השופט ע' טאהא:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט הבכיר יוסף סוהיל) מיום 10.12.2019, שניתן בת"א 26848-03-15, בגדרו התקבלה תביעת המערערת נגד המשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה" או "החברה") כמעט במלואה ונדחתה במלואה נגד המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב").

רקע

1. המערערת היא חברה זרה אשר מאוגדת בגרמניה, ועוסקת בייצור ושיווק קפה (להלן: "המערערת"). המשיבה היא חברה פרטית המאוגדת בישראל ועסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה בייבוא, שיווק והפצת קפה. בין המערערת והחברה התנהלה מערכת יחסים עסקית החל משנת 2008. בחודש ינואר 2013 הזמינה החברה מאת המערערת שתי הזמנות קפה בסכום כולל של 316,106.82 $ של ארה"ב (להלן: "העסקה"). המערערת סיפקה את הסחורה בהתאם למוסכם, אך החברה שילמה חלק מהתמורה המוסכמת ונותרה חייבת למערערת סכום של 251,122.47 $. על כן הגישה המערערת נגד המשיבים תביעה לבית המשפט קמא, בטענה כי הם נמנעו מלשלם את יתרת חובם בגין העסקה. אשר לתביעה נגד המשיב טענה המערערת, כי הוא זה אשר ניהל באופן אישי את המגעים מול המערערת, והוביל את ההתנהלות הפסולה מולה. נטען כי המשיב ביצע עוולות כלפי המערערת ביודעין, מתוך כוונה לגרום לה נזק או בשוויון נפש לגרום לה נזק, תוך הפרת חובות הזהירות והנאמנות שהוא חב כלפיה.

2. בכתב ההגנה טענו המשיבים, כי הסחורה שסיפקה המערערת הייתה פגומה וכי פולי הקפה שסופקו היו רטובים ודבוקים, דבר אשר גרם נזק לחברה ולמוניטין שלה. בגין נזקים אלה שלחו המשיבים למערערת עוד בחודש 8/2013 דרישת פיצוי בסכום של 416,830 $, אך המערערת סירבה להכיר בנזק ולשלם את הפיצוי בטענה שעל החברה להשיב את הקפה שסופק, דרישה שלא ניתן היה לעמוד בה מאחר שהקפה חולק ללקוחות הסופיים של החברה. אשר לתביעה נגד המשיב נטען, כי אין למערערת עילת תביעה נגדו שכן ההסכמים וההזמנות בוצעו מול המשיבה בלבד, וכי אין בעובדה שהמשיב הוא בעל מניות יחיד בחברה והמנהל שלה כדי להקים נגדו עילת תביעה אישית. המשיב הוסיף וטען, כי כמנהל חברה עסקית סביר דאג לאורך השנים, כי החברה תקיים את התחייבויותיה כלפי המערערת ובמשך השנים שבהן התקיימו יחסים עסקיים בין החברות, שילמה החברה למערערת קרוב ל- 3.8 מיליון דולר. לעניין אי תשלום מלוא התמורה למערערת בגין העסקה מושא התביעה טען המשיב, כי כמנהל של החברה הוא היה חייב לעצור את התשלומים למערערת שעה שהסחורה שסופקה הייתה פגומה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

3. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המערערת נגד החברה כמעט באופן מלא. נקבע כי המערערת הוכיחה, כי היא סיפקה את הסחורה בהתאם למוסכם ובהתאם להסכמים שנחתמו בינה ובין המשיבה, הוכיחה כי המשיבה לא שילמה את מלוא התמורה המוסכמת, וכי נותרה חייבת למערערת סכום של 251,122 $. מנגד, לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי הסחורה שסופקה, כולה או חלקה, הייתה פגומה. על בסיס קביעות עובדתיות אלה קיבל בית המשפט קמא את התביעה נגד החברה, וחייב אותה לשלם למערערת סכום של 1,010,013 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן חייב בית המשפט קמא את המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

