לפני תביעת התובע לפיצוי בגין טיסה שבוטלה.

הנתבעת היא חברת תעופה אמריקאית המפעילה, בין היתר, טיסות בינלאומית מסחריות סדירות במספר קווי תעופה אזרחיים שבין ישראל לארה"ב (להלן – הנתבעת)

התובע רכש כרטיס טיסה הלוך חזור פרמיום ליום 10.10.19 הכולל אוכל כשר בטיסות (להלן – התובע). התובע שילם 1,780 $ בגין הכרטיסים.

הטיסה הייתה מסוג "קונקשיין", טיסה בינלאומית סדירה מישראל לסן פרנסיסקו, וטיסה פנימית מסן פרנסיסקו ללאס וגאס, כאשר המטוס שהתובע היה אמור להמריא בו הגיע מסן פרנסיסקו (להלן – הטיסה הנכנסת).

מנספח 1 בכתב ההגנה עולה, כי הטיסה הנכנסת מסן פרנסיסקו הייתה אמורה לצאת ביום 8.10.19 בשעה 22:50. בפועל הטיסה הנכנסת המריאה מהקרקע מסן פרנסיסקו ביום 9.10.19 בשעה 00:52, דהיינו, באיחור של 122 דקות.

הטיסה מישראל לסן פרנסיסקו (להלן – הטיסה היוצאת) הייתה אמורה לצאת ביום 10.10.19 בשעה 00:55. כיוון שהטיסה הנכנסת התעכבה כמתואר לעיל, כאשר הגיע המטוס לישראל הוא נכנס ל"עוצר המראות" בנתב"ג. לכן הנתבעת נאלצה לדחות את ההמראה בהתאם להוראות רשויות הפיקוח.

לסיכום, טיסת התובע הייתה אמורה להמריא ביום 10.10.19 בשעה 00:55 ובפועל המריאה ביום 10.10.19 בשעה 06:56, דהיינו, באיחור של 6 שעות ודקה אחת שהם 361 דקות (ולא 337 דקות כפי שטענה הנתבעת).

אין לראות בטיסה היוצאת כטיסה שבוטלה שכן האיחור בהמראה הוא פחות מ- 8 שעות. עם זאת הנתבעת ידעה על האיחור הצפוי בהמראה מישראל שעות רבות לפני שארע והיה לה זמן להערך בהתאם, הן מבחינת מתן הודעה.

התובע טען בדיון, כי ראה עדכון על העיכוב בטיסה שעה לפני שהטיסה הייתה אמורה לצאת. לדבריו, הוא לא קיבל הודעה על כך מהנתבעת אלא מצד ג'. טענה זו אינה מתיישבת עם הנטען בסעיף 5 כתב התביעה והיא נדחית. התובע קיבל הודעה מראש. לטענת התובע ההודעה ניתנה כאשר כבר היה בדרכו לשדה התעופה.

טענת התובע, שרק נוסעי המחלקה הראשונה עודכנו קיבלה חיזוק מדברי נציגת הנתבעת בדיון שאמרה שמעדכנים רק את נוסעי המחלקה הראשונה ושאין לצפות לעדכון של 300 נוסעים על עיכוב של שעה וחצי (ע' 3 ש' 27-34). אין בידי ביהמ"ש לקבל טענה זו. ככל שהנתבעת מיישמת מדיניות שירות של מתן הודעה פרטנית על עיכוב בהמראה לחלק מהנוסעים מצופה שתעשה כן לגבי כלל הנוסעים. בפרט שנטען שקיימת לנתבעת מערכת הודעות (ע' 3 ש' 31). יחד עם זאת, אין מחלוקת כי התובע רכש את כרטיס הטיסה מסוכנות נסיעות כרמל ובמשולש היחסים של לקוח – סוכן – ספק שירות לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, האחריות באופן רגיל להודיע על שינוי במועד הטיסה מוטלת על סוכן הנסיעות, ככל שהנתבעת יידעה אותו על העיכוב. אין בידי ביהמ"ש פרטים עובדתיים מלאים בעניין ולכן לא ניתן להכריע בה. הטענה נדחית. עם זאת, יוער שלא ברורה טענת הנתבעת לגבי עיכוב של שעה וחצי כאשר בפועל מדובר על עיכוב של 6 שעות בהמראה שהיה ידוע וצפוי כבר ביום 9.10.19 בשעה 00:52 שעון ארה"ב.

