בפני תביעה למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעת, רשות מקרקעי ישראל (להלן:"רמ"י") להימנע מלהעניק זכויות כלשהן במקרקעי מחצבת מגידו, כהגדרתה בתכנית מפורטת מס' ג/8093 (להלן: "המחצבה") לכל אדם או חברה מלבד התובעת, הכל כפי שיפורט להלן.

כן נתבקש צו המורה לרמ"י להעניק לתובעת את זכויות ההרשאה לחציבה במחצבה, וכן צו המורה לרמ"י להימנע מלנקוט בפעולה כלשהי לשם הפסקת פעילות המחצבה או לשם סילוק ידה של התובעת ממקרקעי המחצבה. כן נתבקשו סעדים נוספים, הכל כפי שיפורט בהמשך פסד הדין.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1. התובעת, מפעילה את המחצבה בקרבת קיבוץ מגידו.
2. בין התובעת לבין רמ"י (כתוארה היום) נוהלו בעבר מספר הליכים קודמים בקשר להפעלת המחצבה, הליכים שהיה מעורב בהם אף קיבוץ מגידו (להלן:"הקיבוץ"), הכל כדלהלן.
3. ביום 14.2.93 נחתם בין התובעת לבין רמ"י הסכם הרשאה לתכנון (המחצבה). במסגרת הליכים שונים שניהל הקיבוץ כנגד רמ"י והתובעת (בין היתר ה"פ 350/94) טען הקיבוץ, כי עם חקיקתו של חוק חובת מכרזים חלה על רמ"י חובה לקיים מכרז פומבי בטרם תעניק הרשאה לכריה וחציבה במחצבה. יצוין, כי ה"פ 350/94 הנ"ל נמחקה וזאת נוכח הודעת רמ"י על החלטתה להקצות את המחצבה לאחר קיום של הליכי מכרז.
4. ביום 31.7.1995 הגישה התובעת כנגד הקיבוץ וכנגד רמ"י תובענה במסגרת ה"פ 550/95 בבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרת התובענה הנ"ל עתרה התובעת למספר סעדים הצהרתיים ובכללם:- צו המצהיר, כי ניתנה לה (על ידי רמ"י) התחייבות ברורה ומפורשת למסירת הקרקע הכלולה בתכנית מפורטת ג/8093 (בה מצויה המחצבה) בפטור ממכרז, ועל כן היא זכאית לקבל את הקרקע ללא מכרז. כן עתרה לצו המצהיר כי ניתנה לה הרשאה לתכנון תקפה ומחייבת, וכי לא ניתן לפגוע בזכויותיה בקרקע ובהתחייבות רמ"י בגינה. כן עתרה ליתן צו המונע מרמ"י מלהקצות את הקרקע לצד שלישי וכן צו המונע מרמ"י מלפרסם מכרז בקשר עם הקרקע (ראו בהרחבה סעדים א' –ד' לה"פ 550/95 אשר צורפה כנספח 8 לבקשת התובעת לצו מניעה).
5. ביום 23.11.95 התקיים דיון בתיק הנ"ל, בפני כב' השופט מנחם בן דוד. במסגרת הדיון הודיע ב"כ רמ"י, כדלקמן: "אני מודיע בזאת בשם המשיב 1 כי עמדתנו כיום הינה שהמבקשת אכן צודקת בעמדתה וכי ניתנה לה מטעמנו התחייבות בת תוקף למסירת הקרקע על פי הרשאת התכנון ואנו לא מתנגדים כי ינתנו כאן צווים הצהרתיים כמבוקש על ידה".
6. בו ביום (23.11.95) ניתן בתיק הנ"ל פסק דין (חלקי), המורה כי בנסיבות העניין ולאור הודעת ב"כ רמ"י, ניתנים בזאת כלפיו צווים וזאת כמבוקש בסעיפים א' ב', ג', ד' כמבוקש בעתירה (פסק הדין בה"פ 550/95 הנ"ל יכונה להלן: "פסק הדין המוסכם").
7. לאור פסק הדין הנ"ל, הגיש הקיבוץ כנגד רמ"י והתובעת דנן תובענה במסגרת ה"פ 803/95 במסגרתה טען, כי רמ"י מנועה מלמסור את הקרקע לתובעת ועליה לקיים הליכי מכרז. ביום 15.6.98 נדחתה התובענה הנ"ל תוך שהוחלט להותיר על כנו את פסק הדין המוסכם. הקיבוץ הגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"א 5588/98), אך בהמלצת בית המשפט העליון חזר בו מהערעור.
8. לאחר הדברים האלה, נחתם בין התובעת לרמ"י ביום 20.8.00 "הסכם זיכיון לחציבה" ולפיו הוענקה לתובעת, למשך 3 שנים הזכות להפעיל את המחצבה. ביום 26.10.2003 נחתם בין התובעת לרמ"י "הסכם הרשאה לחציבה" נוסף, כאשר תקופת ההרשאה לפי הסכם זה נסתיימה ביום 22.1.12. ביום 12.8.18 נחתם בין התובעת לבין רמ"י "הסכם הרשאה לחציבה" נוסף, כאשר תקופת ההרשאה שבגינו נסתיימה ביום 22.1.20.
9. עוד בטרם נסתיים הסכם ההרשאה האחרון, פנתה התובעת לרמ"י בכתובים (מכתבים מיום 29.4.19, וכן מיום 9.9.19) על מנת לחדש את ההסכם. בפניות אלה טענה התובעת, כי מסקנתם של פסקי הדין (הכוונה לה"פ 550/95 וכן לה"פ 803/95) בתמצית היא, כי חוק חובת מכרזים אינו חל על המחצבה דנן ומשכך לתובעת הזכויות הבלעדיות לקבלת הרשאה לחציבה עד לתום עתודות האבן. אלא שרמ"י כלל לא השיבה לפניותיה הנ"ל.
10. ביום 10.11.19 פרסמה רמ"י מכרז צפ/2019/241 להפעלת המחצבה. התובעת מצידה פנתה אל רמ"י על מנת לבטל את המכרז ובין הצדדים אף הוחלפו מכתבים בעניין זה (ראו נספחים 19-24 לבקשה לצו מניעה של התובעת). עם זאת, המכרז לא בוטל.
11. ביום 19.1.20 הגישה התובעת כנגד רמ"י עתירה מנהלית (עת"מ 50771-12-19) במסגרתה עתרה להורות על ביטול המכרז. בעתירה הנ"ל טענה התובעת, כי במסגרת ההליכים שנוהלו בינה לבין רמ"י כאמור לעיל, ניתן בה"פ 803/95 פסק דין שעיקרו מתן צו הקובע כי לעותרת זכויות מלאות במחצבה ומתן צו מניעה קבוע ולפיו המקרקעין שבמחצבה לא יעמדו למכרז.
12. ביום 30.12.19 הגישה התובעת בקשה לתקן את העתירה הנ"ל על ידי הוספת סעד נוסף שהינו "לבטל את החלטת המשיבה מלשוב ולהקצות לעותרת את מקרקעי מחצבת מגידו החל מתאריך 22.01.20 ועד תום עתודות האבן במחצבה". ביום 15.1.20 נדחתה,מטעמי היעדר סמכות עניינית הבקשה הנ"ל על ידי כב' השופט אשר קולה, אשר קבע, כי: "ברור הוא שסעד זה אינו מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים...שאלת אי חידוש החוזה, היא השאלה העיקרית הצריכה להתברר, והסעד הטפל לה, הוא ביטול המכרז. שאלות נכבדות אלו, מן הראוי שיתבררו בבית המשפט המוסמך לכך, הוא בית המשפט האזרחי ולא בהליך המינהלי".
13. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגישה התובעת ביום 20.1.20 בתיק דנן בקשה דחופה למתן סעד זמני וסעד ארעי. בו ביום ניתן לתובעת צו מניעה במעמד צד אחד.
14. ביום 23.1.20 נתקיים דיון במעמד שני הצדדים בבקשה לסעד הזמני הנ"ל. במעמד דיון זה שטח כל אחד מהצדדים את טענותיו, וכן הוגש על ידי ב"כ התובעת מב/1 (עותק מתנאי התקשרות במכרז וחוזה הרשאה במכרז צפ/ 2019/241). באותו מועד טרם הוגש כתב תביעה.

הסכמה דיונית

1. במעמד הדיון הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה צו המניעה יוותר על כנו עד למתן פסק דין בתובענה, ברם צו זה לא יכלול את סעד ג' בעמ' 2 לבקשה לצו המניעה של התובעת (להודיע למפקח על המכרות כי כבעלת מקרקעי המחצבה אין לה התנגדות לכך שיוציא רישיון זמני למבקשת"), וכן לא יכלול הפסקה של הליכי המכרז. כן הוסכם, בהיעדר מחלוקת עובדתית באשר לרקע המפורט לעיל, כי התובעת תגיש מטעמה כתב תביעה שהינו גם כתב סיכומים. כתב התביעה יסתמך על המסמכים שצורפו לבקשה וניתן יהיה לטעון לגביהם בסיכומים ללא התנגדות. אף רמ"י תגיש כתב הגנה שהינו גם כתב סיכומי תשובה באותה המתכונת. כן הותר לתובעת להגיב לתשובת רמ"י.
2. להלן אפרט את טענות הצדדים כפי שהועלו בכתבי הטענות/סיכומים שהוגשו מטעמם.

טענות התובעת

1. התובעת טענה, כי הינה זכאית לסעדים להם עתרה וזאת מכוח פסק הדין המוסכם (שניתן כאמור בה"פ 550/95) וכן ה"פ 803/95. לטענתה, פסק הדין המוסכם שאושר לאחר מכן גם במסגרת ה"פ 803/95 קבע, כי "בסיום הליכי התכנון תימסר המחצבה לתובעת; כי הנתבעת מנועה מלהקצות את המחצבה לכל גורם אחר; וכי הנתבעת מנועה מלפרסם מכרז בעניין" (סע' 5 לתביעה), כאשר לשון פסק הדין לא כללה מגבלת זמן כלשהי.
2. לטענתה, פסק דין זה העניק את הצווים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידה ככתבתם וכלשונם, וזאת בהסכמת רמ"י שלא ראתה לסייגם. לו רצתה רמ"י להגביל הצווים להוראותיו של הסכם הרשאה, של חוק נכסי המדינה או לכל כלל אחר, הרי שסלולה היתה בפניה הדרך לדרוש זאת בזמן אמת עת ניתן פסק הדין המוסכם, דבר שלא נעשה על ידה.

