מונחת לפניי תביעה כספית לפיצוי רכב התובעים בגין נזקים שנגרמו לרכבם עקב התנגשות עם רכב הנתבעת.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע נהג ברחוב אייזנהאואר בנתניה מכיוון מערב למזרח במטרה לשוב לביתו ברחוב איריס ארגמן, כשהוא בצד הימני של הכביש. לאורך הכביש קיים בצדו הימני מפרץ ארוך אשר משמש לחניית רכבים, כאשר רכב הנתבעת חנה באותו המפרץ. בעת נסיעתו בכביש, הגיחה הנתבעת ביציאתה מהמפרץ בניגוד לכיוון התנועה, וזאת עשתה בנסיעה לאחור ונכסנה לתוך נתיב הנסיעה בו נהג. לדברי התובע, מדובר בכביש דו נתיבי כאשר קיימת תנועת רכבים ערה ורציפה בשני נתיביו ובעת שזיהה את תנועת רכב הנתבעת יוצא בנסיעה לאחור מהמפרץ, מיד בלם את רכבו וניסה להסית את רכבו לצד השמאלי של הכביש אך באותה עת רכבים נוספים נסעו בנתיב השמאלי של הכביש ומנעו ממנו לעבור לצד השמאלי של הכביש "ובכך נמנע מהתובע שלא ברצונו ובשיטתו להתחמק מן הרכב הפוגע". הואיל והתובע לא פוצה על ידי חברת הביטוח שלו, נגרמו לו נזקים בני פיצוי המוערכים ע"י השמאי בסך של 5516 ₪ וכן שכ"ט שמאי ע"ס של 585 ₪.

רכב התובע נפגע בפגוש הקדמי, פח חזית, כנף קדמית ימנית ופנס ראשי קדמי.

הנתבעת מנגד, טענה כי אכן רכבה יצא מחניה אולם כבר השתלב והחל לנסוע ישר בנתיב הימני של הכביש. לפתע, הגיח רכב התובעים במהירות גבוהה ופגע ברכבה. נהג רכב התובעים נסע לשמאל רכבה. לדבריה היא לא יצאה מחניה ופגע ברכב התובעים, אך "ייתכן בהחלט כי התובעים ראו את הנתבעת יוצאת מחניה ומאחר והיו במהירות גבוהה לא עלה בידם לבלום את רכבם. הנתבעת תטען כי בשום שלב לא נסעה לאחור בכדי לצאת מן החניה אלא נסעה קדימה ויצאה כאשר חזית הרכב היא שפונה אל הכביש והיה זה רכב התובעים אשר פגע ברכב הנתבעת בצד ימין אחורי".

יצוין כי לפי התמונה שצירפו התובעים, ביקשו להראות שרכב הנתבעת חנה בחניה ולא היה לו מקום לצאת מקדימה שמאלה (משרכב הנתבעת הוא הראשון במפרץ החניה) על מנת להשתלב בכביש ולכן נסע ברוורס. ואולם, מעבר לכך שניתן כן לראות מרווח עד למדרכה וניתן לצאת שמאלה אל הכביש, לא ברור ההיגיון של לצאת ברוורס כדי להשתלב בתנועה. לא ניתן ללמוד מתמונה זו כי הנתבעת ביצעה רוורס. מה גם, שאין חולק בין הצדדים שהתאונה לא התרחשה כשהרכב היה בחניה משאם הרכב היה עודנו במפרץ החניה, לא הייתה מתרחשת התאונה, ועל כן אין משמעות למרווח בין החניה עד למדרכה.

אין חולק כי על רכב היוצא מחניה או נכנס לחניה מוטל ליתן זכות קדימה לרכב הנוסע בנתיב ישר בכביש. ככלל, תקנה 41 לתקנות קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". כך, תקנה 64 (ב) (2) לתקנות תעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעת כי נוהג רכב היוצא ממקום חניה לכלי רכב והוא עומד להיכנס לדרך יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש. תקנה 66 לתקנות מוסיפה כי "לא יסיע אדם רכב שעמד או חנה בצד הכביש אלא לאחר שהבטיח כי אפשר להיכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך".

כל שכן עת מדובר בנסיעה לאחור (ראו תקנה 45 לתקנות).

אולם לא התרשמתי שזה המקרה.

הנתבעת לא נסעה ברוורס. היא יצאה מהחניה אולם כבר השתלבה בכביש ובטרם הצליחה להמשיך בנסיעה, היא נפגעה ברכבה מאחור על ידי רכב התובע. יכול וממרחק התובע ראה אותה יוצאת מחניה ולא ציפה שתשתלב כבר בכביש, או אז הופיעה פתע מולו ונאלץ לסטות עם רכבו לנתיב השמאלי על מנת שלא לפגוע ברכבה מאחור, באזור תא המטען. הוא סבר שיצלח לבלום אולם לא משלא נשמר המרחק, סטה שמאלה. היא אכן נכנסה לנתיב נסיעתו אולם כבר השתלבה. אם הייתה בתחילת נסיעה יוצאת מחניה – הפגיעה הייתה בחלק הקדמי שמאלי של רכבה, משלא השתכנעתי כי ביצעה רוורס משאין כל הגיון לצאת מחניה ברוורס כדי להשתלב בכביש אלא ההיפך - לאותת שמאלה ולצאת להשתלבות. משכך, ובשים לב לכך שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי התובע נאלץ לסטות שמאלה על מנת שלא לפגוע ברכב הנתבעת, יותר מתקבלת עליי גרסת הנתבעת כי הוא נסע במהירות שאינה תואמת את הדרך, גם אם היא במהירות מותרת, ולא צלח לבלום.

תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 קובעת כי "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה...". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". ודוק; הפתעות בדרך יכולות להיות גם ב"דמות חיה", תרתי משמע. רוצה לומר, כי היה על התובע לשמור על מרחק סביר מרכבו של נהג רכב הנתבע, כך שגם אם האחרון סטה בפתאומיות מבלי "לאותת" מבעוד מועד על כוונתו לעשות כן, הרי שאם לא שמר על מרחק מתאים וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה רכב הנתבע ולא היה סיפק בידו לעצור, הרי שאין בכך לפטור אותו מאחריות (ראו והשוו: רע"פ 4261/04 יעקב פארן נ' מ"י, דינים-עליון כרך ע' 172). יצוין, כי גם נהג בעל זכות קדימה, העומד לחצות צומת שבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק מזמן, "אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ולא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה כלשהי אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות שאינם מאפשרים לעבור בו בבטחה (תקנות 51, 52 ובעיקר תקנה 65 לתקנות התעבורה...כניסה לצומת במהירת גבוהה מגדילה את הסיכון של התנגשות ללא אפשרות בלימה מבעוד מועד" (ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137).

תקנה 51 קובעת חובה לנהוג במהירות סבירה התואמת את תנאי הדרך אף אם היא נמוכה מזו המותרת:

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

על כן, התובע לא הוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי הנתבעת היא שגרמה לתאונה. בנסיבות אלו, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעת 300 ₪ הוצאות משפט.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.