4. אשר לתביעה נגד המשיב קבע בית המשפט קמא, כי ההתנהלות העסקית וההסכמים היו בין המערערת ובין המשיבה ועל כן, החבות לשלם את התמורה בגין הסחורה שסופקה מוטלת, מכוח הסכמים אלה, על המשיבה בלבד. בית המשפט קמא דחה את טענת המערערת, כי נסיבות המקרה מצדיקות הרמת מסך ההתאגדות בין החברה ובין המשיב וקבע, כי לא הוכחו העילות הקבועות בחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), להרמת מסך ההתאגדות וחיוב המשיב בחובות החברה. בית המשפט קמא קבע, כי השאלה אם החברה נטלה סיכון בלתי סביר בעת עריכת העסקה נבחנת בהתאם למצבה הכלכלי בעת נטילת ההתחייבות, קרי במועד ההזמנה (ינואר 2013). נקבע כי מצבה של החברה במועד עריכת העסקה היה תקין, ולא הייתה בקשיים כלכליים שלא אפשרו לה לקיים את התחייבויותיה. בית המשפט קמא המשיך וקבע, כי המערערת לא הוכיחה כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בעת נטילת החיוב הכספי מושא ההזמנה, ולא הוכח כי בעת נטילת ההתחייבות פעלו המשיבים תוך נטילת סיכון בלתי סביר.

טענות המערערת

5. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא שעה שלא הורה על הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות. לשיטתה, מאחר שעסקינן בחברת יחיד, ומאחר שאין מחלוקת כי המשיב הוא בעל השליטה היחיד בחברה, היה מקום לראות בפעולות החברה כפעולות שלו, להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את בעל המניות בחוב החברה למערערת. נטען כי קביעה זו מתבקשת ביתר שאת שעה שהמשיב הודה כי החברה אינה פעילה כיום, אין לה מחזור כספי, וכי לא תוכל לפרוע את חובה למערערת. המערערת המשיכה וטענה, כי החברה נוהלה במימון דק ובמינוף גבוה, ובחוסר תום לב המתבטא בנטילת סיכונים בלתי סבירים בהתחשב ביכולתה לפרוע את חובותיה ובהעדפת האינטרסים האישיים של המשיב על פני האינטרסים של החברה באופן אשר פגע בנושי החברה וקיפח אותם. לתמיכה בטענות אלה הפנתה המערערת לדוחות הכספיים של החברה אשר מראים, כי בשנים 2013-2014 משך המשיב לכיסו מאות אלפי ₪ מקופת החברה. התנהלות זו אשר עולה, על פי הנטען, כדי הברחת נכסים וחוסר תום לב, פגעה באופן קשה בנושי החברה. המערערת המשיכה וטענה, כי במהלך שנת 2014 פרע המשיב את חובות החברה לבנקים, תוך העדפת נושים אסורה, התנהלות אשר מצדיקה כשלעצמה הרמת מסך ההתאגדות.

6. המערערת הוסיפה וטענה, כי לאחר שהמשיבה נקלעה לקשיים כלכליים הקים המשיב חברה חדשה, אשר גם בה הוא בעל המניות היחיד והאורגן הניהולי והתפעולי הבלעדי, והמשיך לעסוק במסחר בקפה באמצעות החברה החדשה, אליה העביר את פעילות ונכסי המשיבה, מבלי שהחברה החדשה תשלם למשיבה תמורה כלשהי. לטענת המערערת, המשיב הודה כי פרע את חובות המשיבה לבנקים באמצעות החברה החדשה, וכי ערבב את נכסי שתי החברות, ולא הצביע על היגיון עסקי כלכלי בהקמת החברה החדשה, מלבד הניסיון שלו לנצל שלא כדין את האישיות המשפטית הנפרדת של החברות על מנת להשתמט מתשלום החובות לנושים.

טענות המשיבים

7. המשיבים טענו מנגד, כי טענות המערערת בדבר ניהול המשיבה במימון דק ובמינוף גבוה, ערבוב נכסים בין החברות ומשיכת מאות אלפי שקלים מקופת החברה על ידי המשיב הן טענות שלא הועלו בפני בית המשפט קמא, והועלו, לראשונה, במסגרת הערעור. על כן, דין טענות אלה להידחות על הסף מטעם זה בלבד. לגוף העניין טענו המשיבים, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה. אשר לטענה בדבר מימון דק ומינוף גבוה נטען, כי אין בעובדה שהחברה לא החזיקה בנכסים כדי ללמד על מימון דק או מינוף גבוה, וזאת נוכח מהות העסקים שניהלה ושלא חייבו אותה לרכוש ולהחזיק בנכסים. אשר לטענה בדבר ערבוב נכסים בין החברות טענו המשיבים, כי המערערת לא הציגה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה בעניין זה. נטען, כי החברה החדשה עוסקת בייבוא מוצרי מזון בעוד שהמשיבה עסקה בייבוא סוגי קפה, כך שאין בסיס לטענה בדבר העברת פעילות החברה המשיבה לחברה החדשה. נטען עוד, כי המשיבה לא החזיקה בנכסים כלשהם נוכח מהות עיסוקה ולא עלה בידי המערערת להוכיח כי נכסיה הוברחו לחברה החדשה. אשר לטענה בדבר משיכת מאות אלפי שקלים מקופת החברה נטען, כי המערערת לא הוכיחה כי משיכת הכספים נעשתה שלא כדין ושלא למטרה ראויה, כגון פירעון חובות החברה ותשלום משכורות למשיב שניהל את החברה ואת עסקיה.

