1. לפני ערעור על פסק דין מיום 5/1/19, שניתן על ידי כב' השופטת תמי לוי יטח בת"א 39715-07-17 בבית משפט השלום בחיפה. המחלוקת בתיק היא לגבי שכר הטרחה המגיע למשיבים מהמערערים עבור שירותים של רואה חשבון שנתנו להם.

עיקרי העובדות

2. המערערת (להלן "דרור כנף") עסקה במתן שירותי נקיון וכוח אדם. המערערת העסיקה מאות עובדים, ומחזורה השנתי היה כ-14,000 מיליון ₪ (וראו חקירתו הנגדית של המערער בבית משפט קמא בעמ' 4 ש' 17). המערער (להלן "דדון") היה בעל המניות של המערערת 1. המשיב 1 (להלן "דרעי") שהוא רואה חשבון במקצועו, נתן החל משנת 2004 שירותים בתחום זה למערערים, בין בעצמו ובין באמצעות המשיבה 2, שניהלה את החשבונות השוטפים של המערערים החל משנת 2015.

3. במהלך שנת 2017 התגלע סכסוך בין הצדדים, במסגרתו ביקשו המערערים להפסיק את ההתקשרות עם המשיבים. המערערים דרשו להעביר את הטיפול לרואה חשבון אחר (אחיו של דדון) ולתת להם לצורך כך מכתב שחרור מטיפולו של דרעי וכן את מלוא חומר הנהלת החשבונות שבהחזקתם של המשיבים.

המשיבים השיבו כי יעבירו את החומר המבוקש לאחר שהמערערים ישלמו להם את יתרת חובם בגין שכר הטרחה המגיע להם, לטענתם, בסכום של 38,400 ₪. המערערים הגיבו על כך שלא רק שהם אינם חבים למשיבים, אלא שהמשיבים הם שחבים להם כספים ששולמו ביתר.

4. המערערים הגישו תביעה להחזר 17,550 ₪, סכום שנטען כי שולם ביתר עבור תשלומים חודשיים לשנים 2016-2017 ובהתחשב בכך שתשלומים אלו כללו תשלום גם עבור הגשת הדוחות השנתיים, שלא הוגשו בשל הפסקת ההתקשרות. כן דרשו המערערים לחייב את המשיבים לשחרר להם את המסמכים ובד בבד ביקשו להפקיד בתיק בית המשפט את הסכום שהמשיבים דרשו, 38,400 ₪, על מנת שיסירו את העכבון מהמסמכים, והם יועברו להם, ובפסק הדין ייקבע למי ישולם הפקדון. ניתנה החלטה (על ידי כב' הרשם הבכיר זיתוני) על פיה הופקד הסכום בתיק בית המשפט, ניתן מכתב השחרור והועברו המסמכים כפי שנדרש על ידי המערערים. נותר לדון בסעד הכספי שתבעו המערערים בכתב התביעה, והמשיבים – בתביעה שכנגד.

5. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בסכום של 38,400 ₪. נטען כי המערערים לא שלמו את שכר טרחתם עבור ביקורת שוטפת והכנה לקראת הגשת הדוחות לשנת 2016 בסכום של 8,400 ₪ וסכום נוסף, של 30,000 ₪ עבור ייצוג בשלושה דיונים במס הכנסה ובמוסד לביטוח לאומי בסכום של 10,000 ₪ לכל פגישת ייצוג.

6. ניתנה החלטה על ידי בית משפט קמא, המתירה פיצול סעדים למערערים, כך שיוכלו לתבוע בנפרד את הנזקים, שהמערערים טענו כי נגרמו להם עקב מעשיהם הרשלניים של המשיבים (לא מצאתי בתיק מידע אם תביעה כזו אכן הוגשה).

7. המערערים טענו בבית משפט קמא, כי המשיבים תבעו את הסכום של 38,000 ₪ רק לאחר שנדרשו לפרט מה עם מבקשים על מנת לשחרר אותם מההתקשרות ולאפשר לרואה החשבון החדש להתחיל לעבוד במקומם וכי תביעתם היא תביעה כוזבת ללא כל ביסוס עובדתי או משפטי.

8. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה אם שכר הטרחה החודשי ששולם למשיבים כלל גם את העבודה הכרוכה בהגשת הדו"חות התקופתיים, הן בעבור המערערים והן עבור דדון כבעל השליטה במערערת 1, וכן תשלום עבור המפגשים עם הרשויות – כטענת המערערים – או שמא, התשלום החודשי לא כלל שירותים אלו והוסכם כי הם ישולמו בנפרד – כטענת המשיבים.

9. לא היה הסכם בכתב בין הצדדים. המשיבים טענו כי ההסכם היה בעל פה והם נהגו לפיו. המערערים ביקשו להסתמך, בין היתר, על הצעת מחיר מיום 9/8/98 של אחיו של דרעי, רואה החשבון כפיר דרעי, אשר נתן שירותים למערערים עד שנת 2004, עת עזב את המדינה, לטענת המערערים משום שנתגלו אי סדרים בעבודתו. על פי הצעת המחיר, התשלום החודשי, בסך 800 ₪ לחודש, כלל את הגשת הדוחות השנתיים והייצוג בפני הרשויות, ולא נדרשה תוספת עבורם. במשך השנים הועלה הסכום החודשי; ל-1,000 ₪, ל-1,500 ואחר כך, בשנים הרלוונטיות, ל-1,800 ₪ לחודש.

המשיבים הכחישו שראו הצעה זו או כי הם והמערערים פעלו על פיה לאורך ההתקשרות עמם.

תוצאות פסק הדין של בית משפט קמא

10. פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ודן בכל הראיות והטענות של הצדדים. לאחר דיון זה דחה בית משפט קמא את התביעה של המערערים וקיבל את התביעה הנגדית של המשיבים.

בהתאם, נפסק כי על המערערים לשלם למשיבים ביחד ולחוד את הסכום של 40,190 ₪ (שהם 38,400 ₪, סכום התביעה בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה). כן הורה בית משפט קמא לשחרר את הפיקדון שהפקידו המערערים בסכום של 38,400 ₪ לידי המשיבים על חשבון הסכום שנפסק, וחייב את המשיבים לשלם למערערים את שכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסכום של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן 1,000 ₪ הוצאות.

דיון והכרעה

11. אקדים ואומר כי החלטתי שיש לדחות את הערעור לפי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לעניין זה אפתח בכך שקביעותיו של בית משפט קמא רובן ככולן קביעות שבעובדה הן, המתבססות על חוסר האמון שניתן לטיעוניו של דדון ולאמון שניתן לטיעוניו של דרעי ולהעדפת חוות דעת המומחית מטעמו של המשיבים, רואת החשבון גלית יחזקאלי, על טענותיו של דדון.

ההלכה הנוהגת היא, כי בית המשפט לערעורים אינו נוהג להתערב בקביעות של עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם, אלא במקרים חריגים (וראו ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן, פ"ד נב(4) 563, 569 וע"א 1184-04 גרשון קרויזר נ' אנשיל שוורץ (15/4/07). בדקתי את טענותיהם של המערערים נגד קביעותיו של בית משפט קמא ושוכנעתי כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

12. גם בבחינה לגופן של הקביעות העובדתיות, מצאתי שאין מקום לדחותן, ושהממצאים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט קמא תומכים במסקנה המשפטית. כמו כן לא מצאתי שנפלה טעות שבחוק בפסק הדין.

13. מעל לנדרש, אעבור עתה על טיעוניהם העיקריים של המערערים כנגד קביעותיו של בית משפט קמא.

הקביעה של בית משפט קמא לעניין הצעת המחיר של רואה חשבון כפיר דרעי.

