החלטה

א. ההליך

1. בקשה שהוגשה מטעם הנתבעת מס' 5 לסלק על הסף את תביעת התובעות 4 עד 17 נגדה.

נטען בבקשה, כי התובעות 4 עד 17 הן חברות ביטוח זרות, ועל כן אין הן זכאיות להגיש תביעת תחלוף לפי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981. הבקשה נסמכת על החלטת בית משפט מחוזי מרכז בתיק א' (מחוזי מרכז) 53025-11-14 VIG Vienna Insurance Group נ' רשות ניקוז ונחלים שרון ואח' (13.10.2015) (להלן – "עניין ויינה"), מפי כב' השופט מר א' שוורץ, ופסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8044/15 VIG Vienna Insurance Group נ' רשות ניקוז ונחלים שרון ואח' (23.1.2017), שדחה את הערעור שהוגש על החלטה זו.

2. בפתח החלטתי מבקש אני לציין, כי דחיית הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין "ויינה", נעשתה בדרך הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. מטעם זה, פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בערעור אינו "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון" לעניין סעיף 20(ב) לחוק־יסוד: השפיטה (וראו: דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין פקיד השומה חיפה (24.06.2012); בש"א 240/18 שרון כוכבי נ' עיריית רחובות (11.01.2018); דנ"א 2899/19 אסכנדר ג'באלי נ' בני עאדל ג'באלי חברה לעבודת עפר ופיתוח (15.05.2019); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים, (21.11.2002); ע"א 1585/01 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (28.8.2001)).

ב. כתב התביעה

3. עניינה של התביעה בנזק שנגרם לציוד, שכלל צנרת ומגופים במשקל של כ- 60 טון, בשווי של כ- 770,000 דולר, אשר יובא ארצה בהובלה ימית עבור התובעות 1 עד 3. המטען יועד לתשתית היבשתית, שהוקמה במסגרת פרוייקט הפקת הגז הטבעי מאתר "לוויתן".

4. נטען בכתב התביעה, כי בתאריך 9.8.2018, לאחר פריקת המטען מהאניה בה הובל, והעמסתו על משאית הנתבעת מס' 5, נמצא כי המטען ניזוק. עוד נטען, שחלק מרכיבי המטען נשברו, וחלקם התנתקו או התעקמו, באופן שלא ניתן היה לעשות בהם שימוש. עוד נטען בכתב התביעה, כי בעקבות הנזקים שנגרמו למטען, נגרמו לתובעות נזקים כבדים, אותם העמידו התובעות, לצורך שומת אגרת המשפט, על סכום של 900,000 דולר, השווים במועד הגשת התביעה לסכום של 3,127,635 ₪.

5. התובעות 1 עד 3 הן החברות השותפות להפקת הגז הטבעי באתר "לוויתן", והתובעות 4 עד 17 הן חברות הביטוח "אשר בכל בזמנים הרלוונטיים לתובענה דנן ביטחו ... את הפרוייקט, כל אחת על פי האינטרס שלה בפוליסת ביטוח ... ע"ש התובעת מס' 2" (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן).

6. הנתבעת מס' 5 - היא המבקשת בבקשה שלפני - צורפה להליך בתורת המוביל היבשתי, וזאת למקרה ויוכח, שהיא אחראית לנזק שאפשר ונגרם למטען במהלך ההובלה היבשתית, בדרך מנמל הפריקה ועד לאתר היעד.

ג. הבקשה לסילוק תביעת הנתבעות 4 עד 17

7. כאמור, בבקשה שלפני עותרת הנתבעת מס' 5 לכך שתביעת הנתבעות 4 עד 17 תידחה על הסף. בקשת הנתבעת מס' 5 נסמכת על ההחלטה שניתנה בעניין "ויינה". בהחלטה זו קבע בית המשפט המחוזי (בסעיף 33 להחלטתו), כי זכות השיבוב לפי סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח, מוקנית אך ורק לחברות ביטוח שעומדות בתנאי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק הפיקוח"), דהיינו, חברות שקיבלו רישיון לפעול כחברות ביטוח בישראל. עוד נטען, כי הגם שהתובעות 2 עד 3 חתמו על כתבי קבלה עת קיבלו סכומי כסף מאת הנתבעות, לא ניתן להכיר בכתבי קבלה אלה ככתבי המחאת זכויות מהמבוטח למבטח, וזאת לאור סעיף 22 לפקודת הנזיקין, הקובע כי אין המחאת זכויות בנזיקין אלא מכוח חוק.