8. המשיבים דחו את טענת המערערת, כי הם נטלו סיכון בלתי סביר עת התקשרו עמה בעסקה וטענו, כי הן במועד ההתקשרות והן בתקופה שלאחריה המשיכה המשיבה לעמוד בחובותיה כלפי המערערת ושילמה לה תשלומים שוטפים שהסתכמו במאות אלפי דולרים. עובדה זו, כך נטען, שומטת את הבסיס מתחת לטענות המערערת בדבר מצבה הכלכלי הרעוע של החברה ונטילת סיכון בלתי סביר. המשיבים המשיכו וטענו, כי אין בעובדה כי במועד הגשת התביעה לא הייתה החברה פעילה כדי להועיל למערערת, שכן המועד הקובע לצורך בחינת השאלה אם נטלה החברה סיכון בלתי סביר הוא מועד ההתקשרות בעסקה. המשיבים טענו עוד, כי ההתקשרות עם המערערת בעסקה דנא הייתה חלק ממהלך העסקים הרגיל של המשיבה, ואין לייחס לבעל המניות בחברה כל כוונת מרמה אך בשל העובדה שהחברה לא פרעה את חובה.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, בסיכומי הצדדים ובראיותיהם, ולאחר ששמענו את הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. להלן אבאר את עמדתי.

10. דין הערעור להידחות בכל הנוגע לטענות שעניינן הפעלת החברה תוך מימון דק ומינוף גבוה, הברחת נכסים מהחברה לחברה החדשה, העדפת נושים ומשיכת כספים מהחברה לכיסו של המשיב, וזאת מחמת הרחבת חזית אסורה. הפכתי והפכתי בכתבי בית דין שהגישה המערערת בפני בית המשפט קמא ולא מצאתי כי טענות אלו נטענו בכתב התביעה ובסיכומים. טענות אלו הועלו לראשונה בהליך הערעור ולא עמדו בפני בית המשפט קמא. הלכה ידועה היא, כי "דרגת הערעורים לא תדון בנימוק המועלה לפניה לראשונה ושלא בא זכרו בדרגה הראשונה" (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, מו(5) 353 (1992); ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ (31.12.2019)). "הרציונל העומד מאחורי כלל זה הוא ששמיעת טענה חדשה כזו תקפח את זכויותיו הדיוניות של המשיב, משום שאין באפשרותו להביא ראיות לסתור את הטענה לאחר שתמה פרשת הראיות. פתיחת העניין מחדש, ככלל, אינה מותרת בהיותה חותרת תחת עקרון סופיות הדיון, תחת הוודאות המשפטית ותחת השוויון הדיוני בין בעלי הדין" (חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי, פרק שמיני: הדיון בערעור, 303-304 מהדורה 3, 2012). משנמנעה המערערת מלהעלות טענותיה בדבר מימון דק, מינוף גבוה, העדפת נושים, משיכת כספים והברחת נכסים בכתב התביעה או במסגרת הסיכומים שהגישה בפני בית משפט קמא, הרי שאין מקום להידרש לטענות אלו בערכאת הערעור, ועל כן דינן להידחות ולו מטעם זה בלבד.