14. בית משפט קמא קבע כי הצעת המחיר של רו"ח דביר דרעי מיום 9/8/98 איננה הסכם מחייב בין הצדדים. במסמך זה נכתב כי שכר הטרחה לחודש יהיה 800 ש"ח ויכלול גם את הנהלת החשבונות וגם דיווחים שנתיים וגם ייצוג במוסדות. המחיר יהיה צמוד לדולר או למדד המחירים לצרכן. בית משפט קמא קבע כי המסמך לא הוגש באמצעות עורכו, אין הוכחה כי דביר אכן שלח אותו לדדון, אין הוכחה על אמיתותו, לא הופיע אישור של דדון עליו, ולכן אין המסמך יכול להוות ראיה על תוכנו. בנוסף נקבע כי, אין הכתוב בהצעה עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים. זאת ועוד: ההצעה הוצעה לחברה בשם דרור כנף בע"מ, שאיננה צד בתיק זה. התובעת בתיק איננה זהה לחברה שאליה הופנתה ההצעה ועל ידי דביר שלא היה נתבע. מדובר בשתי חברות שונות (סעיף 73 לפסק הדין). דרעי הצהיר כי נתן שירותים רק לחברת דרור כנף תפעול ושירותים ולא לחב' דרור כנף בע"מ. יתרה מזאת; ההצעה היא משנת 1998 ואילו ההתקשרות בין הצדדים החלה ב-2004, כשש שנים לאחר ההצעה. לא ברור אם היא השתנתה במשך השנים ולא אם הצדדים פעלו על פיה. דדון לא הצהיר עליה מלכתחילה אלא צירף אותה בתצהיר משלים, מאוחר. אם אמנם היה פועל על פיה לאורך השנים, יש להניח כי היא הייתה ידועה לו והוא היה מצהיר עליה בתצהיר הראשון.

דרעי טען כי הוא לא ראה מעולם את ההצעה, וכי עם עזיבתו של אחיו לחו"ל, הוא פנה ללקוחות והגיע להסכמות חדשות עקב כך שאחיו גבה סכומים נמוכים מדי.

נפסק, כי גירסתו של דרעי לא נסתרה ומנגד גירסתו של דדון לא הייתה עקבית אלא התפתחה עם איתור הצעת המחיר. גירסה זו של דדון עומדת גם בסתירה לכך שטען בתחילה כי המחיר סוכם עם דרעי. שינוי גירסה זה "פוגם באופן מהותי במהימנות עדותו ובמהימנות גרסת התובעים בכללותה" (סעיף 81 לפסק הדין).

15. המערערים חלקו על קביעה זו של בית המשפט. הם טענו כי הצדדים פעלו על פיה כאשר הסכום הועלה מדי פעם, אולם לא הוסכם על תוספת מחיר לשירותים בגינם תבעו המשיבים לקבל תוספת.

16. הכרעה: בחנתי את טיעוניהם של המערערים. לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא, אפילו ניתן היה לקבל מסמך זה גם לתוכנו. זהו מסמך שהיה חתום, ככל הנראה, רק על ידי רואה חשבון כפיר, מסמך ישן מאד, שלא הוכח כי שמש את הצדדים בהתקשרות שנעשתה שש שנים מאוחר יותר בין שני צדדים שונים. לכאן יש להוסיף את נימוקיו הנוספים של בית משפט קמא שאין להאמין לדדון כי זה היה הסכם על פיו פעלו הצדדים ובין היתר גם משום שדדון הציגו רק בהמשך ההתדיינות וקשה לשער שאם היה פועל על פיו במשך השנים, הוא לא היה מודע לו ומזכיר אותו מיד בתחילת ההתדיינות. זאת ועוד, כפי שיובא להלן, בית משפט קמא קבע כי שולמו תשלומים נוספים, המעידים כי הצדדים לא פעלו על פי ההצעה. בנסיבות אלו, לא מצאתי פסול בקביעה כי לא הוכח שהצעת המחיר היוותה את ההסכם בין הצדדים לאורך השנים משנת 2004 ועד 2017.