סעיף 7(א) לחוק מורה כי נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שהמריאה באיחור של שעתיים לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה, זכאי לקבל ממפעיל הטיסה או מהמארגן מזון ומשקאות ושירותי תקשורת. לא נסתרה טענת התובע בדבר אי קבלת הטבות בשדה התעופה בישראל. טענת הנתבעת שלנוסעים שהגיעו הוצעו שוברי מזון במשך זמן ההמתנה – לא הוכחה והיא נדחית.

אין מחלוקת שבעקבות האיחור התובע המריא בטיסה היוצאת ביום 10.10.19 בשעה 06:56 (נספח 2 בכתב ההגנה). הטיסה היוצאת הייתה אמורה לנחות במקור בסן פרנסיסקו ביום 10.10.19 בשעה 06:00. בשל העיכוב שהתובע הפסיד את טיסה ההמשך ללאס וייגס, שהייתה קבועה במקור ליום 10.10.19 בשעה 08:52. שעת ההמראה של טיסת ההמשך החלופית שסופקה הייתה אמורה להיות ב- 12:15 ובפועל המראה מהקרקע הייתה בשעה 12:51 (נספח 4 בכתב ההגנה).

טענת התובע שיש לראות בעיכוב בהמראת הטיסה במקטע הראשון, שהוביל להחמצת טיסת ההמשך, כטיסה שבוטלה, נדחית.

ביהמ"ש שוכנע כי הגורם לעיכוב בהגעת הטיסה הנכנסת היה סיוע רפואי דחוף שניתן לאחד הנוסעים. הוצגו בפני ביהמ"ש והתובע מסמכים בעניין. דהיינו, גם אם ביהמ"ש היה קובע כי טיסת ההמשך היא טיסה שבוטלה, בשים לב לכך שהיה מדובר באיחור של יותר מ- 8 שעות במצטבר, הרי שאין לומר כי טיסת ההמשך הוחמצה בשל רשלנות של הנתבעת.

הנטל על הנתבעת היה להוכיח כי טיסת ההמשך הוחמצה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה, וכי גם אם הייתה עושה את כל אשר ביכולתה, לא הייתה יכולה למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות. הנתבעת הציגה בדיון ראיות תומכות וגרסתה לא נסתרה על ידי התובע (ע' 2 ש' 14-30). התובע לא הצביע על פעולה שהנתבעת הייתה יכולה לעשות – ולא עשתה - כדי למנוע את המצב שנוצר. בנסיבות העניין הנתבע הוכיחה שעומדת לה ההגנה מכוח סעיף 6(ה)(1) לחוק ולקביעה זו נפקות גם לגבי טיסה ההמשך שהוחמצה.

לא ברור לביהמ"ש מדוע הוגשה תביעה עבור כרטיסי הטיסה כאשר התובע טס בטיסה היוצאת במועד הראשון שהדבר התאפשר (עם סיום עוצר הטיסות) וקיבל טיסה חלופית לטיסה שהוחמצה ובכך פעלה הנתבעת באופן סביר. סעיף 3(ב)(4) קובע במפורש כי נוסע לא יהיה זכאי להשבת תמורה אם בחר לקבל כרטיס טיסה חלופי או בחר לטוס בטיסה שהתקיימה בה עילה מזכה. הטענה נדחית.