11. גם יתר הטענות שהעלתה המערערת ואשר מצדיקות, לשיטתה, הרמת מסך ההתאגדות, דינן להידחות. סעיף 4 לחוק החברות מסדיר את עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וקובע כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת קבוע בסעיף 6 לחוק החברות, אשר מאפשר בנסיבות מסוימות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה. על מנת שבית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות, נדרש שיתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6 לחוק החברות: השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה (יהודית קורן, עקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית, בעמ' 96 (2017) (להלן: "קורן"). "הלכה היא, כי הסרת מסך, אינה עניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (4606/90 מוכרמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, בעמ' 361; ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, סג(1) 548 (21.1.2009); ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינאוי , סד(1) 398 (1.8.2010); ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (05.02.2004)‏‏). הסעיף דורש קיומו של יסוד נפשי של מודעות מצד בעל המניות בדבר הניצול לרעה של אישיות החברה הנפרדת.

12. המערערת טענה, כי המשיב הקים חברה חדשה שהמשיכה את פעילות החברה המשיבה, ושילם את חובות החברה המשיבה לבנקים באמצעות החברה החדשה. עובדות אלה, כך נטען, מלמדות על ערבוב נכסים בין החברות, ומצדיקות הרמת מסך ההתאגדות. אין בידי לקבל טענות אלה. המערערת לא הציגה בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית שעל בסיסה ניתן לקבוע כי החברה החדשה המשיכה את פעילותה של החברה המשיבה וכי היא פרעה את חובותיה. המערערת לא הציגה ולו בדל של ראיה המלמד כי החברה החדשה המשיכה את פעילות המשיבה, לא הביאה ראיות כלשהן שעל בסיסן ניתן לקבוע כי נכסי המשיבה הועברו לחברה החדשה ואף לא הוכח כי החברה החדשה פרעה את חובות המשיבה לבנקים. אדרבה, מעיון בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא עולה, כי פעילותה של החברה החדשה הוא בהפצת חומרי מזון בשונה מהמשיבה שעסקה ביבוא ושיווק סוגי קפה. אוסיף עוד, כי טענת המערערת שלפיה החברה החדשה פרעה את חובות החברה המשיבה לבנקים נגועה במידה מסוימת בחוסר תום לב. עיון בסיכומי המערערת בפני בית המשפט קמא מלמד, כי המערערת ביקשה לדחות את טענת המשיב שהחברה החדשה פרעה את חובות המשיבה לבנקים, והפנתה לדו"ח המשיבה לשנת 2014 אשר מפריך לשיטתה "את טענת הנתבע מס' 1 בדבר "סגירת" חובותיה של הנתבעת 2" (סעיף 130 לסיכומי המערערת בפני בית המשפט קמא).

אף אם הייתי מקבל את טענת המערערת כי החברה החדשה פרעה את חובות המשיבה לבנקים, לא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות בין החברה ובין המשיב. כפי שהובא לעיל, המערערת לא הביאה בדל של ראיה המלמד כי פעילות החברה החדשה קשורה באופן כלשהו לפעילות המשיבה, ולא הביאה ראיות לכך שפעילות המשיבה או נכסיה הועברו לחברה החדשה. בהעדר ראיות על זיקה כלשהי בין החברה החדשה ובין המשיבה, למעט העובדה שהמשיב הוא בעל מניות בשתיהן, אין בעצם העובדה, אילו הייתה מוכחת, כי החברה החדשה פרעה את חובות המשיבה לבנקים כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי "ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות" (ע"א 4403/96 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.2011). כאמור, מלבד העובדה שהמשיב הקים חברה חדשה לא הוכיחה המערערת דבר, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות.

13. המערערת טענה עוד, כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות מאחר שהמשיב התנהל בחוסר תום לב עת החליט להתקשר עמה בשם החברה תוך "פגיעה בתכלית החברה ונטילת סיכון בלתי סביר". לטענתה, ההתקשרות עמה נעשתה עת מצבה של החברה לא היה תקין ומתוך ידיעה, כי החברה לא תוכל לפרוע את חובה. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט קמא מצא כי המערערת לא הציגה כל ראיה המלמדת כי בעת נטילת ההתחייבות הכספית כלפיה (ינואר 2013), פעלו המשיבים תוך נטילת סיכון בלתי סביר באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להעמיד עצמה במקום הערכאה הדיונית בבחינת המסכת העובדתית, ו"אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים" (ע"א 1394/18 יהודה זרובבלי נ' עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (27.11.18). בית המשפט קמא עמד באריכות על טענה זו, בחן את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה, כי המערערת לא הוכיחה כי במועד ביצוע ההתקשרות הייתה החברה במצב פיננסי קשה שלא אפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המערערת. מדובר בקביעה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא והמערערת לא הצביעה על טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעה זו.