מהו השכר המוסכם או הראוי עבור הגשת דוח שנתי ועבור דיונים בפני הרשויות

17. בית משפט קמא קבע כי שני הצדדים לא הביאו ראיות על המוסכם ביניהם לעניין שכר הטרחה, וזאת על אף שההתקשרות ארכה כ-13 שנים. אין מחלוקת כי בשנים האחרונות שולם 1800 ₪ לחודש. אולם השופטת קמא הגיעה למסקנה כי שולמו סכומים נוספים במשך השנים ולא רק 1800 ₪ לחודש. דרעי טען כי קיבל בנוסף לתשלום החודשי גם 700 ₪ עבור כל חודש עבור הגשת הדוחות וכי הוסכם כי סכום זה ישולם בתשלום אחד, לאחר הגשת הדו"ח ולא כל חודש. כן טען דרעי, כי הוסכם על תשלום של 10,000 ₪ עבור ייצוג בדיונים לפני הרשויות. הוכח כי שולמו סכומים כאלו התקבלו, אולם לטענת דדון הם שולמו כבונוס לפי שיקול דעתו.

18. לעניין גובה הסכומים שעל המערערים לשלם עבור השירותים הנוספים, קבע בית משפט קמא כדלקמן:

הצדדים הודו כי הם התווכחו במשך השנים כמה יש לשלם עבור השירותים שבמחלוקת, דהיינו שהמשיבים דרשו סכומים נוספים עבור השירותים של הגשת הדוחות ויצוג לפני הרשויות.

דרעי טען כי הוסכם בשנת 2015 על סכום של 700 ₪ לחודש אשר ישולם בסכום אחד לאחר הגשת הדוח. כן הצהיר כי הוסכם על 10,000 ₪ תשלום עבור יצוג בדיונים לפני הרשויות. דדון טען כי שלם סכומים נוספים אולם הם ניתנו כבונוס מרצונו הטוב ולא משום שסוכם על תשלום.

בית משפט קמא קבע כי הוא מעדיף את גירסת המשיבים על אלו של המערערים ונפסק כי מדובר בשכר טרחה ולא בבונוסים. בית משפט קמא שוכנע כי סכומים אלו שולמו לאחר ויכוחים בין הצדדים עקב דרישותיו שלדרעי. בין היתר קבע בית משפט קמא כי לא סביר שכאשר שכר הטרחה השוטף השנתי הסתכם בסכום של 21,600 ₪ שולם בונוס של 10,400 ₪ המגיע למחצית השכר השנתי ואף הוספת המע"מ ולא תשלום בונוס בסכום עגול, מעידים כל כך שלא היה מדובר בבונוס אלא בשכר טרחה. טענתו זו של דדון לא הייתה אמינה אצל בית משפט קמא. עוד קבע בית משפט קמא כי עדותו של דרעי לפיה סוכם על תשלום של 700 ₪ לחודש הייתה אמינה בעיניו והיא התבססה גם על החשבונית מיום 31/3/17 אשר הסתכמה בסכום של 10,400 ₪ (סכום שכלל גם סכום נוסף, 2000 ₪, עבור עריכת דו"ח אישי לדדון(.

דרעי צרף שתי חשבוניות אחת על 10,000ש"ח והשניה על 10,400 שם נכתב כי מדובר בשכר טרחה ולא בבונוס. הסכום השנתי היה 21,600 ולא סביר כי תינתן תוספת של מחצית כבונוס. נסיונותיו של דדון להסביר מדוע הוא נתן כביכול בונוסים, לא היו אמינים על בית משפט קמא (סעיף 106). דדון אף הודה כי נתן "בונוס" עבור ייצוג בדיונים לפני הרשויות ולא כביכול בונוס כללי (סעיף 107 לפסק הדין). כמו כן, המומחית העידה כי עבודת הגשת הדוח מבוצעת כל חודש ומסתיימת בסיום שנת המס. לא הוגשה חוות דעת נגדית. נקבע כי המשיבים הכינו את הדוח לשנת 2016 רובו ככולו. הוא לא הוגש בשל התנהלות דדון. שכר הטרחה בסכום של 8400 ₪ (הכולל מע"מ) הוא סביר על פי חוות דעתה של המומחית ואפילו מוטה כלפי מטה. הגיע למשיבים עבור שנת 2016 את מלוא שכר הטרחה ואילו עבור שנת 2017 רק 8400 כשכר ראוי.