לטענת התובע כי הטיסה היוצאת עוכבה בסן פרנסיסקו, במקום אחד טען שהיה מדובר בכשעה (סעיף 7 בכתב התביעה). בדיון נטען שהיה מדובר בשעה וחצי (ע' 1 ש' 21). למיטב עיונו של ביהמ"ש הטיסה היוצאת נגעה בקרקע בסן פרנסיסקו בשעה 10:15 ואושרה לכניסה בשעה 10:57 (נספח 2 בכתב ההגנה). דהיינו, המטוס עוכב 42 דקות בלבד. בטיסה המקורית התובע היה אמור לנחות בסן פרנסיסקו בשעה 06:00 ולהמריא בטיסת ההמשך בשעה 08:52. בהסדר החלופי התובע נחת בסן פרנסיסקו בשעה 10:57 וטיסת ההמשך יצאה בשעה 12:51, דהיינו, קיצור של כשעה לעומת הטיסה המקורית ולכך יש להוסיף 42 דקות שהמטוס עוכב. ביהמ"ש מקבל את כל המתואר על ידי התובע שנאלץ לרוץ בדחיפות לטיסה ההמשך, שאבד לו ציוד ושהוא נעצר עקב הסערה בה היה נתון. עם זאת, לא הוכח כי המטוס עוכב מחמת הנתבעת ולא מחמת החלטת רשויות התעופה בסן פרנסיסקו, הנזק הוא רחוק ולכן הטענה לפיצוי בגין רכיב זה ובגין עגמת הנפש נדחית. באופן דומה נדחית הטענה לגבי השפלה בפני הבריות בעת שנעצר. אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. ראשית, לא הוכח שהתובע נעצר. שנית, גם אם נעצר אין ביהמ"ש יודע האם התובע התנהל באופן חריג יותר מהמקובל נוכח לחץ הזמן. נדחית גם טענת התובע שהנתבעת לא נתנה לו טיסת קונקשיין פחות קרובה. התובע יכול היה לסרב להצעת הנתבעת, בפרט שהוא נוסע מנוסה לפי דבריו (ע' 2 ש' 4), ולדרוש טיסה המשך צפופה פחות בזמן.

התובע לא הוכיח שהטיסה הייתה בעיקרה לפגישות עסקיות והדבר אינו מתיישב עם דבריו בדיון שרצה לנסוע לטיול ארוך ושהייתה במטוס חברה שלו (ע' 1 ש' 12 וש' 16 וש' 32).

גם אם היה מדובר בפגישות עסקיות לא הוכח כי הן בוטלו. הטענה בדיון שכל הפגישות בוטלו (ע' 1 ש' 32) מהווה הרחבת חזית לכתב התביעה בו נטען שהפגשות נדחו או עוכבו (סעיף 5 ו-13 בכתב התביעה) ושמועדיהן שונו (ע' 1 ש' 17-18). הטענה שהתובע פספס "דברים חשובים" היא כללית מדי ולא הוכחה ולכן נדחית. הטענה בדבר פגיעה במוניטין נדחית אף היא.

הטענה שהתובע לא קיבל מזון כשר בטיסה חזור מתקבלת. הנתבעת הודתה כי מדובר בתקלה (ע' 4 ש' 8-9). בגין אי אספקת מזון כשר בהתאם להזמנה זכאי התובע לפיצוי.

נדחית טענת התובע לאיחור של כ-7 שעות. התובע היה אמור לנחות בלאס וייגס ביום 10.10.19 בשעה 10:33 ובפועל הגיע ביום 10.10.19 בשעה 14:03. מדובר באיחור של כשלוש וחצי שעות בלבד.

אשר לטענת התובע לגבי פיצויים לדוגמה בהתאם לסעיף 11 לחוק. סעיף 11(א) לחוק שירותי תעופה, מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, במקרה בו מפעיל הטיסה לא נתן הטבות לנוסע שטיסתו המריאה באיחור, ובמקרה דנן אי אספקת שירותי מזון ומשקאות. ביהמ"ש סבור שיש לקבל את הטענה ולפסוק פיצוי ברכיב זה.

לא מצאתי מקום בנסיבות העניין לחייב את הנתבעת בפיצויים לדוגמה בשל האיחור בתשלום הפיצוי הכספי שכן הנתבעת הציעה פיצוי לתובע והייתה מחלוקת כנה לגבי גובה הפיצוי.

משקיים הסדר חקיקתי ספציפי אין להדרש לפקודת הנזיקין או חוק עשיית עושר ולא במשפט.

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 875 ₪ בגין אי אספקת אוכל כשר בטיסת חזור.

פיצוי לדוגמא בהתאם לסעיף 11(א)(1)(ג) בגין אי מתן הטבות בשדה התעופה בישראל בניגוד לסעיף 7(א) לחוק בסך של 600 ₪.

אגרת בימ"ש יחסית בסכום של 50 ₪.

לאור התוצאה ובשים לב לכך שרוב התביעה נדחתה ולהצעת הנתבעת לפיצוי לפני ההליך המשפטי לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.

ניתן היום, ח' אלול תש"פ, 28 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.