אין לשעות לניסיון רמ"י להגביל בדיעבד את הוראותיו של פסק הדין המוסכם, באמצעות הוספת מגבלות וסייגים שלא בא זכרם בצווים שניתנו בהסכמתה.

1. נטען, כי אף אם רמ"י סבורה, כי פסק הדין המוסכם שגוי או שאינו משקף מדיניות רצויה, הרי שאין בכך כדי לגרוע מחובתה לקיימו ככתבו וכלשונו, כפי שנקבע ברע"א 1300/09 עדן חשמל בע"מ נ' א.א. מרכזי שליטה בע"מ (2009).
2. נטען כי בפירוש פסק דין יש להתייחס אך ורק למילותיו האופרטיביות של פסק הדין ולא להשערות בנוגע לשיקולים שעמדו בבסיסו. נטען כי לא בכדי אין בטענותיה של רמ"י ניתוח לשוני של ניסוח הסעדים שניתנו בפסק הדין. מדובר בניסוח ברור הקובע כאמור, כי רמ"י מנועה מלפרסם מכרז או מלהקצות את המקרקעין לכל גורם אחר מלבד התובעת, וזאת ללא שצוינה בפסק הדין מגבלת זמן כלשהי.
3. טענת רמ"י, כי פסק הדין המוסכם עסק אך ורק בשאלת ההרשאה לתכנון אינה מבוססת על "לשון הסעדים שניתנו". מקריאתם של הסעדים בהמרצת הפתיחה עולה, כי רק סעד ב' עסק בהסכם ההרשאה לתכנון, כאשר יתר הסעדים עסקו במסירת המקרקעין לרשות התובעת, ללא הגבלת זמן.
4. אין לקבל את טענת רמ"י, כי המרצת הפתיחה נועדה אך ורק לשם כריתת ההסכם הראשון לחציבה. ברור שלא היה כל טעם לתובעת לצאת למאבק משפטי שיוביל רק להרשאה קצרצרה לא תוביל לכל רווח, והשאלה שעמדה על הפרק כל העת היא השימוש הארוך טווח במחצבה, לרבות חידושי החוזה התקופתיים.
5. טענות רמ"י לשיטתה כיום הן, כי פסק הדין המוסכם הינו גורף יתר על המידה או שגוי, שלא היתה הצדקה לנסחו בצורה כוללנית. גם אם זו עמדתה של רמ"י כיום, עדיין מוטל עליה לקיים את הוראות פסק הדין.
6. נטען, כי צווי המניעה המתבקשים כסעד סופי בהליך נקראים: "צו מניעה קבוע", או "צו מתמיד", והכוונה היא שתוקפם קיים "דרך קבע", אלא אם סויגו מלכתחילה או שאחד מהצדדים עתר לביטולם או שינויים. נטען, כי זהו בדיוק הסעד שניתן על ידי כב' השופט בן דוד בפסק דינו.
7. עוד נטען כי טענות רמ"י מתבססות בעיקרן על הנחייה של היועץ המשפטי משנת 2002 (נספח א' לתשובתה לצו המניעה). מדובר בהנחייה שניתנה 7 שנים לאחר מתן פסק הדין (המוסכם), כך שאין לראותה ככלי פרשני אשר לפיו יש לפרש את פסק הדין.
8. עוד טענה התובעת, כי משמעותה של הוראת המעבר שקבועה בסעיף 9 לחוק חובת מכרזים, היא הקצאת המחצבה לתובעת עד לתום עתודות האבן. לטענתה, פסק הדין המוסכם קבע, כי לגבי המחצבה דנן יש להחיל את המשטר המשפטי שקדם לחוק חובת מכרזים, וזאת כפי שקבע כב' השופט מנחם בן דוד (בפסק דינו בה"פ 803/95) מכוח התחייבות מוקדמת שניתנה לתובעת לקבל את המקרקעין לחזקתה בהתאם לכללים ולנהלים שהיו מקובלים בנתבעת לפני חקיקת החוק.
9. משכך, על מנת לקבוע את היקף התחייבותה המוקדמת של רמ"י, הרי שיש לבדוק כיצד רמ"י נהגה להקצות מחצבות באותה העת (נשוא ההתחייבות). ככל שרמ"י נהגה להקצות באותה העת מחצבות עד תום חומרי הגלם, הרי שהמסקנה היא, כי התובעת זכאית לסעדים המבוקשים על ידה, וזאת גם לשיטתה של רמ"י עצמה.
10. לטענתה, כאשר בוחנים את מדיניות רמ"י דאז עולה, כי אין כל מחלוקת שעובר לחקיקת חוק חובת מכרזים רמ"י חידשה הרשאות שוב ושוב במשך עשרות שנים, כך עולה מדבריו של מר יוסי בר ניב – מנהל מחצבות ברמ"י מתוך פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים בכנסת מיום 20.5.14 (נספח 1 לבקשה), כדלקמן: "כל שנה עד שלוש שנים היתה הנהלת המינהל מאשרת ארכה באופן אוטומטי" וכן נאמר בדו"ח ועדת בלינקוב מחודש 4/2015 (נספח 3 לבקשה), כי: "בתקופה ההיא, ממ"י היה הגורם שנתן ליזמים הרשאה לתכנון, שבהמשך, [...] הפכה להסכם חכירה מתחדש לטווח ארוך". כמו כן טענה התובעת כי הוכח, כי היא בעצמה הפעילה את מחצבת נשר במשך 50 שנים, כאשר רמ"י לא הביאה ולו דוגמא אחת למחצבה שהסכמיה לא חודשו אותן שנים. לפיכך המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, כי משמעות החלת הוראת המעבר בחוק המכרזים היא, כי לתובעת ניתנה הקצאה עד לתום עתודות האבן.
11. עוד נטען, כי אין בעובדה שהסכם ההרשאה האחרון שנחתם בינה לבין רמ"י פג ביום 22.1.20 כדי לאפשר לרמ"י לחמוק מהתחייבותיוה המקוריות ועל פי פסק הדין המוסכם. לטענתה, התקופה שננקבה בהסכם הינה ביטוי נוסף למדיניות של רמ"י להקצות קרקעות לתקופות מתחדשות. לטענתה הפסיקה (שצוינה בסעיפים 190-194 לבקשתה לסעד הזמני) כבר הבהירה, כי בהסכמים מתחדשים כגון אלה, אין ליתן מעמד מחייב לתום התוקף הנקוב בהם.
12. נטען כי רמ"י מודה מפורשות (סע' 38-40 לתשובתה), כי היא הקפידה להתאים את תקופת הסכמי ההרשאה לתקופות שהיא היתה רשאית לאשר בהתאם לחוק נכסי המדינה ומבלי שהיה צורך באישורה של ועדת הכספים (כך פועלת רמ"י אף בתחום החקלאות כפי שעולה מרע"א 725/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון נ' בלוך) ועל כן, "התקופות שנקבעו בהסכמים אלה אינן משקפות זכויות מהותיות, אלא רק ביטוי למגבלה טכנית חיצונית".
13. נטען כי גם כאשר תוקן חוק נכסי המדינה וההסכמים נחתמו למשך 20 שנים בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את הציפייה, כי הסכמים אלו יוסיפו ויתחדשו מידי 20 שנים, כשם שהתחדשו בכל 3 שנים על פי נוסח החוק המקורי.

נטען, כי לא ניתן לראות בהארכת התקופה של ההסכם בעוד 20 שנים נוספות כ"הפרת" חוק נכסי המדינה לכאורה, מפי שחוק נכסי המדינה מתיר לרמ"י להתקשר בהסכמים מתחדשים כל עוד תקופתו של כל הסכם והסכם אינה עולה על 20 שנים. למען הזהירות נטען, כי גם כריתת חוזה לתקופה של 50 שנים אינה אסורה, אך דורשת אישור נוסף. נטען, כי ככל שתוארך תקופת ההרשאה שניתנה לתובעת, הרי שלא יהיה בכך משום עסקה חדשה המחייבת מכרז, אלא הארכה טכנית של ההתחייבות המקורית של רמ"י לפי הסכם ההרשאה שעוגנה בפסק הדין המוסכם שבו נפסק, כי היא פטורה ממכרז.

1. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת רמ"י ולפיה לא ניתן לפרש את פסק הדין המוסכם באופן שסותר את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 2002 שעניינה חידוש הרשאות לחציבה למחצבות "ותיקות". נטען, תוך הפניה לבג"צ 445/02 מור נ' ראש ע' הרצליה, כי הנחיות היועמ"ש מחייבות את רשויות הממשלה פנימה בלבד ואינו מחייבות את בתי המשפט. הנחיות אלה אינן יכולות להוות עילה לאי ביצועו של פסק דין חלוט.
2. עוד נטען, כי בהנחיית היועמ"ש נקבע מפורשות כי: "..הדין מחייב את מינהל מקרקעי ישראל לפעול באופן מיידי להקצאת קרקעות למחצבות באמצעות מכרז פומבי. חריג לכך ייתכן רק במקרה בו קיימות זכויות קנייניות במקרקעין או התחייבויות קודמות כמשמעותן בסעיף 9 לחוק חובת המכרזים". נטען, כי במקרה דנן כבר נפסק (בה"פ 550/95 וכן בה"פ 803/95), כי חל סע' 9 ומכאן שההנחייה עצמה מבהירה כי היא אינה חלה על המקרה דנן.
3. עוד נטען, כי התובעת כלל לא היתה אמורה לפנות לוועדת הפטור או השניים (שהוקמו בעקבות הנחיית היועמ"ש), שכן להבדיל מכל המחצבות האחרות היא אוחזת בפסק דין חלוט הקובע, כי ניתנה לה התחייבות הפטורה ממכרז לפי סע' 9 לחוק. בכך שונה מצבה של התובעת מיתר המחצבות שפנו לועדת הפטור או ועדת השניים.
4. כל יתר המחצבות שפנו לועדת השניים אחזו בטענה, כי חל עליהן סעיף 9 לחוק חובת המכרזים וזכויותיהן אינן מוגבלות בזמן, ברם הן בחרו להגיע ל"הסדר של סכסוכי קרקעות" כלשון תקנה 25(4) לתקנות חובת מכרזים, כאשר התובעת נלחמה על זכויותיה בהליכים משפטיים רבים וזכתה בדין. לטענתה, לא ברורה הטענה של רמ"י, כי התובעת לא פנתה לועדת השניים שתפקידה להגיע להסדר של סכסוכי קרקעות, באשר לא היה בכך כל צורך שעה שהתובעת זכתה בדין.
5. נטען כי בעולם כתיקונו יש להניח כי רשות מנהלית תפעל על פי הוראות בית המשפט כפי שעולה בעת"מ 7131-11-18 עוף גנאמה בע"מ נ' משרד הכלכלה. משכך היא (התובעת) הניחה כי רמ"י תפעל בהתאם לפסק הדין המוסכם ותימנע מלהעניק הרשאה לכל גורם אחר.
6. עוד נטען, כי יש ליתן את הסעדים אף מכוח חובת רמ"י לפעול בתום לב ובהתאם לחובת ההגינות. רמ"י מבקשת לקבוע באופן דווקני את תקופת ההרשאה על בסיס התקופה שנקבעה בהסכם ההרשאה בהתעלם כליל מכל הנסיבות שסבבו את כריתת אותו הסכם. נטען, כי התנהלות זו עולה לכדי חוסר תום לב ממשי ומהווה חריגה ברורה ומפורשת מחובת ההגינות המוגברת החלה על רמ"י כרשות מנהלית. בעניין זה הפנתה התובעת לע"א 6518/98 הוד אביב נ' מנהל מקרקעי ישראל.
7. עוד נטען כי יש ליתן את הצווים המבוקשים גם מכוח פקודת המכרות. לפי פקודה זו מוענקת זכות ראשונים לחציבה לאדם אשר גילה תגלית גאולוגית. במסגרת ה"פ 803/95 רמ"י הודתה מפורשות, כי לתובעת עומדת "זכות התגלית", ואף טענה כי היא אינה מוסמכת לפגוע בזכות זו. במסגרת ההליך דנן טענה רמ"י את ההיפך. העלאת טענה והיפוכה בהליכים שונים מקימה השתק שיפוטי. משכך הרי שרמ"י מושתקת מלטעון כי התובעת אינה אוחזת בזכות התגלית.
8. עוד נטען, כי אף כב' השופט מנחם בן דוד קבע מפורשות, כי המחצבה היא תגלית של התובעת, והמפקח על המכרות החיל עליה את הפקודה. משמעות של זכות התגלית לפי סע' 40(1) ו-(2) לפקודת המכרות הינה כי בעל התגלית זכאי לקבל חוזה חכירה לכרייה, כאשר זה יעמוד בתוקף למשך 30 שנה וכן הוא יחודש "בתנאים הוגנים ונאותים".