רו"ח גלית יחזקאלי העידה, כי נהוג לגבות שכר טרחה נפרד עבור הנהלת חשבונות ודיווחים שוטפים וכן עבור דיווחים שנתיים בנוגע לחברה בע"מ וגם עבור דו"ח כספי מבוקר וייצוג מול רשויות, וכי הסכומים שנגבו הם סבירים וראויים. בית משפט קמא קבע כי חוות דעת זו לא נסתרה. דדון לא הגיש חוות דעת מקצועית מטעמו על מנת להוכיח כי שכר של 1,800 ₪ לחודש כולל את כל הרכיבים. דדון טען כי זהו השכר אותו הוא משלם לרואה החשבון החדש שלו, רו"ח עובדיה, אולם הוא לא הוכיח טענתו זו. לא הוצגו חשבוניות. לא הוגש הסכם שכר טרחה. בית משפט קמא לא קיבל את טענתו של דדון כי ממספר חשבוניות שהציג עולה כי זהו אכן השכר שהוא משלם עבור כל הרכיבים לרואה חשבון עובדיה.

19. בית משפט קמא הוסיף שגם מהפסיקה שהגיש דדון עולה כי הסכומים ששולמו, כאשר הוסכם כי הם יכללו גם את השירותים של הגשת הדוחות וייצוג לפני הרשויות, גבוהים הרבה יותר מהסכום של 1800 ₪ (בת"א 30744-03-11 ראט נ' רוס (3/9/11) שולם $3000 לחודש, בתא 63542-05 כץ נ' דגן (9/11/09) שולם 5000 ₪ לחודש).

20. באשר לדיונים אצל הרשויות, דרעי העיד כי נדרשו פעולות הכנה ושעות עבודה מרובות. דרעי הסתמך על תרשומות מתוך יומן משרדו ועל אסמכתאות נוספות. המערערים לא הכחישו את עצם קיומם של הדיונים בפני הרשויות (ביטוח לאומי ומס הכנסה) אולם טענו שההשקעה הייתה פחותה מזו שטען לה דרעי. המומחית קבעה, כאמור, כי הסכום סביר, שכן מדובר בעבודת הכנה זמן רב לפני שהדיון מתקיים.

21. המערערים עמדו, בטעונם בערעור, על כך, שהסכומים שדרעי טען כי הם עבור הכנת הדוחות בשנים קודמות, הם בונוסים שהוא נתן להם מרצונו הטוב והחופשי. העובדה שבשתי קבלות (מיום 19/3/14 ו-31/3/17 נרשם עליהן כי הן עבור שכר טרחה בעוד שהמערערים טענו כי הם עבור בונוסים, הרי זה משום שכך סווגו על ידי המשיבים ואין בכך הוכחה כי לא היו בונוסים.

22. רואה החשבון עובדיה, שהחליף את רואה החשבון דרעי, הוא שערך את הדוח לשנת 2016 ולכן לא היה צריך לקבל את גירסתו של דרעי כי הוא זה שהשקיע שעות עבודה רבות בעריכת הדוח.

היה על דרעי לסכם לעניין שכר טרחתו מראש ובכתב. נטל כבד מוטל עליו להוכיח את טענותיו בגלל העדר ההסכם בכתב והוא לא עמד בהם.

23. המערערים טענו, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי יש לשלם בנפרד עבור דיונים במס הכנסה (אגף ניכויים) ובמס הכנסה (אגף ביקורת) ובמוסד לביטוח לאומי (אגף ניכויים). מדובר בישיבות בשלב ראשון שמטרתם בירור עובדתי ואין המדובר בניהול הליך של שלב ב' של השגה או ערעור על שומות בבית המשפט. הבונוס שולם עבור דיונים רבים בבית המשפט בשלב ב' וג' בהשגה לפני בית המשפט המחוזי בחיפה ובפני פקיד השומה כאשר הוציא שומות לפי מיטב השפיטה. נטען כי התשלום בגין דיונים של שלב א' כלולים בשכר הריטיינר החודשי.