הנתבעת מס' 5 מוסיפה וטוענת, כי כבר מקריאת כתב התביעה המתוקן עולה, כי המסכת העובדתית המתוארת בו, אינה מקימה בידי התובעות 4 עד 17 עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 5, ויש אפוא מקום לדחות את תביעתן כבר בשלב זה.

8. לעומת טענות באת כוח הנתבעת מס' 5 טוען בא כוח התובעות, כי המצב המשפטי אינו כה חד וחלק, ואינו מצדיק סילוק תביעתו של מבטח זר על הסף. בתגובתו לבקשה פרט בא כוח התובעות את העמדות הנוגדות אשר הובעו בסוגיה העומדת לדיון, לרבות החלטת כב' סגן הנשיא, השופט ר' סוקול בת"א (מחוזי חיפה) 35583-11-18 Aras Romorkor Hizmetleri נ' האוניה Chrysopigi (29.11.2019), עליה הוגש ערעור לבית משפט העליון בע"א 8588/19 שעדיין תלוי ועומד (ולהלן – "עניין קריסופיגי"). בא כוח התובעות מוסיף, שגם את תתקבל בקשת הנתבעת מס' 5, לתובעות 1 עד 3 הזכות לתבוע בגין הסכומים ששולמו על ידי התובעות 4 עד 17.

ד. פעילות חתמי לוידס בישראל

9. תחילה אדון בעניינם של התובעים מס' 4. התובעים מס' 4 הם "חתמי לוידס" ממספר סינדיקטים, שמספריהם פורטו בכותרת כתב התביעה. להבדיל מכל יתר חברות הביטוח הזרות, שבעניינן אדון בהמשך, חתמי לוידס נהנים בישראל מדין מיוחד. דין זה פוטר את חתמי לוידס מהצורך לקבל רישיון לעסוק בעסקי ביטוח בישראל לפי חוק הפיקוח, ולהלן אבהיר.

10. בתאריך 25.10.1951, נכרת הסכם בין מדינת ישראל ו"ועדת לוידס" (The committee of Lloyd's), המסדיר את פעילותם של חתמי לוידס בישראל. בעקבות ההסכם שנכרת, פרסם שר האוצר, בתאריך 18.12.1951, את הוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (ללוידס), התשי"ב – 1952 (ק"ת, תשי"ג עמ' 371 (חוברת מס' 233)). בהוראות אלה, אשר ניתנו בתוקף סמכותו של שר האוצר לפי סעיף 14 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשי"א – 1951, פטר שר האוצר את "חותמי ללוידס (Lloyd's Underwriters)" מקיום הוראות חוק הפיקוח שעמד בתוקף אז. הוראות אלה לא בוטלו עד היום, ובסעיף 86 לחוק הפיקוח העכשווי נקבע, כי "תושב חוץ שערב יום התחילה עסק בעסקי ביטוח בישראל והיה פטור לפי 14 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשי"א – 1951 .... זכאי לפטור דומה מהוראות חוק זה".

התוצאה הנובעת מדברים אלה היא, שחתמי לוידס זכאים לעסוק בעסקי ביטוח בישראל, מבלי שהם חייבים בקיום הוראות חוק הפיקוח.

11. בפסק הדין בעניין "ויינה", העומד בבסיס בקשת הנתבעת מס' 5, סקר בית המשפט (כב' השופט אורן שוורץ) שורה של פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, מהם ניתן ללמוד, שבתי המשפט נטו לאמץ פרשנות, לפיה זכות תחלוף הביטוח תינתן רק למבטח שעמד בתנאי הוראות חוק הפיקוח. כמו כן התייחס בית המשפט לעמדת המפקחת על הביטוח, שהוגשה לבית המשפט לפי בקשתו.

בסופו של דבר קבע בית המשפט, כי "מבטח" הזכאי ליהנות מזכות התחלוף, לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, הוא אך ורק מבטח "שעמד בתנאי הוראות חוק הפיקוח" (סעיף 33 לפסק הדין בעניין "ויינה").