לאור האמור לעיל טענה התובעת, כי היא זכאית לקבל הסעדים המבוקשים נשוא סעיף 58 לתביעתה.

טענות רמ"י:

1. בסיכומיה הפנתה רמ"י לטענות שנטענו בכתב התשובה מטעמה לבקשת התובעת לסעד זמני, וכן הפנתה לטענותיה בדיון בסעד הזמני.

1. לטענתה, אין לקבל את טענת התובעת, כי פסק הדין המוסכם (ה"פ 550/95) הינו פסק דין חלוט הקובע, כי לתובעת זכות חציבה בלתי מוגבלת בזמן או עד גמר עתודות האבן.
2. לטענתה, יש להבין את פסק הדין המוסכם בהקשר לנסיבות נתינתו ובפרט לאור החוזים שנחתמו בעקבותיו, כמובהר להלן.
3. לטענתה, פסק הדין המוסכם נסוב סביב השאלה האם ניתן להקצות באותה נקודת זמן בה חוקק חוק המכרזים את הקרקע לתובעת בפטור ממכרז, שכן ההתקשרות בין הצדדים החלה לפני חוק חובת מכרזים ברם טרם נחתם חוזה הרשאה לחציבה. רמ"י מצידה הסכימה, כי אין מקום להחיל על התובעת את חובת המכרז לאור השלב שבו מצויה ההתקשרות בין הצדדים – אותה התקשרות בדבר הרשאה לתכנון. כן הוסכם אז בין הצדדים, כי ההתקשרות שתבוא לעולם עת ייחתם חוזה הזיכיון תהיה על פי נהלי הרשות בזמן החתימה.
4. לטענתה, חוזה הזיכיון (בפטור ממכרז כפי שהוסכם) שנחתם בין הצדדים ביום 20.8.00 דייק את אותן הסכמות הנ"ל שבין הצדדים, וקבע את פרטי ההתקשרות שבין הצדדים ובכללם משך תקופת זיכיון של 3 שנים, ואף את ההארכות האפשריות לחוזה ( 9 שנים ו-8 שנים נוספות ובסך הכל 20 שנה). אף שני החוזים המאוחרים שנחתמו עם התובעת כללו את תנאי משך ההתקשרות. לטענתה, חוזים אלו מהווים למעשה הסכמים מאוחרים ומפורטים לעומת ההסכם שעוגן בפסק הדין המוסכם, ותנאיהם מביאים לידי ביטוי את ההסכם העקרוני המוקדם.
5. עוד טענה רמ"י, כי אין לקבל את טענת התובעת, כי שלושת ההסכמים המאוחרים לפסק הדין המוסכם אינם מחייבים נוכח קיומו של פסק הדין המוסכם הגובר על כל הסכמה מאוחרת ומונע מרמ"י להקצות את המחצבה לאחר לעד. נטען, כי מדובר בפסק דין מוסכם וכי הסכמות מאוחרות בין הצדדים גוברות על הסכמות מוקדמות.
6. נטען כי אף אם היה מדובר בפסק דין שאינו מוסכם, הרי ששינוי נסיבות בדמות הסכמה מאוחרת דינה לגבור על הוראות פסק הדין. לטענתה, ניתן להקיש בעניין זה מההלכה בעניין טענת "פרעתי" בהליכים המתנהלים בפני רשם ההוצל"פ לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. על פי ההלכה הנ"ל, טענה זו אינה מוגבלת אך לפרעון חוב כספי בעקבות פסק דין, אלא גם לטענות אשר גובשו לאחר מתן פסק הדין ולפיהן מופטר החייב ממילוי פסק הדין ובכלל זה בשל הסכם מאוחר שנערך בין הצדדים המבטל את הוראות פסק הדין. רמ"י הפנתה בעניין זה לרע"א 34878-06-16 אבו זיד נ' סרחאן.
7. רמ"י הכחישה את טענת התובעת לפיה אין להתייחס למשך תקופות ההרשאה המצוינות בחוזים המאוחרים שנחתמו משום שמדיניות רמ"י היא ממילא הקצאה לתקופות מתחדשות. לטענתה, בניגוד לנטען ע"י התובעת, בחוזי ההרשאה צויינו בבירור "שחור על גבי לבן" תקופות הארכה אפשריות ובחוזה ההרשאה לחציבה משנת 2003 אף מצוין מעבר לצורך, כי "החוזה יבוא לסיומו מיד עם גמר תקופת ההרשאה, לרבות "הארכתה" ".
8. לטענתה, נכון שפעמים רבות חודשו חוזים מעין אלו, בכפוף לקבוע בחוק נכסי המדינה, אך לא ניתן לומר שבעת שינוי נסיבות יתחדשו חוזים אלו תמיד וללא סייג, ולרמ"י שמור שיקול הדעת בחידושם. לטענת רמ"י, בתפקידה כמנהלת קרקעות המדינה שומה עליה להפעיל שיקול דעת כאשר מסתיים חוזה להקצאת קרקע, כאשר בין שיקוליה מובאים שיקולים פרטניים וכלכליים, כגון שיקולי צדק וחלוקה הוגנת של משאבי הקרקע.
9. עוד נטען, כי במהלך השנים שיקולי רמ"י לחדש חוזי הרשאה שנסתיימו אף הם השתנו. לטענתה, אין זה סביר לטעון, כי בית המשפט ביקש לשלול מרמ"י את שיקול הדעת לבחון את חידוש ההרשאה לאחר תום תקופת ההתקשרות, ולקבוע כי אותם שיקולים שהפעילה הרשות בתחילת שנות ה-90 ישקלו גם בסיומה של תקופת ההתקשרות.
10. עוד נטען, כי פרשנות של התובעת להארכות אינסופיות של חוזים מובילה למצב אבסורדי לפיו הרשות לא יכולה כלל להתקשר בהסכמים לתקופה מוגבלת, אף אם היא מגבילה את משך ההתקשרות בחוזה. לטענתה, מצב זה לא מאפשר ניהול ציבורי תקין ואף אינו עולה בקנה אחד עם דיני כריתת חוזים וחופש החוזים.
11. עוד נטען, כי פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת על מנת לבסס את טענותיה לעניין ההתחדשות אוטומטית של חוזים עם הרשות (בר"ע 725/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון נ' בלוך, ה"פ 110/04 כפר הנוער גלים נ' ממ"י) שונים מהותית מהמקרה דנן ואינם רלוונטים (ראו בהרחבה סעיפים 19-20 לכתב ההגנה).
12. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה היא לא יכלה לדעת, כי הסכם ההרשאה עליו חתמה תוחם את משך זמן ההתקשרות משום ש"במחצבות אחרות שלה חתמה על הסכמים מתחדשים במשך תקופה של 50 שנים..." (כעולה מס' 149 לבקשתה לסעד זמני). נטען, כי הסכמים אלו (אליהם כיוונה התובעת) נחתמו זמן רב טרם חוק חובת מכרזים וטרם נוהל 31.07 משנת 1987 (אליו עוד אתייחס בהמשך) וכי מחצבות אלו, ובכללן מחצבת נשר אותה הזכירה התובעת במהלך הדיון, עברו את ועדת השניים או ועדת ביין, שכאמור האריכו את תקופת ההתקשרות בהתאם לחוק חובת מכרזים והעקרונות העומדים בבסיסו, כגון שיוויון וצדק חלוקתי.
13. אף אם תתקבל טענת התובעת, כי היא לא יכולה היתה לדעת שהחוזה עימה לא יתחדש, הרי שלא ניתן להסיק מכך כי התובעת ידעה בוודאות כי החוזה עימה כן יתחדש בתום תקופת 20 השנים. מעולם לא הובטח לתובעת שההתקשרות תחודש עימה בתום תקופת ההתקשרות, לכל היותר יכולה התובעת לטעון לציפייה כזו, אולם אין בכך כדי להוות הבטחה או הסכם מחייב.
14. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת התובעת כי יש לפרש את פסק הדין המוסכם "רק עפ"י מילותיו האופרטיביות ולא ע"פ השערות בנוגע לשיקולים שעמדו בבסיסו" (סע' 16 לתביעה). נטען, כי התובעת מתעלמת מפרט מהותי והוא כי עסקינן בפסק דין מוסכם.