24. הכרעה: בית משפט קמא התייחס לכל טענותיהם אלו של המערערים. הוא לא האמין למערערים כי לא הוסכם על תשלום שכר טרחה בשל השירותים הנוספים וכי התשלומים הנוספים שולמו כבונוסים. הוא האמין לטיעוניו של דרעי כי לגבי הדוחות הוסכם כי ישולם סכום נוסף של 700 ₪ לחודש. כן נתקבלה עדותה של רואת החשבון יחזקאלי שהסכום הנדרש לפגישות הייצוג אצל הרשויות הוא סביר. בנסיבות אלו לא הובאו לפני נימוקים משכנעים על מנת לדחות את מסקנותיו של בית משפט קמא ולקבל את אלו של המערערים.

שתי הערות

25. המערערים הפנו לפסק דינו של השופט יואב פרידמן מיום 8/3/11 בתיק אז' (חי) 1019-11-08,ש.פ המגוף נגד דרור דרעי. שבו נקבע כי דרעי נקט בדרך דומה, בא בתביעות כספיות אל הלקוח רק משזה הודיע על רצונו להפסיק את שירותיו.

אינני סבורה כי יש בפסק דין זה כדי להראות על שיטה של דרעי להונות את לקוחותיו. לא עולה מסקנה כזו מפסק הדין ואף אינני בדעה שיש ללמוד מהמסקנה שנקבעה שם לתוצאה שצריכה להיות במשפט כאן.

26. באשר לטענתם של המערערים שלא נחתם הסכם שכר טרחה בכתב בניגוד לגילוי דעת של לשכת רואי החשבון בישראל (סעיף 91), שכותרתה ""מכתב התקשרות לביצוע בקורת של דוחות כספיים, פסק בית משפט קמא כי גילוי דעת זה קובע שיש חובה להחתים את הלקוחות על הסכם התקשרות המבהיר את העניינים המפורטים בגלוי הדעת, אולם באשר לשכר הטרחה נקבע כי ניתן לכתוב אותו במכתב ההתקשרות, אולם לא עולה כי יש חובה לכתוב את גובה שכר הטרחה.

התביעה של המערערים

27. בית משפט קמא קבע כי מאחר שהגיע למסקנה, שהשכר החודשי של 1,800 ₪ לא כלל את השכר עבור הכנת הדוחות השנתיים, דהיינו דוחות כספיים ומבוקרים וכן עבור הדיונים במוסדות המס, וכי פעולות נוספות אלו שולמו בנפרד, הרי אין לפסוק למערערים את התביעה העיקרית שלהם, בה טענו כי מגיע להם החזר של 15,000 ₪: 10,000 ₪ עבור דו"ח שלא הוגש בשנת 2016 והחזר חלקי של 5,000 ₪ עבור דו"ח 2017 כיוון שההתקשרות הופסקה ביוני 2017. דדון טען תחילה כי ביסס את דרישת ההחזר על פי הצעות מחיר שקיבל מרואי חשבון אחרים, אולם הוא לא הציג כל ראיה לכך. בחקירתו הנגדית טען כי ביסס את תביעתו על פי החלוקה שקבע רוח עובדיה: שליש בסכום של 600 ₪ עבור הנהלת חשבונות ו-1200 ₪ עבור ביקורת. טענה זו לא התקבלה גם משום שלא הוגשו חשבוניות או הסכם שכר טרחה להוכיחה.

28. מכאן נדחתה תביעה המערערים להשיב להם את הסכום שתבעו ונקבע כי סכומים אלו שולמו עבור עבודת הרייטנר ולא עבור הגשת הדוחות.

29. מאחר ששוכנעתי כי בדין פסק בית משפט קמא שהסכום החודשי לא כלל את שכר הטרחה עבור השירותים הנוספים, הרי התביעה העיקרית דינה להדחות.

לסיכום

30. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות העירבון שהפקידו המערערים יועבר לידי המשיבים באמצעות בא כוחם על חשבון שכר הטרחה שנפסק למשיבים.