14. קביעת בית המשפט קמא שלפיה המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי המשיבים נטלו סיכון בלתי סביר עת החליטו להתקשר עמה אף נכונה לגופה ומקובלת עליי. בצדק קבע בית המשפט קמא, כי המועד הקובע לבדיקת יכולתה הכלכלית של החברה הוא מועד עריכת העסקה. עיון בדוחות רווח והפסד של החברה ובמאזן החברה לשנת 2012 מלמד, כי מצבה הכלכלי של החברה היה סביר, וכי לא ניתן להצביע על אינדיקציה כלשהי המלמדת כי החברה הייתה במצב כלכלי גרוע. זאת ועוד, לאחר עריכת ההתקשרות המשיכה החברה לשלם למערערת סכומים כספיים על חשבון החוב השוטף, לרבות החוב בגין העסקה מושא התביעה, ושילמה לה עשרות אלפי דולרים. עובדה זו שומטת את הבסיס מתחת לטענות המערערת בדבר נטילת סיכון בלתי סביר ובדבר חוסר תום לבו של המשיב במועד ביצוע ההתקשרות. זאת ועוד, החברה רכשה מהמערערת סחורה במשך שנים ועמדה בהתחייבויותיה כלפיה, כך שאין המדובר בעסקה ראשונה או יחידה בין החברות. בנסיבות אלה, אין בעצם העובדה שהחברה נקלעה לקשיים שלא אפשרו לה לשלם את מלוא התמורה בגין העסקה כדי ללמד כי מדובר בנטילת סיכון בלתי סביר או בהתנהלות חסרת תום לב מצדו של המשיב.

15. המערערת הוסיפה וטענה, כי יש להטיל חבות אישית על המשיב בשל התנהלותו הרשלנית וחסרת תום הלב כלפיה. דין טענות אלה להידחות. כפי שהובא לעיל, המערערת לא הציגה תשתית ראייתית שעל בסיסה ניתן לקבוע כי המשיב התנהל כלפיה בחוסר תום לב או ברשלנות, באופן המצדיק הטלת חבות אישית עליו. המשיב ניהל את החברה בצורה רגילה לאורך השנים, והמערערת לא הצביעה על התנהלות חריגה מצדו לא בניהול החברה באופן כללי ולא בהתנהלותו כלפיה באופן ספציפי. העובדה שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים במהלך שנת 2013 שלא אפשרו לה להמשיך ולפרוע את חובותיה כלפי המערערת אינה מצדיקה, כאמור, הטלת חבות אישית על המשיב. אין בסיס אף לטענת המערערת כי המשיב סייע לחברה לבצע עוולה כלפיה או היה שותף לביצוע עוולה כלפיה. קבלת טענות אלה של המערערת אך בשל העובדה שהחברה נקלעה לקשיים כספיים שלא אפשרו לה לפרוע את חובה מרוקנת מתוכן את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ומאפשרת הטלת חבות אישית על בעל המניות כל אימת שהחברה שהוא בעל המניות היחיד בה נקלעת לקשיים כלכליים שאינם מאפשרים לה לפרוע את חובותיה. לא למקרים אלה כיוונה הפסיקה עת קבעה כי בנסיבות מסוימות ניתן להטיל חבות אישית על בעל המניות. המקרים שבהם הכירה הפסיקה בקיומה של חבות אישית על בעל המניות או על נושא משרה בחברה הם מקרים שבהם הוכחה התנהלות חסרת תום לב מצדו של בעל המניות או שהתנהלותו הייתה נגועה במרמה או ברשלנות, או שמנסיבות העניין ניתן להסיק כי הייתה מצדו התחייבות אישית לתשלום החוב (ראו: ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, מח(5) 705 (1994); ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)). כאמור, נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן.

16. סוף דבר, אם תישמע דעתי נורה על דחיית הערעור וחיוב המערערת לשלם למשיב הוצאות הליך זה בסכום של 15,000 ₪.

השופט הבכיר ש' אטרש:

אני מסכים.

השופטת ת' נסים שי:

אני מסכימה.

הוחלט אפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של השופט טאהא.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"א, 30 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.