נטען, כי פסק דין מוסכם מורכב משני נדבכים: הצד ההסכמי המהווה את בסיס פסק הדין, והצד השיפוטי שמאשר את פסק הדין. מאחר ובסיס פסק הדין הוא הסכם, אזי ניתן לפרשו בהתאם לדיני החוזים.

1. לטענתה, מאחר ופסק הדין המוסכם ניתן לפני תיקון מס' 2 לחוק החוזים משנת 2011, הרי שיש לפרשו בהתאם להלכה הרלוונטית שניתנה בע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים. לטענתה, לפי הלכה זו יש לפרש חוזה באופן תכליתי באמצעות בירור כוונת הצדדים עליה ניתן ללמוד מבדיקה משולבת של לשון החוזה ושל נסיבות האובייקטיביות והסובייקטיביות יחד. מדובר בנסיבות שקדמו לכריתת החוזה, במועד החוזה ולאחריו.
2. באשר לנסיבות בעת מתן פסק הדין המוסכם, נטען כי בעת הדיון (בה"פ 505/95) בו אושרה הסכמת הצדדים , עמדת הרשות היתה, כי "המבקשת צודקת בעמדתה, כי ניתנה לה התחייבות בת תוקף למסירת הקרקע ע"פ הרשאת התכנון", ולכן לא היתה התנגדות לצווים המבוקשים.

לטענת רמ"י, הרשאת התכנון המדוברת הנ"ל נחתמה בין הצדדים ביום 14.2.93 ולפיה מסירת השטח תהיה "לתקופה והתנאים שייקבעו בחוזה הפיתוח שיהיה מקובל במינהל במועד המסירה" (סע' 7(ז) להסכם - נספח 5 לבקשת התובעת לסעד זמני).

משכך, ברי הוא כי ב"כ רמ"י לא התכוון ולא יכול היה באותה העת לקבוע מסמרות באשר לקיום נצחי של ההסכמה להקצות את הקרקע. כוונתו היתה כי הפרטים הספציפיים של החוזה לרבות משך ההתקשרות ייקבעו בהתאם להרשאת התכנון והנהלים המקובלים בעת החתימה על חוזה ההרשאה.

1. עוד נטען, כי גם התובעת בבקשה לקבלת הסעדים (בה"פ 550/95) לא ניסחה את הסעדים באופן שממנו עולה, כי מניעת רמ"י מלפרסם ולהקצות את הקרקע במכרז תהיה "עד תום עתודות האבן". לטענת רמ"י התובעת לא עשתה כן מאחר וברור היה, כי לא ניתן לחייב את רמ"י מראש להתקשר עם התובעת לנצח או עד תום עתודות האבן נוכח ההגבלות החוקיות, נהלי רמ"י ושיקול הדעת המינהלי שיש לאפשר לרמ"י.
2. לטענת רמ"י ההגבלות שהיו קיימות באשר להקצאה של קרקע לצורך כרייה וחציבה, נקבעו בחוק נכסי המדינה אשר תוקן ביום 10.8.95 (טרם מתן פסק הדין המוסכם) וקבע, כי לא ניתן להקצות קרקעות למחצבות לתקופה של למעלה מ- 20 שנה ללא אישור ועדת הכספים של הכנסת. כן היה קיים ברקע חוק חובת מכרזים אשר נכנס לתוקף כבר בשנת 1993 אשר לפיו מחויבת המדינה להתקשר בהסכמים לרבות לצרכי חציבה וכרייה באמצעות מכרזים, וזאת מטעמים של צדק חלוקתי ושוויון. כן היה קיים ברקע נוהל רמ"י 31.07 משנת 1987 שעניינו "מתן הרשאה לשימוש בקרקע לצורך כרייה או חציבה, גביית תמלוגים עבור החומרים המופקים ופיקוח", אשר קבע, כי לא ניתן להקצות את הקרקע ליותר מ- 21 שנים.

עוד טענה רמ"י, כי על מנת לפרש את פסקי הדין שעליהם נסמכת התובעת וללמוד על אומד דעתם של הצדדים, יש להתחשב אף במצב המשפטי הנורמטיבי שחל בזמנים הרלוונטים (לאמור יש להתחשב במגבלות שבחוקים ובנוהל הנ"ל).

1. עוד טענה רמ"י (בהקשר הנורמטיבי), כי לשון חוק חובת מכרזים ולשון הוראת המעבר המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק הנ"ל כלל אינה מתיישבת עם טענות התובעת. לפי סעיף 9(א) לחוק הנ"ל, הרי שהחוק לא יחול על התקשרות שבאה לעולם כתוצאה ממתן התחייבות שנעשתה לפני תחילתו של החוק בהתאם לכללים ולנהלים שהיו נוהגים לפני תחילת החוק. מהגדרת הסעיף ניתן ללמוד, כי חובת המכרז כן חלה על עסקאות חדשות, אף אם הן מהוות חידוש לעסקה קודמת. כן הפנתה רמ"י להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מיום 2.7.2002 אשר אף היא קבעה, כי חוק חובת המכרזים חל על עסקאות חדשות המהוות המשך להתקשרות קודמת.

לתביעתה צרפה רמ"י את סיכום הדיון עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 15.5.01. לטענת רמ"י מהסיכום הנ"ל עולה, כי גם אם קיימת התחייבות של הרשות, הרי שתנאי ההקצאה אמורים להיקבע לאור התנאים והנהלים הקיימים ברמ"י בעת ההקצאה.

1. עוד טענה רמ"י, כי גם ההסכמים המאוחרים שנחתמו בין הצדדים מלמדים על אומד דעת הצדדים בעת ההסכמה על פסק הדין המוסכם.

בחוזה הזיכיון משנת 2000 נקבע, כי תקופת הזיכיון היא עד ליום 22.1.03, וכי: "המינהל יאריך את תקופת הזיכיון לתקופה נוספת של 9 ו-8 שנים, ובסה"כ 20 שנה, ע"פ שיקול דעתו ובכפוף לכך שהמורשה יציג באמצעות דו"ח גיאולוגי, בצורה ברורה ולהנחת דעתו של המינהל את הצורך להארכת החוזה לתקופות הנ"ל".

אף בהסכם ההרשאה לחציבה מיום 26.10.03 צוין כי "לאחר חתימתו על ידי שני הצדדים יהיה תוקפו של החוזה למשך תקופות ההרשאה, לרבות הארכתה", וכי : "החוזה יבוא לסיומו מיד עם גמר תקופת ההרשאה לרבות הארכתה". לאמור, אין מדובר בהרשאה שאינה מוגבלת בזמן.

1. באשר לטענת התובעת, בדבר התנהלות של רמ"י שלא בהגינות ובתום לב טענה רמ"י, כי היא התקשרה עם התובעת לתקופה הארוכה ביותר שניתן לקבל – 20 שנה. לפיכך, הרי שיש לראות בתקופה הארוכה זו דווקא התנהלות בהגינות ובתום לב נוכח המצב הנורמטיבי שחל, ולא כפי שטוענת התובעת.
2. באשר לטענת התובעת בדבר מחצבות שקיבלו מרמ"י הרשאות לתקופות העולות על 20 ואף 30 שנה נטען, כי התובעת (בניגוד למחצבות אחרות) לא פנתה במקרה דנן אל וועדת ביין שפעלה מכוח סעיף 25(29) לתקנות חובת מכרזים, ואף לא לועדת השניים שפעלה במקביל, כאשר ועדות אלו נתנו בחלק מהמקרים תקופות הרשאה ארוכות יותר שעברו את ה- 20 שנה.

כמו כן בעלי הרשאה שחוזים שלהם הוארכו בוועדות הנ"ל מעל ל- 20 שנה, היו מחצבות שהיו פעילות הרבה לפני נוהל 31.07 (ראו לעיל) ובמהלך שנות קיומן חלו מספר נהלים והסדרים. לתובעת לא היו חוזי הרשאה ישנים עובר לנוהל אלא היה בידה אך חוזה הרשאה לתכנון שאיפשר השתכללות לחוזה הרשאה לחציבה לפני הנהלים התקפים במועד ההרשאה.

1. עוד נטען, כי יש לדחות את טענת התובעת בדבר תגלית. אמנם סעיף 40(1) לפקודת המכרות קובע כי: "כל אימת שניתנה לאדם תעודה על תגלית מחצבים תהא הזכות לבעל התעודה לקבל זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה באופן המותנה בסעיף זה ובגבולות הסייגים המותנים בו ובכפוף לאותם סייגים.." יחד עם זאת, במקרה דנן מחצבה, ובפרט מחצבת בזלת, אינה מוגדרת כ"מחצב" לפי פקודת המכרות, כך שהתובעת אינה יכולה להיתלות בגילוי הבזלת כתגלית.
2. נטען, כי אכן התובעת קיבלה היתר לחקירה, אולם תעודת תגלית מוענקת אך ורק לאחר ביצוע בדיקות במסגרת חקירה ורישיון חיפוש על פי פקודת המכרות, והתובעת לא קיבלה מעולם תעודה כזו. אף שימוש של בית המשפט, או של ב"כ רמ"י בשנת 1995 במונח תגלית בהקשר של מחצבה, לא מעניק תעודת תגלית יש מאין.

