16 יוני 2021

לפניי תביעת התובעת להורות לנתבעת להשיב לה סכומים שהוציאה בגין רכישת אביזרי שיקום שונים, שלטענתה, היה על הנתבעת לשאת בעלותם, וכן ליתן סעד הצהרתי, לפיו הנתבעת חבה לשלם לתובעת בעתיד את כל ההוצאות בגין אביזרי שיקום בהתאם לקבוע בסל הבריאות.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, ולהן נימוקיי.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. בשנת 2013, בהיותה בת 13, נפגעה התובעת קשה בתאונת דרכים וכתוצאה ממנה נותרה נכה לצמיתות בשיעור 100%.
2. התובעת הגישה תביעה כספית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפלת"ד) וביום 08.03.09, לאחר שהוגשה חוות דעת רפואית והוגשו תחשיבי נזק, הסתיימה התביעה בפשרה בסכום של 6,500,000 ₪, מעבר לתשלומים תכופים ולתגמולי הביטוח הלאומי (להלן – הסכם הפשרה).
3. הסכם הפשרה קבע שסכום הפשרה אינו כולל הוצאות רפואיות הכלולות בסל הבריאות, ובכללם הוצאות בגין ציוד נכים, אביזרים, כסאות גלגלים, מזרונים למניעת פצעי לחץ וכיוצא באלה.
4. לטענת התובעת, במשך השנים, ולהפתעתה, נענו כל פניותיה של התובעת למשרד הבריאות, צוות לשכת הבריאות בעיר רחובות, ובהמשך היחידה למכשירי שיקום וניידות, לממן או לספק את הציוד, בשלילה בנימוק שהתובעת כבר פוצתה בסכום של 6,500,000 ₪, מעבר לתשלומים תכופים ולתשלומי המוסד לביטוח לאומי, ולכן אינה זכאית לתגמולים, החזר הוצאות או אספקת ציוד נכים ממשרד הבריאות.
5. לאור האמור לעיל, תבעה התובעת החזר כספי בגובה 100,000 ₪ וצרפה לתביעתה הוכחות תשלום. בנוסף, ביקשה כי יינתן סעד הצהרתי, לפיו משרד הבריאות חייב לשלם לה בעתיד את כל המגיע לה עבור אביזרי שיקום לפי סל הבריאות, ולהצהיר בנוסף, כי הסכם הפשרה לא כולל פיצויים בגין אביזרי שיקום אלה.
6. הנתבעת טענה, כי בזמנים הרלוונטיים לחתימת הסכם הפשרה (2009), טרם נכנס לתוקפו השינוי בחוק הבריאות שהעביר את האחריות לאספקת אביזרי השיקום לנפגעי תאונות דרכים מחברות הביטוח למדינה, ובתמורה הקנה למדינה זכות שיבוב כנגד חברות הביטוח.
7. הנתבעת הסתמכה על הוראות סעיף 7(א)(2) לחוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן – חוק הבריאות) וכן על 2 חוזרים של מנהל הרפואה במשרד הבריאות: האחד חוזר 1/2014 (שהיה בתוקף בזמנים הרלוונטיים לחתימת התובעת על הסכם הפשרה עם חברת הביטוח); והשני – חוזר 15/2014, שפורסם ביום 06.04.2014, ואינו חל על התובעת, למעט החריג הקבוע בו, בהתאם לאמור בסעיף 7 לנוהל.
8. בהתאם לאותו חריג, הציעה הנתבעת לתובעת למצות את זכותה ולהגיש את המסמכים הנדרשים כדי שבקשתה תידון לפנים משורת הדין.
9. התובעת סירבה, ומכאן התביעה שבפניי.
10. טענת הנתבעת מתמצית אפוא בכך, שאין בסיס משפטי לתביעתה של התובעת, שכן חוזר 15/2014 אינו חל בעניינה ולכן, חברת הביטוח היא זו שאחראית באופן בלעדי לאספקת כל הציוד השיקומי והדרך היחידה הפתוחה בפני התובעת, היא באמצעות מיצוי סעיף 7 הדן במקרים חריגים לפנים משורת הדין, בכפוף לתנאים שנקבעו לעניין.

