיתות מהכביש, וקיבל סך של 628 ₪ לחשבונו, בגין אגרת הטסט ששילם הנתבע. הנתבע טוען כי התובע עשה דין לעצמו ודין תביעתו דחיה. התובע בחר לשלם דו"חות שלטענתו לא תחת אחריותו. עוד טוען הנתבע, כי העובדה שהתובע שילם את הדוחות היא הודאה בכך שהוא ביצע את העבירות. אילו היה פועל ברוח החוק היה מכחיש שהוא ביצע את העבירות ובמידה שהיה מוכיח את הדברים, הדוחות היו מוסבים על שם הנתבע. הדעת נותנת כי על התובע, הבעלים הרשום, לשלם את הדוחות. הנתבע מבאר ומחדד כי התובע סרב להיפגש עמו על מנת להעביר בעלות ברכב. בגין כל אלה, הגיש הנתבע תביעה שכנגד כנגד התובע ובנו, מר יוסף חיים עובד, במסגרתה הוא עותר לקבלת פיצויים בסכום כולל של 25,553 ₪, המורכבים, בין היתר, מהרכיבים דנן: החזר עלות הרכב (סך של 5,000 ₪); עלות תיקון הרכב (סך של 2,691 ₪); עלות של 500 ₪ בגין תיקון נזק פח לדלת הרכב שגרם בנו של תובע, מר יוסף חיים עובד; עלות ביטוח חובה לרכב (סך של 3,734 ₪ לתקופה של שנתיים); 628 ₪ בגין עלות טסט. כמו כן, עותר הנתבע לתשלום של 3,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה בשל איומים על חייה של בתו בת ה- 12 על ידי בנו של התובע, מר יוסף חיים עובד; תשלום סכום של 3,000 ש"ח ₪ בגין לשון הרע שהוציא התובע על הנתבע בקהילת דרכי תורה ובבניין מגוריו של הנתבע וקבלת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח בגין הלבנת פנים ברבים כשהתובע צעק על הנתבע למול עשרות אנשים ולעיני פקחים ושוטרים "הוא העבריין הכי גדול ברחובות". לבסוף, עותר הנתבע לקבלת סכום של 2,000 ₪ עבור הוצאות משפטיות ועבור בזבוז ימי עבודה.

דיון ומסקנות

מצאתי לקבל את התביעה העיקרית בחלקה הקטן בלבד (כדי גובה דו"חות החניה ששילם התובע, בהפחתת אגרת הטסט ששילם הנתבע והועברה לתובע) ולדחות את התביעה שכנגד, וזאת בלא לעשות צו להוצאות בשתי התובענות.

ראשית, לא הוכח לי ולא שוכנעתי בראיות, כי התובע מכר לנתבע רכב תקול. גם לא שוכנעתי, כי הנתבע פנה לתובע, בזמן אמת, בדרישה לביטול עסקת המכר בגין הפגמים הנטענים ברכב. כך למשל, הנתבע טען כי החליף מצבר לרכב מיד בסמוך לאחר רכישתו, אך לא הובאה כל ראיה לכך. הנתבע צירף לכתב ההגנה מטעמו תעודת אחריות למצבר, מיום 2.10.18 (קרי, לפני רכישת הרכב מהתובע), כאשר שם הלקוח הנקוב בה הוא "מרכז הכשרה" ולא הנתבע ואף לא מצוין בה מספר הרכב. גם טענת הנתבע לגבי החלפת אלטרנטור ברכב, לאחר יום הרכישה, 17.10.18, התבררה כלא נכונה, עת חשבונית המס מהמוסך, שצורפה לכתב ההגנה, נושאת תאריך 2.10.18.

שנית, אני מאמינה לתובע, כי פנה לנתבע מספר פעמים בבקשות להשלים את העברת הבעלות ברכב על שם הנתבע, אך זה האחרון סירב לעשות כן. סירוב זה לרשום את הבעלות ברכב על שם הנתבע, הלהיט את הרוחות בין הצדדים, והוביל לסכסוך שכלל אלמנטים הדדיים של אלימות. בשל אי רישום הבעלות ברכב על שם הנתבע, למרות שנהג בו מנהג בעלים, התקבלו חמישה דו"חות חניה לרכב, על שם התובע, למרות שאין חולק כי מי שביצע את העבירות העומדות בבסיס מתן הדו"חות, הוא הנתבע או מי מטעמו. לטעמי, אם הנתבע היה טורח לשלם את דו"חות החניה במועד ואף דואג להשלים את העברת הבעלות ברכב, מיד בסמוך לאחר רכישתו, כפי בקשת התובע, התובע לא היה נוקט בדרך הקיצונית והלא מידתית של הורדת הרכב מהכביש, כתשעה חודשים לאחר ביצוע עסקת המכר. אני קובעת בזה כי התנהלות הנתבע לאחר רכישת הרכב, הן באי השלמת רישום הבעלות ברכב על שמו, הן באי תשלום דו"חות החניה שהתקבלו על שם התובע, היא זו שהובילה את התובע, בלית ברירה ובבחינת כלו כל הקיצין, לפעול כפי שפעל. ברם, בעוד תשלום דו"חות החניה שצבר הנתבע והתקבלו על שם התובע, הייתה לדעתי בבחינת פעולה מידתית וסבירה, הורדת הרכב מהכביש, בפעולה חד צדדית, ובאופן שיפקיע את בעלות הנתבע ברכב, הייתה קיצונית, בלתי סבירה ובלתי ראויה. לפיכך, בחירת התובע להוריד את הרכב מהכביש, בלא למצות הליכי משפט פחות דראסטיים, שאין בהם כדי להפקיע את בעלותו של הנתבע ברכב, מאיינת את זכותו לדרוש מהנתבע כל פיצוי מעבר להחזר הדו"חות ששילם, בניכוי אגרת הטסט לרכב בסך של 628 ₪, אותה שילם הנתבע והועברה לחשבונו של התובע לאחר הורדת הרכב מהכביש.

שלישית, הנתבע, הוא התובע שכנגד, מנוע ומושתק מלדרוש פיצוי כלשהו מהתובע, עת הוא זה שבהתנהגותו הוביל את התובע לפעול כפי שפעל בנסיבות העניין. כאמור מעלה, הורדת הרכב מהכביש, אף שאינה דרך פעולה תקינה וסבירה, הייתה נמנעת אם הנתבע היה משתף פעולה עם התובע ודואג לרשום את הבעלות ברכב על שמו ולמצער לשלם את דו"חות החניה שהתקבלו על שם התובע במועד. כזאת לא עשה הנתבע, ומה לו כי ילין.

תוצאת הדברים היא, כי אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה הקטן בלבד ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 1,372 ₪, בערכי יום פסק הדין, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הנתבע רשאי להפקיד את סכום פסק הדין בתיק בית המשפט ולאחר הפקדתו, המזכירות תעבירו לתובע. איני עושה צו להוצאות.

אני דוחה את התביעה שכנגד ללא צו להוצאות, מטעמי מניעות והיעדר הוכחה.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אדר ב' תשפ"ב, 05 מרץ 2022, בצאת השבת, בהעדר הצדדים.