תשובת התובעת:

1. פסק הדין המוסכם אינו הסכם, אלא מדובר בהמרצת פתיחה שחוברה באופן חד צדדי, כאשר רמ"י הסכימה כי היא תתקבל כלשונה ובית המשפט פסק בה כמבוקש. לא נוהל מו"מ ואין הכרח כי הצדדים בכלל גיבשו אומד דעת משותף או כי היה ביניהם מפגש רצונות. משכך, הרי שפסק הדין יכול להתפרש אך ורק על פי לשונו.
2. אין לשעות לספקולציות של רמ"י ביחס ל"נסיבות" העובדתיות שנסובו סביב פסק הדין, שעה שרמ"י לא תמכה את טענותיה בתצהיר תקף של גורם מטעמה אשר נטל חלק באירועים מאותן שנים. לטענתה, נסיבות חוזיות מוכיחים באמצעות ראיות קבילות ולא השערות.
3. טענות רמ"י בכתב הגנתה, ולפיהן: "ברור שב"כ הרשות לא התכוון" (ס' 29 לכתב הגנה) וכן: "היתה לרמ"י חובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי" (ס' 41 לכתב ההגנה) מלמדות אך, כי רמ"י כיום סבורה שאין מקום להסכים לדרישת התובעת לצו מניעה בלתי מוגבל בזמן, ברם אין בכך כדי ללמד כי אכן זו היתה פרשנות פסק הדין שניתן לפני 25 שנה.
4. אף אם היה מדובר בהסכם הרי שאין מקום לפרשו במנותק מלשונו. ברע"א 3961/10, נקבע, כי "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב". משאין כל טענה כי הלשון אינה ברורה, הרי שמוכרעת שאלת הפרשנות. במקרה דנן ניתן לומר, כי במסגרת פסקי הדין של כב' השופט בן דוד נתנו צווים המחייבים את רמ"י להעניק את הזכויות במחצבה לתובעת בלבד.
5. עוד נטען, כי אין שחר לטענה, כי התובעת "ויתרה" על זכויותיה במסגרת הסכמי ההרשאה. גם אם בעל דין זכאי לחתום על הסכם שבו הוא מוותר על זכות שניתנה לו בפסק דין, ברי כי "ויתור" שכזה צריך להיות ברור ובלתי מוטל בספק, כך גם עולה מע"א 10148/05 תדי ירושלים בע"מ נ' שיביאן. במקרה דנן אין מחלוקת שרמ"י נהגה כל שנים לחתום על הסכמים מתחדשים, ולכן הסכמת התובעת לקצוב את הסכמי ההרשאה ל- 20 שנה נבעה אך ורק מן ההבנה, כי מדובר בהסכם העתיד להתחדש ולא גילמה בתוכה "ויתור" על זכויות שניתנו לה.

אילו היתה בכוונת רמ"י להטמין בין סעיפי החוזה האחיד תניה שתכליתה היא לבטל פסק דין שבו זכתה התובעת אזי מדובר בחוסר תום לב ובהפרה של חובת ההגינות, ואין ליתן לתניה זו תוקף.

1. באשר לעמדת רמ"י שפותחה בשנים 2001-2002 (הכוונה לסיכום הדיון מיום 15.5.01 שצורף לכתב הגנתה, וכן להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מיום 2.7.2002) ולפיה חידוש הסכם הרשאה של מחצבה ותיקה אינו בגדר התחייבות קודמת לחקיקת חוק חובת מכרזים כך שלשיטתה אין תחולה להוראות סעיף 9 לחוק חובת מכרזים, נטען כי היא אינה רלוונטית. עמדות אלו ניתנו מאוחר לפסק הדין ומשכך לא ניתן "לקרוא" עמדה כזו לתוך הסכמתה של רמ"י לקבלת המרצת הפתיחה.
2. עוד נטען, כי בהליכי העבר היה זה קיבוץ מגידו אשר טען, כי גם אם הסכם ההרשאה חוסה תחת סעיף 9 לחוק, עדיין חידושו דורש מכרז, וכב' השופט בן דוד דחה טענה זו, כך שקיים השתק פלוגתא בסוגיה זו.
3. רמ"י מסתירה מבית המשפט, כי המחלוקת בשאלת תחולת סעיף 9 לחוק חובת מכרזים על חידוש הרשאה במחצבות ותיקות כבר היתה שנויה במחלוקת בינה לבין חברות חציבה מרכזיות, אשר המשיכו לטעון, כי יש להן זכויות קודמות בקרקע ומשכך חוק חובת מכרזים אינו חל עליהן. עם זאת, בניגוד לעמדה הנחרצת בהליך דנן בו טענה רמ"י כי כל חידוש הרשאה מחייב מכרז, הרי שבמחלוקת עם כל יתר מתחרות התובעת העדיפה רמ"י להתפשר והעניקה להם במסגרת הסכמי הפשרה שאושרו על ידי ועדת השניים הרשאות לתקופות של כ- 25 שנים נוספות מעבר לעשרות השנים שכבר החזיקו במחצבות.

כך למשל האריכה רמ"י בשנת 2004 לחברת הנסון בפטור ממכרז את ההרשאה (במחצבת חנתון) ב- 14 שנים נוספות, אף שחברה זו כבר החזיקה בהרשאה משנות ה- 80.

לאמור רמ"י מכירה בפרשנות של סעיף 9 כקובע פטור ממכרז למחצבות ותיקות שלהן התחייבות קודמת לחוק, ולכן היא העדיפה להעניק לבעלי מחצבות אלו ארכה ובלבד שהעניין לא יגיע לבירור שיפוטי.

דיון והכרעה:

1. הערה מקדימה – כל ההדגשות בקו אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.
2. כאמור הטענה העיקרית של התובעת בתביעתה הינה, כי צווי המניעה שניתנו כסעד עיקרי בהליך במסגרת פסק הדין המוסכם (ה"פ 550/95) ולפיהם בסיום הליכי התכנון תימסר המחצבה לתובעת, וכן כי רמ"י מנועה להקצות את המחצבה לכל גורם אחר, וכן מנועה מלפרסם מכרז הינם ללא "מגבלת זמן כלשהי " (ראו סעיף 16 לתביעה). לאמור רמ"י מנועה לעולמי עד או עד לתום עתודות החומר מלהקצות את המחצבה לכל אדם פרט לתובעת, וכן קיים איסור על פרסום מכרז (ראו גם עמ' 1 לפרוטוקול שור 19-20).

מושכלות יסוד בצווי מניעה:

1. בטרם אכריע בטענה הנ"ל של התובעת אקדים ואציין, כי צו מניעה הניתן כסעד עיקרי נועד להגן מפני פגיעה בזכות שבדין. הזכות עליה נועד צו המניעה להגן, אינה נוצרת עם מתן סעד צו המניעה אלא היא קיימת כבר עובר להגשת התביעה למתן הסעד. הזכות גם אינה משתנה לאחר מתן הצו אלא נותרת בגדרה כפי שהיתה עובר למתן הצו.
2. בעניין זה נאמר בספרו של המלומד ד"ר אליהו וינוגרד, צווי מניעה  התשנ"ג-1993 כרך ראשון עמ' 81 – 82 כדלקמן:

"צו מניעה הוא סעד. אין הוא יוצר זכות מהותית חדשה, אלא רק בא לסייע במימוש ובהגנה על זכויות קיימות או על זכויות שתיווצרנה בעתיד.

צו מניעה לא יינתן אלא – אם כן מטרתו להגן על זכות המוכרת בדין או מכוח דיני היושר, או מכוח הסכם, מפורש או מכללא. הזכות אינה צריכה להיות בהכרח מבוססת על קניין. משהוכחה זכותו החוקית של התובע, וכי זכות זו כבר נפגעה או עלולה להיפגע בעתיד, זכאי התובע בדרך כלל לקבל צו מניעה.. ואולם, אם אין התובע יכול להצביע על זכות, שלמען ההגנה עליה, דרוש לו הסעד הזה, לא יענה בית המשפט לעתירה" .

(וכן ראו לעניין זה גם ע"א 25/63 מרים איזנברג, ו-4 אח' נ' לואי איזנברג, ו-6 אח', יז 1289 (1963)).

1. אף בספרם של המלומדים פ. נרקיס, עו"ד וכן מ. זנטי, עו"ד בספרם "הלכות צווי מניעה", פרק י"א שכותרתו: "מהות צו המניעה הקבוע ומטרתו", בעמ' 201 – 202 נאמר כדלקמן:

"צו מניעה קבוע הוא תרופה שיסודה בדיני היושר".

"הסעד של צו מניעה מכוון לסייע בידי תובע כדי לממש את הזכות החוקית או הסובסטנטיבית שבידו...יש להבדיל בין "הזכות" הנתבעת על ידי תובע במשפט, לבין ה"תרופה" שהוא דורש שתנתן לו כדי שזכות זו תקוים ותמומש".

1. וכן נאמר בע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, מג(3) 840 (1989), כדלקמן:

" הרי עצם רעיון המניעה המונח ביסוד תרופת צו-המניעה - בין צו לא-תעשה ובין צו- עשה - מחייב במקרה מתאים את מתן הצו לא רק לשם מניעת המשך הנזק שכבר התחיל אלא גם את מניעתו עוד בטרם התחיל".

1. על מנת לבחון את היקף ההגנה שנדרשה ע"י התובעת באמצעות צווי המניעה, עובר למתן צווי המניעה אסקור תחילה את כתב המרצת הפתיחה הנ"ל של התובעת שלגביו ניתן פסק הדין המוסכם נשוא צווי המניעה.

סקירת כתב המרצת הפתיחה 550/95

1. בפסק הדין המוסכם (בה"פ 550/95) עליו נסמכת התובעת בתביעתה נקבע, כי "לאור הודעת המשיב 1 ניתנים בזאת כלפיו צווים הצהרתיים וזאת כמבוקש בסעיפים א', ב', ג', ו – ד' כמבוקש בעתירה" (ראו נספח 9 לבקשת התובעת לסעד זמני).
2. ואלו הם הסעדים א'-ד' שנתבקשו על ידי התובעת בעתירתה – המרצת הפתיחה (נספח 8 לבקשה לסעד זמני שהגישה התובעת):

"א. להצהיר כי למבקשת נתנה התחייבות ברורה ומפורשת למסירת הקרקע הכלולה בתכנית מפורטת ג/8093 ("התכנית") בפטור ממכרז בהתאם לכללי ונהלי המינהל ועל כן בהתאם להוראות סעיף 9 א' לחוק חובת מכרזים, התשנ"ב – 1992 (להלן: "החוק"), אין חובה לערוך מכרז בקשר עם הקצאת הקרקע הכלולה בתכנית, והמבקשת זכאית לקבלת הקרקע ללא מכרז מייד עם סיום הליכי התכנון.

ב. להצהיר כי למבקשת ניתנה על ידי המשיב מספר 1 – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") הרשאה לתכנון תקפה ומחייבת, וכי כל עוד המבקשת ממשיכה לפעול ולקדם את הליכי התכנון, כפי שהמבקשת נוהגת בפועל, לא ניתן לשלול או לפגוע בזכויותיה של המבקשת בקרקע הכלולה בתכנית, ובהתחייבות המינהל בגינה, ולחלופין לחייב את המינהל להאריך או לחדש מעת לעת את ההרשאות לתכנון שניתנו למבקשת בהתאם לתנאיהן המקוריים, עד לסיום הליכי התכנון, ובסיום הליכי התכנון למסור למבקשת הקרקע.

ג. ליתן צו מניעה המונע מהמינהל, ולחלופין ליתן צו הצהרתי כי המינהל מנוע מלהקצות את הקרקע הכלולה בתכנית לצד שלישי כלשהו למעט המבקשת, וכן לנקוט בפעולה כלשהי אשר יש בה כדי לשלול ו/או לפגוע בזכויות המבקשת בקרקע הכלולה בתכנית, וכן להצהיר כי כל פעולה או הקצאת קרקע כאמור, אם בוצעה, הינה שלא כדין ומשוללת כל תוקף.