ואולם, גם אם נניח לרגע, שהכלל שנקבע בפסק הדין בעניין "ויינה" הוא כלל נכון (ולכך אשוב בהמשך הדברים, שכן דעתי שונה), הרי לא ניתן להפעילו על חתמי לוידס, המורשים לעסוק בעסקי ביטוח בישראל מכוח הפטור שניתן להם מהוראות חוק הפיקוח.

12. לפיכך, נוכח הפטור שניתן להם בהוראות שר האוצר הנזכרות, חתמי לוידס עומדים בתנאי חוק הפיקוח. על כן, מלכתחילה לא היה מקום שבאת כוח הנתבעת מס' 5 תכלול אותם בבקשתה לסילוק התביעה נגדה על הסף בהסתמך על פסק הדין בעניין "ויינה".

ה. זכות התחלוף

13. יסודותיה של זכות התחלוף נעוצים בדיני עשיית העושר ולא במשפט. מהותה של זכות התחלוף הובהרה ברע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.07.2011):

"עקרון התחלוף נועד להסדיר בצורה הוגנת את מערך הזכויות והחובות במשולש היחסים שבין הניזוק, המזיק והמיטיב. הוא נועד להבטיח את מלוא זכויותיו של הניזוק לפיצוי על פגיעתו, ולא למעלה מכך; הוא מכוון לממש את חיובו של המזיק לפצות על הנזק, אך לא מעבר לגבולות אחריותו הוא; והוא נועד לאפשר למיטיב לקבל שיפוי מהמזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק, אשר לא כוסה על ידי המזיק, והכל בגבולות אחריותו של המזיק. בדרך זו, הניזוק זוכה בפיצוי מלוא נזקו, בין מן המזיק בלבד ובין מן המיטיב בלבד, ובין משניהם כחלקיהם; המזיק מחוייב בגדרי אחריותו כלפי הניזוק והמיטיב, לפי הענין; והמיטיב זוכה בשיפוי בגין הטבתו בגבולות אחריות המזיק. תביעת התחלוף מאפשרת למיטיב לבוא בנעליו של הניזוק לצורך תביעת השיפוי כלפי המזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק. הכפפת תביעת המיטיב לתביעת הניזוק נועדה להגן על המזיק שלא תיפרץ מסגרת אחריותו בשל התערבות המיטיב, וכדי שלא יחוייב בסופו של יום בפיצויי נזק החורגים מגדר אחריותו כלפי הניזוק ..... "

ברע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (28.2.2012), תאר בית המשפט (כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין) את הסימטריה הנוצרת בין המבוטח, המבטח והמזיק, והוסיף, כי "בהתקיים סימטריה מלאה נמנעת התעשרותו הבלתי צודקת של הניזוק אך גם התעשרותו הבלתי מוצדקת של חייב שהמבטח פרע את חובו".

ברור אפוא, שאם תיחסם תביעת תחלוף של מבטח, מקומי או זר, הגורם היחיד שייהנה מכך יהיה המזיק, אשר יופטר מלשלם פיצויים, באופן מלא או חלקי, עבור הנזק שנגרם על ידו. ההיגיון הוא היגיון פשוט: כיוון שזכות התחלוף נועדה למנוע עשיית עושר ולא במשפט, חסימת הזכות, תאפשר למזיק להתעשר ולא במשפט.

ו. זכות תחלוף למבטח הזר

14. משמעות פסק הדין שניתן בעניין "ויינה" היא חסימתם של מבטחים זרים, שלא קיבלו רישיון לעסוק בעסקי ביטוח בישראל או פטור מהוראות החוק (כמו למשל חתמי לוידס), מלתבוע מזיקים בגין תגמולי ביטוח ששולמו על ידם למבוטחיהם. עם כל הכבוד, הנני סבור שלעניין זכות התחלוף, אין מקום להבחין בין מבטח (ישראלי או זר) שמחזיק ברישיון לעסוק בעסקי ביטוח בישראל ובין מבטח זר שאינו מחזיק ברישיון שכזה.

15. על מבטח העוסק בעסקי ביטוח בתחום הטריטוריאלי של מדינת ישראל חלות שתי מערכות של דינים. המערכת האחת היא המערכת הרגולטורית, הנשלטת על ידי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, (ביטוח), תשמ"א – 1981, והמערכת השניה היא מערכת המשפט הפרטי, הנשלטת בעיקרה על ידי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.