דיון והכרעה

1. בזמנים הרלוונטיים לחתימת התובעת על הסכם הפשרה עם חברת הביטוח (03/2009), החובה לספק אביזרי שיקום, ניידות, מכשירי הליכה ותותבות (להלן – מכשירי שיקום וניידות) לנפגעי תאונות דרכים, הייתה מוטלת על חברות הביטוח בלבד.
2. וכך, בהתאם לחוזר ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות 01/2014 מיום 07.01.2014 (נספח ה' לכתב ההגנה), התובעת לא נכללה בגדר אוכלוסיית הזכאים לתשלום עבור מכשירי שיקום וניידות, וזאת לאור העובדה שפוצתה ע"י חברת הביטוח. מכאן, שאין נפקות לעובדה שהתובעת וחברת הביטוח החריגו בהסכם הפשרה שנחתם ביניהם את השירותים הנכללים בסל השירותים והתרופות.
3. בהתאם להוראת סעיף 7(א)(2) לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – החוק), השירותים הכלולים בתוספת השלישית, הרלוונטיים לענייננו, יינתנו לפי התנאים והתשלומים שהיו נהוגים ערב תחולתו של החוק, כפי שפורסם ברשומות.
4. ואכן, פורסמה ברשומות "הודעה בדבר תנאים ותשלומים שנתנה המדינה לפרט במועד הקובע" (י"פ השתנ"ה, עמ' 2271), בה נקבעו התנאים הכלליים לזכאות, ובין היתר "קביעת הצורך במכשיר על פי הוראת לשכת הבריאות".
5. בסעיף 4 לחוזר מינהל הרפואה 15/2014 בדבר "נוהל אישור אביזרי שיקום, ניידות ומכשירי הליכה ותותבות גפיים לנפגעי תאונות דרכים", אשר פורסם לציבור ביום 06.04.2014 (להלן – נוהל 15/2015), נקבע כי הנוהל מתייחס לנפגעי תאונות דרכים שהם תושבי ישראל שקיים פסק דין או הסכם פשרה בעניינם, שניתן לאחר 17.05.2012, שאינו מונע פנייה או תביעה נוספת של הנפגע או משרד הבריאות כנגד המבטח.
6. נוהל זה אינו חל על התובעת, שכן הסכם הפשרה בינה לבין חברת הביטוח נחתם בשנת 2009. בסעיף 7.1 לנוהל זה נקבע, כי מקרים חריגים יידונו לפנים משורת הדין, קרי, מי שנפגעו בתאונות דרכים, וקיים לגביהם פסק דין או הסכם פשרה, הכולל התייחסות עתידית לאביזרים (באופן המונע פנייה או תביעה נוספת של אותו נפגע, ומניה וביה, מונע את זכות השיבוב של משרד הבריאות), יוכל לקבל סעד בתנאי שמיצה את השימוש בכספי הפיצויים שקיבל ויעביר את המסמכים הקבועים בנוהל לצורך בדיקה.
7. יצוין, כי בהתאם לנוהל 1/2014 שהיה בתוקף בזמנים הרלוונטיים לחתימת הסכם הפשרה, נקבע כי אם נפגע פוצה ע"י צד שלישי וקיבל אביזר שיקומי שהנוהל חל עליו, הוא לא יהיה זכאי לקבל כפל סיוע ממשרד הבריאות בגין אותו אביזר. בנוסף, ביום 12.05.2009 נקבע בהחלטת ממשלה מספר 139, כי החל מיום 01.01.2010 האחריות הביטוחית למתן שירותים רפואיים הנכללים בתוספת השנייה בשל נזקי גוף לנפגעי תאונות דרכים, תעבור מחברות הביטוח לקופות החולים וכן נקבע, כי חברות הביטוח ימשיכו להיות אחראיות כלפי המבוטחים לגבי יתר השירותים הרפואיים שלא נכללים בסל השירותים והתרופות של קופת החולים במסגרת השירותים הניתנים לפי חוק הפלת"ד.
8. אין חולק אפוא כי בשנת 2009, האחריות למתן שירותים רפואיים הנכללים בתוספת השנייה בחוק הייתה באחריות הבלעדית של חברות הביטוח.
9. מהמקובץ לעיל עולה, כי בשנה שבה נחתם הסכם הפשרה, התובעת כלל לא הייתה זכאית למימון מכוח החוק, וממילא של יכלה להתנות בהסכם הפשרה על זכאות עתידית המחייבת את המדינה.
10. הנתבעת הציעה 2 חלופות (סעיף 26 לכתב ההגנה). התובעת סירבה לשתיהן. בנסיבות אלה, משלא מצאתי כי קיים בסיס משפטי שניתן להשתית עליו את חבות הנתבעת אין מנוס מדחיית התביעה.
11. מתוך התחשבות בנסיבותיה האישיות של התובעת, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, חרף דחיית התביעה.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"א, (16 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.