ד. ליתן צו הצהרתי המונע מהמינהל ולחלופין ליתן צו הצהרתי כי המנהל מנוע מלפרסם מכרז בקשר עם הקרקע הכלולה בתכנית".

1. ניתן להיווכח אם כן, כי הסעדים בסעיפים א-ב בתביעה לעיל הינם הצהרתיים , בעוד הסעדים בסעיפים ג-ד בתביעה לעיל הינם מניעתיים (על אף שסעיף ד' נוקט לשון "צו הצהרתי"). כן עולה כי הזכויות הסובסטנטיביות להן טענה התובעת (התחייבות והרשאה) פורטו בסעיפים א-ב לתביעתה הנ"ל.
2. למקרא הסעיפים הנ"ל עולה (ראו לשונו של הסעד נשוא סעיף א' הנ"ל), כי הדיון נשוא צווי המניעה נסב סביב שאלת התחייבותה של רמ"י למסור לתובעת את הקרקע בפטור ממכרז בהתאם לכללי ונהלי המינהל (עליהם עוד אעמוד בהמשך). עוד עולה בבירור, כי הצווים האמורים לא נתבקשו על ידי התובעת "עד תום עתודות הכרייה".
3. אף מסעיפי גוף המרצת הפתיחה עולה, כי הדיון התמקד בטענת התובעת, כי רמ"י התחייבה כלפיה במסגרת הסכם הרשאה לתכנון (שנחתם עובר לכניסתו לתוקף של חוק חובת מכרזים) למסור לה את הקרקע בהתאם לכללי ונהלי המינהל, ובהתאם לטענה זו עתרה התובעת לצווי המניעה נשוא פסק הדין המוסכם, הכל כדלקמן:
4. כך למשל בסעיף 3.6 להמרצת הפתיחה הנ"ל, ציינה התובעת כדלקמן –

"ד. בתאריך 27.9.93 כותב מנהל מחוז הצפון במינהל מר א. רובינשטיין לב"כ הקיבוץ כי - הואיל ונערך כבר ביום 14.2.93 הסכם הרשאה לתכנון עם חברת מחצבי אבן הכולל אופציה להקניית זכויות, אין רלוונטיות לחוק חובת מכרזים".

ה. בתאריך 19.4.94 כותב מר חומש נהל אגף משתכנים במינהל כי הסכם ההרשאה לתכנון נחתם "עפ"י נהלי המינהל" וכי בנסיבות אלה ברור שההתקשרות עם מחצבי אבן אינה מנוגדת לחוק חובת מכרזים.

ו. הנה כי כן עמדתו המפורשת של המינהל כפי שבאה לידי ביטוי במכתבי הגורמים המוסמכים היתה כי למחצבי אבן ניתנה התחייבות ברורה ומפורשת בהתאם לנהלי המינהל, ועל כן אין תחולה לחוק".

1. וכן צוין בסעיף 6.1 להמרצת הפתיחה כדלקמן –

"א. למבקשת ניתנה התחייבות ברורה ומפורשת למסירת הקרקע בפטור ממכרז. סעיף 9 לחוק כולל הוראה הקובעת חריג לתחולת החוק, במקרה של התחייבות שנעשתה לפני תחילת החוק בהתאם לכללים ולנהלים שהיו לפני תחילתו של החוק ...".

1. בסעיף 6.2 להמרצת הפתיחה תחת הכותרת: "התחייבות שנוצרה בהתאם לכללים ולנהלים" אף נקבה התובעת בשמו של הנוהל (שבהתאם אליו ניתנה לה אותה התחייבות מרמ"י) וכן תאריכו כדלקמן –

"ב. כמבואר לעיל ולהלן, ניתנה למבקשת התחייבות ברורה, מפורשת ומסויימת אשר התגבשה בהסכם הרשאה לתכנון בין המבקשת למינהל, אשר תוקפו הוארך מעת לעת, התחייבות אשר ניתנה בהתאם לכללי ונהלי המינהל.

ג. המבקשת פעלה בהתאם לנוהל שהיה קיים במינהל ואשר על פיו פעלו עד לאותה תקופה כל הגופים והגורמים שעסקו במחצבות.

המינהל פעל בעניין דנן בהתאם לנוהל מיום 25.3.87.

העתק נוהל המינהל לטיפול במחצבות מיום 25.3.87 מצורף לבקשה זו מסומן "כז" ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

ד. יתר על כן, בהתאם לנוהל מספר 31.07 שפירסם המינהל בעקבות חקיקת החוק בנושא מחצבות וחומרי חציבה שהעתקו מצורף לבקשה, מסומן "כח", ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה, נקבע בסעיף 4.2.2 א' כי הרשאה לתכנון מהווה התחייבות המזכה בהקצאת קרקע בפטור ממכרז".

1. לא למותר להעיר, כי התובעת צירפה לבקשתה דנן לסעד זמני (נספח 34) את אותו נוהל המוזכר לעיל בעתירתה אשר פורסם ביום 25.3.87, וכותרתו: "טיפול במחצבות" והוא קובע כדלקמן –

"3.10 הסכם הרשאה – הסכם הרשאה מטעם ממ"י לכרייה או לחציבה, לתקופה של שנה או יותר.

7. הסכם הרשאה

7.1 הסכם הרשאה יוכן על ע"י יחידת חוזים לבקשת האחראי המחוזי לפי הנוסח שנקבע ע"י היועץ המשפטי. ההסכם יוכן תוך 7 ימים מאישור ועדה מחוזית או המינהל כוועדת עסקות מרכזית.

7.2 לכל הסכם הרשאה תצורף ערבות בנקאית או שטר ביטחון של המורשה למילוי תנאי החוזה. הנ"ל יהיה תנאי לחתימה על הסכם הרשאה.

...

7.3 תוקף ההסכם למחצבה קבועה ומאושרת לפי תב"ע יהיה כדלקמן:

במחצבות חול – לשנה אחת

ביתר סוגי המחצבות – עד לשלוש שנים כאשר בעת חידוש הרשאה ניתן יהיה להאריך את תוקף ההרשאה לתקופה שלא תעלה על 21 שנים ממועד החתימה על ההסכם הראשון. (לדוגמא: אם ההרשאה הראשונה תהיה ל- 3 שנים, ניתן יהיה בעת החידוש הראשון להאריך את החוזה לעוד 18 שנים נוספות)".

1. אף בפסק הדין בה"פ 803/95 (אשר צורף כנספח 10 לבקשת התובעת לסעד זמני) אשר לשיטת התובעת עצמה: "בחן את הסוגיה לעומק ונתן פסק דין מנומק בהתבסס על שמיעת עדויות וראיות...ופסק בבירור כי יש להותיר על כנם את הסעדים א' עד ד' אשר ניתנו במסגרת הליך ה"פ 550/95" (ראו סע' 70 לבקשת התובעת לסעד זמני), נאמר בעמ' 5-6 כדלקמן:

" נקדים ונאמר בראשית הדברים, כי המינהל גיבש לעצמו נוהל כתוב שבו נקבעו העקרונות, הכללים ודרכי הטיפול שעל פיהם הוא יקצה קרקע ליזמים לצורך הקמת מחצבות. מספרו של הנוהל האמור, בקובץ הוראותיו הפנימיות של המינהל הינו, 31.07 וכשמו כן הוא, דהיינו: "נוהל טיפול במחצבות". עותק מהנוהל האמור, כפי שהיה בתוקף מעת לעת מאז 1987, צורף לתצהירה של גב' יוכבד ששון, שהוגש כאן מטעם המינהל וברי שמוסכם בין הצדדים כי הוא זה שמגבש את הכללים והנהלים שהיו נוהגים במינהל לפני תחילתו של החוק ובתקופה הרלוונטית לענייננו..".

1. הנה כי כן, כללי המינהל עליהם נשענה אותה התחייבות שניתנה לתובעת הפטורה ממכרז, קובעים, כי תוקף הסכם הרשאה למחצבה (למעט מחצבת חול) עומד על תקופה מקסימאלית של 21 שנה.
2. נוכח טענת התובעת בהמרצת הפתיחה הנ"ל, כי ניתנה לה התחייבות לפי כללי ונהלי רמ"י אשר קובעים כי תוקף הסכם ההרשאה הינו ל – 3 שנים ולכל היותר עד 21 שנה, ברי הוא כי הצווים שנתבקש על ידי התובעת לא התייחסו לסעד גורף לעתיד בכלל (לצמיתות) כנטען על ידי התובעת, אלא התייחסו למכרז ספציפי שעמד על הפרק נכון לאותו המועד, ולא בכדי גם לא נתבקשו הצווים עד תום עתודות הכרייה.
3. משכך, הרי שהזכות שעמדה לתובעת עובר למתן צוו המניעה נשוא פסק הדין המוסכם הינה זכות להתקשר בהסכם הרשאה לכרייה בקרקע בפטור ממכרז לפי סעיף 9 לחוק חובת מכרזים, כאשר זכות זו אינה אינה "ללא מגבלת זמן", כפי שיטת התובעת עצמה, אלא הינה מוגבלת ומסוייגת לכל היותר- 21 שנה.
4. מכאן ואילך תיבחן מהות מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, עליה בא צו המניעה נ"ל להגן.

בחינת ההתקשרות החוזית בין הצדדים :

1. ההתחייבות הפטורה ממכרז עליה נסוב הדיון נשוא פסק הדין המוסכם הינה – "הסכם ההרשאה לתכנון" (כנספח 5 לבקשה לסעד זמני של התובעת).
2. בהמרצת הפתיחה התובעת אף עתרה להצהיר, כי ניתנה לה ע"י רמ"י "הרשאה לתכנון תקפה ומחייבת" (ראו סעד ב' להמרצת הפתיחה), כאשר בעת הסכמתה של רמ"י למתן הצווים נשוא פסק הדין המוסכם הצהיר ב"כ רמ"י כדלקמן:

"המבקשת צודקת בעמדתה וכי ניתנה לה מטעמנו התחייבות בת תוקף למסירת הקרקע על פי הרשאת התכנון, ואנו לא מתנגדים כי יינתנו כאן צווים הצהרתיים כמבוקש על ידה" (נספח 9 לבקשה לסעד זמני שהגישה התובעת), כאשר על בסיס הודעת ב"כ רמ"י ניתן פסק הדין המוסכם.