בסופו של דבר, שתי מערכות הדינים כאחת, נועדו להגן על צרכני הביטוח בישראל, להבטיח את יציבותן של חברות הביטוח הפועלות בישראל, וכן להבטיח כי תפעלנה בצורה תקינה והוגנת כלפי הצרכנים. הצורך בהגנה על צרכני הביטוח נובע בראש ובראשנה מפערי הידע ומפערי הכוח שקיימים בין מבטחים מן הצד האחד והמבוטחים מן הצד השני.

16. החקיקה הטריטוריאלית הישראלית, בוודאי שאינה יכולה למנוע ממבטחים זרים לעסוק בעסקי ביטוח במדינות הזרות בהן הם פועלים, ואף אין כל מניעה, שתושב ישראל יבטח סיכונים שהוא חושש מפניהם אצל מבטח זר דווקא, בחוזה ביטוח שנכרת במקום מושבו של המבטח הזר. יתרה מזאת, דווקא בביטוח סיכונים שהתרחשותם עלולה לגרום לנזקים כבדים, בהרבה מקרים מבטחים ישראלים "מגייסים" לצדם מבטחים זרים, בין כשותפים לביטוח ובין כמבטחי משנה, כדי להבטיח את פיזור הסיכון ואת יכולת הפירעון אם חס וחלילה הסיכון המבוטח יתממש. עניין "קריסופיגי" הוא דוגמה מובהקת לאופיים הבינלאומי של עסקי הביטוח, שכן שם מדובר בדוברה שבבעלות חברה תורכית, שבוטחה על ידי בעליה בחברת ביטוח רומנית, וניזוקה בעת שביצעה עבודות לבניית נמל חדש בישראל. באשר לעניין שלפני, עולה מפוליסת הביטוח, שהעתקה צורף לכתב התביעה, כי המבטחות 4 עד 17 ביטחו סיכונים בהיקף של כ- 4 מיליארד דולר. האם יש בישראל חברת ביטוח, המסוגלת להפיק פוליסת ביטוח בהיקף שכזה, בלא מעורבות של מבטחים זרים?

17. מבטחים זרים, שאינם עוסקים בעסקי ביטוח בישראל, אלא מחוצה לה, אינם נזקקים לרישיונות לפי חוק הפיקוח, ואינם כפופים להוראות האסדרה הישראליות. המערכת המאסדרת לה כפופים המבטחים העוסקים בעסקי ביטוח בישראל אינה חלה עליהם. עם זאת, בהחלט יתכן מצב, שמבטח זר ששילם תגמולי ביטוח למבוטחו, בגין נזק שנגרם על ידי מזיק ישראלי, יידרש להגיש תביעת תחלוף נגד המזיק בבית משפט בישראל. בחוק הפיקוח הוגדר מהו "עיסוק בביטוח", הוא למעשה העיסוק הטעון רישיון לפי חוק הפיקוח מטעמי הגנת הצרכן, וכך נקבע בהגדרה:

"עיסוק בביטוח" - התקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח, למעט מתן אחריות למצרך או לשירות הנלווה לעיסוק עיקרי אחר של נותן האחריות; לענין זה, "התקשרות" - לרבות הצעה להתקשרות ולרבות התקשרות שלא לשם הפקת רווחים;

(ההדגשה שלי – י"כ)

הגשת תביעת תחלוף אינה נוגעת לשלב בו המבטח עוסק ב"התקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח". על כן, ולמעשה, לפי חוק הפיקוח, הגשת תביעת תחלוף אינה חלק מה"עיסוק בביטוח". מכאן מתבקש, שאין מקום לראות מבטח זר - שאינו כפוף לדיני האסדרה המקומיים, אך נאלץ להגיש תביעת תחלוף בישראל - כמי שעושה דבר מה בניגוד לחוק הפיקוח.

18. בהגשת תביעת תחלוף מתבקשת השאלה, מה הבסיס המשפטי, היכול לבסס את עילת התביעה של המבטח הזר לזכות התחלוף בגין תגמולי הביטוח ששילם.

בעניין שלפני, יש לבחון שני מישורים, המבססים את זכות המבטחות הזכות לתחלוף. בראש ובראשונה, יש לבחון את היחסים החוזיים בין המבטחות הזרות והחברות המבוטחות. יחסים חוזיים אלה מוסדרים בחוזה הביטוח, שתניותיו קיבלו ביטוי בפוליסת הביטוח, שהעתק הימנה צורף לכתב התביעה. כמו כן יש לבחון את כתבי הקבלה שנחתמו על ידי התובעות 2 ו- 3, שאף הם צורפו לכתב התביעה. לאחר מכן, יש לבחון את תחולת סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח על היחסים בין המבטחות הזרות והנתבעת מס' 5.