1. בסיכומיה דנן טענה התובעת, כי: "מכוח זכותה לאכוף גם היום את התחייבותה המקורית שבאה לידי ביטוי בהסכם הרשאה לתכנון ...זכאית התובעת להקצאת המחצבה עד לתום עתודות האבן" (ראו סעיף 29 לסיכומי התובעת).
2. אלא שבהסכם ההרשאה לתכנון מיום 14.2.93 עליו נסמכת התובעת (נספח 5 לבקשה למתן סעד זמני שהגישה התובעת) נקבע כדלקמן –

" 7. אם יתקיימו כל התנאים המוקדמים והיסודיים המפורטים להלן, יסכים המינהל להעמיד לרשותו של המורשה, כבר רשות בלבד, שטחים בנכס המתאימים לביצוע מטרת ההרשאה, כפי שייקבעו על ידי המינהל לפי שיקול דעתו הבלעדי:

(א)המורשה יקיים את כל התחייבויותיו עפ"י הסכם זה ובמועדים הקבועים בהסכם.

(ב) התכנון יאושר על ידי מוסדות התכנון עד תום תקופת ההרשאה לתכנון.

(ג) המורשה יודיע למינהל, לא יאוחר מ- 30 יום לאחר שהתכנון יאושר על ידי מוסדות התכנון עד תום תקופת ההרשאה לתכנון.

(ד) הנהלת המינהל, על פי שיקול דעתה הבלעדי, תאשר את מסירתם של שטחים בנכס לרשותו של המורשה כבר רשות, וזאת לא יאוחר משנה אחת מתום תקופת ההרשאה לתכנון.

(ה) לא יאוחר מ- 30 יום מתאריך האישור הנ"ל על ידי הנהלת המינהל ייחתם חוזה פיתוח שיהיה מקובל במינהל באותו מועד.

(ו) ערכם של השטחים שיועמדו לרשותו של המורשה ייקבע על ידי השמאי הממשלתי לתאריך שיהיה סמוך למועד מסירתם לרשותו של המורשה.

(ז) מסירת שטחים לרשותו של המורשה תהיה לצורך ביצוע מטרת ההרשאה על הנכס, ובתמורה, לתקופה ובתנאים שייקבעו בחוזה פיתוח שיהיה מקובל במינהל במועד המסירה, וכן בכפוף לתנאים שייקבעו על ידי הנהלת המינהל לצורך האישור הנזכר בפסקה (ד) לעיל".

1. אף בהודעה על אישור לתכנון מיום 30.3.1992 אליו הפנתה התובעת בסעיף 58 לסיכומיה (נספח 5 לבקשה לסעד זמני שהגישה התובעת), צויין בסעיף 8 כדלקמן –

"החכרת הנכס לך תעשה בדרך ובתנאים, שיהיו מקובלים במינהל באותה עת שבה יחכיר לך המינהל את הנכס למטרה הנ"ל, לרבות התקשרות בהסכם פיתוח, ועל פי ערך הנכס באותה עת, כפי שיקבע ע"י השמאי הממשלתי או עפ"י טבלה או בדרך אחרת, הכל כמקובל במינהל באותה עת לגבי נכס כנכס הנ"ל".

1. לאמור, אותה ההרשאה לתכנון (ההתחייבות הפטורה ממכרז) אינה נוקטת כל תקופת זמן לעניין משך החציבה, אלא היא קובעת, כי התנאים שיכללו בהסכם ההרשאה לחציבה יהיו אלו התנאים הנהוגים במינהל בעת החתימה על הסכמי הרשאה לחציבה, כאשר על תנאים נהוגים אלו כבר עמדתי לעיל, והם לא הותירו התקשרות של ארוכה יותר מ- 21 שנה.
2. משנמצא כי אותה ההתחייבות/התקשרות אותה בחן בית המשפט (במסגרת הדיון שקדם לפסק הדין המוסכם) על מנת לקבוע האם אכן היא נעשתה לפני חוק חובת מכרזים והינה פטורה ממכרז לא כללה התחייבות למתן הרשאה ללא הגבלת זמן, ברי הוא כי בית המשפט לא התכוון לקבוע כי לתובעת קיימת זכות חציבה ללא הגבלת זמן. שהרי כפי שהקדמתי לעיל, צו המניעה הינו בעל אופי מניעתי, הוא אך מגן על פגיעה באותה זכות, והזכות אינה נוצרת או משתנה לאחר מתן הצו.
3. לפיכך הרי שאין לקבל את טענת התובעת, כי פסק הדין המוסכם העניק לזה זכויות לצמיתות.

החוזים המאוחרים לפסק הדין המוסכם עליהם חתמה התובעת:

1. אם לא די בכך, הרי שהתובעת אף חתמה על 3 חוזים מאוחרים לפסק הדין שאף הם מביאים לידי ביטוי את שנקבע בפסק הדין המוסכם. בחוזים אלו צוין בבירור, כי תקופת הארכה של הזיכיון היא ל- 20 שנה, וכי בתום תקופה זו לא יחודש החוזה, הכל כדלהלן.
2. בחוזה זיכיון לחציבה מיום 20.8.00 עליו חתמה התובעת ללא כל מחאה מצידה (נספח 12 לבקשת התובעת לצו מניעה זמני) צוין כי: "תקופת הזיכיון": החל מיום 23/01/2000 – וכלה ב 22/01/2003.

וכן צוין בסעיף 21(י) לחוזה הנ"ל, כי:

"המורשה יודע כי תקופת הזיכיון הינה 3 שנים. המינהל יאריך את תקופת הזיכיון לתקופה נוספת של 9 שנים ו- 8 שנים ובסה"כ 20 שנה, על פי שיקול דעתו ובכפוף לכך שהמורשה יצדיק באמצעות דו"ח גיאולוגי, בצורה ברורה ולהנחת דעתו של המינהל את הצורך בהארכת החוזה לתקופה הנ"ל".

1. לא למותר להעיר, כי עובר לחתימת התובעת על החוזה הנ"ל שלח ב"כ התובעת מכתב לרמ"י הנושא את התאריך 8.5.00 (נספח ו' לתשובת רמ"י לבקשת התובעת לסעד זמני) ובו פרט את ההערות התובעת אודות נוסח הסכם הזיכיון. וכך בין היתר צוין במכתב:

"עמ' 13, סעיף 21: "מוצע לתקן את סעיף 21(ט) כדלקמן (חסר הקשר בין התקופה הראשונה של שלוש שנים ובין יתרת התקופה): (ט) המורשה יודע כי תקופת הזיכיון הינה עד 20 שנה וזאת בתנאי שלאחר 3 שנות תפעול ולאחר מכן שוב לאחר 12 שנות תפעול יצדיק המורשה ...את הצורך בהארכת החוזה לתקופות נוספות של עד 12 שנים ועד 20 שנה בהתאמה".

כך שהתובעת ידעה בבירור על תקופה של 20 שנה וכלל לא חלקה על משך תקופה זו, ואף ביקשה לוודא כי ייוצר קשר בין תקופת הזיכיון הראשונה, ובין יתרת התקופה.

1. אף בהסכם הרשאה לחציבה מיום 26.10.03 (נספח 13 לבקשת התובעת לצו מניעה זמני) עליו חתמה התובעת (ללא כל מחאה) צויין: " תקופת ההרשאה: החל מיום אישור העסקה וכלה ב – 22/1/2012 וכפוף להארכה כמפורט להלן". (יום אישור העסקה הינו יום 23.1.00 לפי ההסכם).

כן צוין כדלקמן בסעיף 20 כדלקמן:

"לאחר חתימתו על ידי שני הצדדים יהיה תוקפו של החוזה למשך תקופת ההרשאה, לרבות הארכתה".

וכן צוין בחוזה זה בסעיף 22(י) כדלקמן:

"המורשה יודע כי תקופת ההרשאה הינה 9 שנים נוספות. המינהל יאריך את תקופת ההרשאה לתקופה נוספת של 8 שנים, ובסה"כ עד 20 שנה, ע"פ שיקול דעתו ובכפוף לכך שהמורשה יצדיק באמצעות דו"ח גאולוגי, בצורה ברורה ולהנחת דעתו של המינהל את הצורך בהארכת החוזה לתקופה הנ"ל".

1. כן צוין בחוזה ההרשאה לחציבה מיום 12.8.18 עליו חתמה התובעת, תחת הפרק "הגדרות", כי:

"תקופת ההרשאה": 8 שנים החל ביום אישור העסקה ועד יום 22.01.2020" (יום אישור העסקה לפי ההסכם הינו יום 22.01.2012).

כן נקבע בסעיף 24 כדלקמן:

"(א) (1) החוזה יבוא לסיומו מיד עם גמר תקופת ההרשאה.

..

(ב) המורשה מצהיר כי ידוע לו והוא מסכים כי תקופת ההרשאה היא 8 שנים.

(ג) המורשה מצהיר, כי מעבר לזכות הניתנת לו על פי חוזה זה אין לו דרישות, תביעות, טענות וזכויות בשטח ההרשאה או במקרקעין סמוכים והוא לא ימנע ולא יתנגד לשיווק ו/או לתכנון מקרקעין סמוכים. כמו כן, מצהיר המורשה כי ידוע שהרשות רשאית לשווק את שטח ההרשאה בתום תקופת ההרשאה לפי שיקול דעתה הבלעדי, וכי אין ולא יהיה לו תביעות להחזר הוצאות כלשהן, לרבות הוצאות תכנון".

כן צוין בסעיף 25 להסכם תחת הכותרת: "תנאים מיוחדים", כי: " ידוע למורשה ומוסכם עליו כי הארכת תוקף ההרשאה ב- 8 שנים נוספות, הינה בהתאם לממצאי הסקר הגאולוגי שנערך ע"י חב' גיאופרוספקט אשר נבחן ע"י משרד האנרגיה והמים, לפיו בשטח כ- 3.3 מיליון טון חומר, ובלבד שהמורשה מתחייב לחצוב כמות שנתית של חומר שלא תפחת מ – 30000 טון".

1. הנה כי כן, אף החוזים המאוחרים לפסק הדין המוסכם עליהם חתמה התובעת מעידים בברור, כי אף לשיטת התובעת פסק הדין לא העניק לה זכויות של מתן הרשאה לחציבה עד תום עתודות האבן. חוזים אלו מעידים בבירור על אומד דעתם של הצדדים בעת ההסכמה למתן פסק הדין המוסכם, בנוגע למשך תקופת ההתקשרות – שהינה תחומה ומסויגת ולא עד סוף עתודות האבן. שהרי אם לא כן היה מצופה מהתובעת, כי תמחה על נוסח החוזים ולכל הפחות תביע את התייחסותה לאותם פסק דין המקנים לה לכאורה לשיטתה זכות שכזו, דבר שלא נעשה על ידי התובעת.
2. אף במכתב התובעת מיום 30.5.18 – אשר נכתב כשנתיים לפני תום תקופת ההתקשרות (נספח 15 לבקשה לצו מניעה) לא ציינה התובעת כי קיימת לה זכות לחציבה עד תום עתודות האבן, אלא ציינה אך כי: "למען הסר ספק, כל האמור בחוזה ביחס לתקופת ההרשאה אינו גורע מזכויותיה של מחצבי אבן בע"מ לפי כל דין, ובפרט לפי ס' 49 לפקודת המכרות". לא למותר להעיר כי המונח "דין" אינו כולל פסק דין לפי חוק הפרשנות, תשמ"א – 1981.
3. זה המקום לציין, כי בסיכומי התשובה טענה התובעת כי "פסק הדין אינו הסכם" אלא מדובר בהמרצת פתיחה שחוברה באופן חד צדדי, לא נוהל מו"מ ואין הכרח, כי הצדדים בכלל גיבשו אומד דעת משותף או כי היה ביניהם מפגש רצונות. בעניין זה אציין, כי אף אם צו המניעה ניתן שלא כפסק דין על בסיס הסכמה חוזית, הרי שיש בהסכמה של התובעת לחתום על החוזים המאוחרים לפסק הדין וזאת ללא כל מחאה מצידה משום ויתור על הזכות לה טוענת התובעת לפי צווי המניעה (נשוא פסק הדין המוסכם), ויתור המאפשר לבית המשפט כיום, לשנותם.
4. בסיכומיה טענה התובעת, כי התקופה שננקבה בהסכמים הנ"ל, היא אך ביטוי נוסף למדיניות רמ"י להקצות קרקע לתקופות מתחדשות. לטענתה גם כאשר תוקן חוק נכסי המדינה וההסכמים נחתמו למשך 20 שנה בלבד לא היה בכך כדי לשנות את הציפייה שיוסיפו ויתחדשו מידי 20 שנה כפי שהתחדשו בכל 3 שנים על פי נוסח החוק המקורי. משכך, "רק מתוך כוונת חידוש זו יש לפרש את הסכמת תובעת לחתום על הסכמים אלה" (ס' 33 לסיכומים).
5. אני דוחה את הטענה של התובעת.
6. אין בציפייה כזו או אחרת של התובעת כי יחודש לה החוזה כדי ללמד כי קיימת לה זכות שכזו. מעבר לכך, טענת התובעת כי:"רק מתוך כוונת חידוש זו של החוזה יש לפרש את הסכמתה לחתום על החוזה" אינה מתיישבת עם טענתה האחרת שנטענה בסיכומי התשובה מטעמה, והיא כי: "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב". בענייננו המשמעות הרגילה והטבעית של הכתוב היא כי תקופת הזיכיון היא עד 20 שנה לכל היותר.
7. לאור האמור לעיל, נדחית הטענה של התובעת כי יש לה זכויות כרייה ללא כל מגבלת זמן.

זכאות לסעדים המבוקשים מכוח פקודת המכרות

1. כאמור, עוד טענה התובעת, כי יש ליתן לה את הסעדים המבוקשים גם מכוח פקודת המכרות. לטענתה, בהתאם לפקודת המכרות מוענקת זכות ראשונים לחציבה לאדם אשר גילה תגלית גיאולוגית. משמעותה של זכות התגלית לפי סעיפים 40(1)ו-(2) לפקודת המכרות הינה כי בעל התגלית זכאי לקבל חוזה חכירה לכרייה כאשר חוזה זה יהיה בתוקף למשך 30 שנה וכן יחודש "בתנאים הוגנים ונאותים".
2. הטענה נדחית.
3. פרק ג לפקודת המכרות שכותרתו: "תגלית" קובע בסעיף 39 ו – 40 כדלקמן -

"39(1)כל שיש בידו רשיון לחיפוש וגילה מחצבים בכמויות כדאיות כפי הנראה לעין חייב להקים ציון על מקום התגלית באופן הקבוע.

(2)משקיבל המפקח הודעה על דבר התגלית יצווה לערוך חקירה בדבר טיב התגלית, ואם נתברר לו שקיימים שם מחצבים בכמויות כדאיות יתן לבעל התגלית או ליורשיו או למקבלי זכותו בהעברה תעודת תגלית בטופס הקבוע.

(3)הטוען כי קיימים מחצבים בכמויות כדאיות עליו הראיה".

1. וכן נקבע בסעיף 40 -

"40.(1) כל אימת שניתנה לאדם תעודה על תגלית מחצבים תהא הזכות לבעל התעודה לקבל זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה באופן המותנה בסעיף זה ובגבולות הסייגים המותנאים בו ובכפוף לאותם סייגים, ואותה זכות או אותו חוזה חכירה יינתנו ע"י שר הפיתוח בכפוף להוראות פקודה זו.

(2) נותנים לו לבעל תעודת תגלית זמן שנה אחת מיום מתן התעודה להגיש בקשה לזכות כרייה או לחוזה חכירה לכרייה לגבי המחצב או המחצבים הנזכרים בתעודת התגלית ולגבי אזור שלא יעבור את שיעורי המקסימום הקבועים לאותן הזכויות או זכויות החכירה; על בעל תעודת התגלית לברור לו אותו אזור בהקדם האפשרי מיד לאחר קבלת תעודת התגלית ועליו לתחום אותו אזור באופן הקבוע.

(3) למשך שנה אחת מיום מתן תעודת תגלית לא יינתנו לשום אדם אחר, פרט לבעל התעודה, כל זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה לגבי אזור המתוחם כמותנה בסעיף קטן הקודם, אלא אם כן ויתר בעל תעודת התגלית בכתב ובתוך אותו זמן על זכותו לבקש זכות או חוזה חכירה לגבי האזור הנידון או אם לא הניח את דעתו בענין המותנה בסעיף 44.

(4) זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה תינתן לו לבעל תעודת תגלית לכשיגיש בקשה בתוך מועד שנה אחת כאמור לעיל ולכשיוכיח להנחת דעתו של המפקח כי יש ברשותו הון חוזר די הצורך וכי יש לו השכלה טכנית או עזרה טכנית די הצורך להבטחת פיתוח ראוי ונאות של מקורות המחצבים אשר באזור הנידון.

1. כן נקבע בסעיף 49 לפקודת המכרות שכותרתו: "חוזי כרייה" כדלקמן: -

"49. (1) אפשר לתת חוזה חכירה לכרייה, לאחר תשלום המס הקבוע, לגבי אזור שיהא בגבולות המקסימום הקבוע או בגבולות המקסימום המפורש בסעיף 17, מקום שניתן החוזה לבעל תעודת היתר לחקירה.

 (2)  מועד תקפו של החוזה לא יהא למעלה משלושים שנה:

בתנאי שכל זמן שמחצבים יהיו מופקים בכמויות כדאיות תהא לו לחוכר זכות בכורה לחידוש החוזה בתנאים הוגנים ונאותים".

1. מהאמור לעיל עולה, כי רק מי שקיבל תעודת תגלית מחצבים יהיה זכאי לקבל חוזה חכירה לכרייה. בענייננו לא הציגה התובעת כל תעודת תגלית שניתנה לה מאת המפקח על המכרות, ואף לא טענה (אף במסגרת התצהיר שצורף לסעד הזמני שהגישה), כי ניתנה לה תעודה שכזו מאת המפקח על המכרות. התובעת הציגה אך "תעודת היתר לחקירה" (נספח 6 לבקשה לסעד זמני שהגישה), המקנה לבעליה "זכות יחיד לחקור את האזור הכלול בתעודתו.. ובנוסף על כך תהא לו...זכות בכורה וזכות יחיד להשיג רישיון לחיפוש בחלק או בחלקים מן האזור שיבחר בהם.." (סעיף 17 לפקודת המכרות). טענת התובעת, כי הנתבעת הודתה מפורשות במסגרת ה"פ 803/95 כי לתובעת עומדת "זכות התגלית" (נספח 33 לבקשה לסעד זמני), לבטח אינה מזכה את התובעת בתעודה שכזו, המקימה לה זכות לחוזה חכירה לכרייה.

לפיכך הרי שהתובעת לא הוכיחה את זכאותה לחוזה חכירה לכרייה למשך 30 שנה.

מתן הסעדים המבוקשים מכוח חובת ההגינות:

1. כאמור, עוד טענה התובעת, כי רמ"י מבקשת להתסמך באופן דווקני על הוראות הסכם ההרשאה לשם שלילת זכויותיה. לטענתה, הוכח כי בעת ההתקשרות בהסכם ההרשאה כי הסכמי רמ"י הוגבלו בזמן רק מטעמים טכניים ולכן לא חודשו באופן אוטומטי. למרות זאת רמ"י מבקשת לקבוע באופן דווקני ותכסיסני את תקופת ההרשאה שנקבעה בהסכם ההרשאה. לטענתה התנהלות שכזו מהווה חריגה מחובת ההגינות החלה עליה כרשות מנהלית.

1. הטענה נדחית.
2. איני סבור כי תקופת הרשאה מוגבלת של 20 שנה אותה העניקה רמ"י הינה תכסיסנית. תקופה זו עת תקופה זו הינה המקסימלית שבסמכותה של רמ"י לאשר, כפי שעולה מחוק נכסי המדינה, תשי"א – 1951 כדלקמן:

"הממשלה לא תהא רשאית, בשם המדינה, להעניק זכיון, לתקופה העולה על 20 שנים, בין לפי חוק זה ובין לפי חוק אחר, הנוגע למכרות או למחצבים של המדינה, אלא באישור ועדת הכספים של הכנסת; בסעיף זה, "מכרות" ו"מחצבים" – כמשמעותם בפקודת המכרות.

לו חפצה התובעת בתקופה ארוכה יותר מעבר ל- 20 שנה כפי שניתן לטענתה למחצבות אחרות, היה עליה לפנות בערוצים המתאימים לכך, קרי פנייה למסלולים חלופיים לקבלת פטור להתקשרות במכרז בענף המחצבות – "ועדת ביין" מכוח תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים תשנ"ג – 1993, ובמסלול חלופי ל"ועדת השניים" לפי תקנה 25(4) לתקנות הנ"ל.

1. לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.
2. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסכום כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תש"פ, 17 מאי 2020, בהעדר הצדדים.