19. במישור היחסים החוזיים, שבין החברות המבוטחות והחברות המבטחות בתביעה שלפני, מצאתי, כי בפוליסת הביטוח שצורפה לכתב התביעה (בה הסכימו הצדדים כי יחול עליה המשפט הישראלי), מופיע בפרק התנאים הכלליים (General Terms and Conditions), הסעיף הבא:

"2. Subrogation

Underwriters shall be subrogated to all rights which the Assured have against any person or other entity, other than Principal Assureds and other Assured, leaders and Operators in respect of any claim or payment made under the policy. The Assured shall execute all papers required by the Underwriters and shall co-operate whit the Underwriters to secure their subrogation rights."

סעיף זה מבסס לכאורה את זכות התחלוף של המבטחות הזרות במסגרת היחסים החוזיים עם החברות המבוטחות, ומאפשר להן לעמוד בנעלי המבוטחות, ולתבוע את המזיק שגרם את הנזק, בגינו שולמו תגמולי הביטוח. בנוסף לכך, מצאתי, שבכתבי הקבלה עליהן חתמו התובעות 2 ו- 3, אשר העתקים מהם צורפו לכתב התביעה, נכתב:

"We hereby acknowledge that by payment of this claim Insurers will be subrogated to all our rights and remedies in respect of the property for which the claim is made …."

כתבי הקבלה מוכיחים לכאורה, שהמבטחות אכן שילמו לחברות המבוטחות את תגמולי הביטוח, וכי הן מקיימות את התנאי הבסיסי הדרוש לקיומה של זכות התחלוף.

20. ואולם, ככל שהמבטחות מבקשות לממש את זכות התחלוף בתחום הטריטוריאלי של מדינת ישראל, על פי המשפט הישראלי, בהסתמך על המערכת החוזית הקיימת בינן ובין החברות המבוטחות, עלולות הן להיתקל בקושי. הטעם לכך הוא, שבסעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע:

"הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין."

נוצר אפוא מצב, שהדין בישראל מונע את זכות התחלוף של המבטח הזר מכוח חוזה הביטוח הזר שנכרת בינו ובין המבוטח או מכוח כתב הקבלה, שהרי אלה הם בבחינת המחאת הזכות לפיצוי שלא מכוח הדין. על כורחן חייבות המבטחות הזרות להסתמך על הוראת הדין הישראלי, המצויה בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, היא הוראת הדין, המאפשרת להן להתגבר על הוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין. בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח נקבע:

"הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."

21. בחוק חוזה הביטוח לא ניתנה הגדרה לדיבור "מבטח". לעומת זאת, בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים נקבעה ההגדרה הבאה:

""מבטח" - מי שקיבל רישיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) או מי שקיבל רישיון מבטח חוץ לפי סעיף 15(א)(2);"

הגדרה זו משקפת את אופיה הטריטוריאלי של אסדרת העיסוק בביטוח בישראל ("רישיון מבטח ישראלי"), אסדרה שכאמור אינה חלה על מבטח זר, העוסק בעסקי ביטוח במקום מושבו בחו"ל. בפסק הדין שניתן בית המשפט בעניין "ויינה", העתיק בית המשפט את ההגדרה מחוק הפיקוח ושתל אותה בחוק חוזה הביטוח, וכך הגיע למסקנה, שמבטח לעניין סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח הוא אך ורק מבטח הפועל בישראל בהתאם לחוק הפיקוח.

עם כל הכבוד, הנני סבור, שיש לבחון מסקנתו של בית המשפט בניין ויינה מחדש.

22. הגדרת "מבטח" בחוק הפיקוח, משרתת את חוק הפיקוח, אשר כאמור נועד לאסדר את פעילות המבטחים העוסקים בביטוח בתחומה הטריטוריאלי של מדינת ישראל. העתקת ההגדרה, לצורך הגדרת "מבטח" בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, מביאה לתוצאה שגויה, וזאת משום שהיא מנפה מגדר תחולתו של סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, את כל המבטחים הזרים, שמלכתחילה לא עסקו בביטוח בישראל, וכל חטאם הוא בכך, שנאלצו להגיש תביעת תחלוף נגד מזיק הנמצא בישראל.

בשונה מקביעת בית המשפט בעניין "ויינה", הנני סבור, כי מבטח זר, המוכיח שהוא "מבטח" לפי הדינים החלים עליו במקום מושבו, המגיע לישראל לצורך הגשת תביעת תחלוף נגד מזיק ישראלי, אינו מאבד את גלימת המבטח רק משום שחוק הפיקוח הישראלי אינו חל עליו. מבטח שכזה אינו כפוף לאסדרה הטריטוריאלית שבחוק הפיקוח, וממילא אינו כפוף להגדרת "מבטח" שבחוק הפיקוח. לעומת זאת, בהיותו מצוייד בחוזה ביטוח ובכתב קבלה, המלמדים על כך שלאחר תשלום תגמולי הביטוח למבוטח, המבוטח העביר לו את זכות התביעה כלפי המזיק, זכאי המבטח הזר ליהנות מהוראת הדין, המאפשרת להתגבר על האיסור שבסעיף 22 לפקודת הנזיקין. הוראת דין זו היא סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח. במצב דברים שכזה, אין למנוע מהמבטח הזר את זכות התחלוף. מניעת התחלוף תפגע בסימטריה, עליה עמד בית המשפט העליון ברע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (28.2.2012), אותו הזכרתי לעיל.

דברים ברוח דומה נאמרו גם בהחלטה שניתנה בעניין "קריסופיגי" (מפי כב' סגן הנשיא ר' סוקול (בסעיף 18 להחלטה)):

"עקרון התחלוף לא נועד להגן על המבוטח מפני כוחו של המבטח. ראינו שעקרון התחלוף נועד לתכליות שונות, והתכלית "הצרכנית", כלומר התכלית של הגנה על המבוטח מפני כוחו העודף של המבט, אינה רלבנטית להוראות התחלוף. מקורו של עיקרון התחלוף בדיני עשיית העושר. שום תכלית צרכנית אינה מצדיקה התעשרות של הניזוק שייהנה מכפל פיצוי, או התעשרות של המזיק שיופטר מתשלום על כל נזק שבגינו זכה הניזוק לשיפוי מהמבטח. גם אם התכלית הצרכנית מצדיקה את החלת חלק מתנאי חוק הפיקוח על הגדרת מבטח על פי חוק חוזה הביטוח, ניתן להגיע למסקנה כי בפרשנות הביטוי "מבטח" לצורך הוראת התחלוף בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, נדרש פירוש אחר. בהתאם ניתן להכיר בכך, שכל מי ששילם תגמולי ביטוח, בשל מקרה ביטוח, בין אם הוא מחזיק ברישיון ישראלי ובין אם לאו, ייהנה מזכות התחלוף המוענקת למבטח."

23. לסיכום הדברים שלעיל:

(א) נוכח הפטור שניתן לחתמי לוידס מתחולת חוק הפיקוח, מלכתחילה לא היה מקום להגיש בקשה לדחיית תביעת התחלוף שהוגשה בשמם על הסף, בהסתמך על פסק הדין "ויינה".

(ב) זכות התחלוף נועדה למנוע עשיית עושר ולא במשפט. חסימת תביעת התחלוף של מבטח, ישראלי או זר, עלולה לגרום להתעשרותו של המזיק שלא במשפט.

(ג) מבטח זר, שאינו עוסק בעסקי ביטוח בישראל, אינו חייב בקיום הוראות חוק הפיקוח, ואין להחיל עליו את הגדרת "מבטח", הקבועה בחוק הפיקוח.

(ד) חוק הפיקוח נועד להגן על צרכני הביטוח. חסימת תביעת תחלוף של מבטח זר, אינה משרתת את הגנת הצרכן אלא את "הגנת המזיק".

(ה) מבטח זר, הנאלץ להגיש תביעת תחלוף בבית משפט בישראל, אינו מאבד את גלימת המבטח לעניין סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, רק משום כך שהוא מבטח זר, שחוק הפיקוח אינו חל עליו.

ז. סוף דבר

24. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את הבקשה.

(ב) הנני מחייב את הנתבעת מס' 5 (שלב 1945 הובלות (2004) בע"מ) לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסכום כולל של 7,020 ₪.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"א, 12 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.