כתב האישום:

במועד הרלוונטי לכתב האישום הפעיל הנאשם שהנו עוסק מורשה את בית האוכל "בית העגל" ברחוב חלוצי התעשייה 96 חיפה (להלן: "בית האוכל").

בתאריכים 25.11.18, 2.5.19 ו- 29.5.19, הציג הנאשם בכתב את בית האוכל ככשר, מבלי שניתנה לו תעודת הכשר כדין, זאת באמצעות שני שלטים שהוצבו באופן גלוי ובולט בכניסה לבית האוכל ובהם נכתב: "כל המוצרים כשרים" ובאותיות קטנות: "בפיקוח של איגוד הרבנים בישראל", וכן באמצעות תעודה אשר הוצגה במקום גלוי בתוך בית האוכל מאת "איגוד הרבנים בישראל – קהילת החרדים" - גורם שאינו מוסמך בדין ליתן תעודת הכשר.

נטען, כי במעשיו המתוארים לעיל, הציג הנאשם בכתב את בית האוכל ככשר, מבלי שניתנה לו תעודת הכשר.

לפיכך, יוחסו לנאשם בכתב האישום 3 עבירות של איסור הונאה בכשרות – לפי סעיפים 3(א) + 14 לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג – 1983.

תשובה לכתב האישום:

הנאשם טען כי קיבל את בית האוכל רק בחודש דצמבר 2018. הוא כפר בטענה, כי הציג את בית האוכל ככשר, לטענתו הוא הציג את המוצרים ככשרים.

לטענת הנאשם, בכניסה לבית האוכל היה שלט שעליו הייתה מדבקה "כל המוצרים כשרים", נכתב באותיות קטנות "בפיקוח איגוד הרבנים בישראל", וכן באמצעות תעודה אשר הוצגה במקום גלוי, בתוך בית האוכל, מטעם איגוד הרבנים בישראל קהילות החרדים.

בתום שמיעת ראיות התביעה, טען הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה", אשר נדחתה על ידי בית המשפט. הנאשם העלה מספר טענות משפטיות ביניהן כי טענות שונות של הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, אליהן אתייחס בהרחבה בהמשך הכרעת הדין.

דיון והכרעה:

סעיף 3 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג – 1983, מורה בזו הלשון:

"(א) בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר

(ב) בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה".

סעיף 6 לחוק האמור קובע הגנה לאיסור הקבוע בסעיף 3 לחוק, וכך הוראתו:

"באישום לפי סעיפים 3, 4 או 5 תהא זו הגנה טובה שהנאשם מכר או הגיש, בתום לב, מצרך שניתנה לגביו תעודת הכשר, או שהשתמש כאמור במרכיב שניתנה לגביו תעודת הכשר".

"מצרך" לעניין החוק מוגדר בסעיף 1 לחוק האמור, כמאכל או משקה, ובמקרה של אטליז גם בשר ומוצרי בשר; "תעודת הכשר" לענין זה, מוסמכת להנפיק, בין היתר, הרבנות הראשית.

סעיף 3 (א) הובא לפתחו של בג"צ בשתי הזדמנויות באותו עניין (בג"צ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (2016) וכן דיון נוסף באותו בג"צ – דנג"צ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית (2017) – להלן: "דנג"צ גיני או הלכת גיני").

בעניין גיני, דובר בבעלי מסעדות בירושלים, אשר בראשית הדרך החזיקו בתעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית, אך בשלב מסוים בחרו להפסיק את התקשרותם עמה ולהסיר את תעודת ההכשר מטעמה. עם זאת, הם המשיכו, לטענתם, להקפיד על דיני הכשרות, כפי שעשו קודם לכן.

בהמשך, לקחו העותרים חלק במיזם הנקרא "השגחה פרטית", המורכב מקבוצה רחבה של בעלי מסעדות, אשר איבדו אמונם בכשרות של הרבנות הראשית והחליטו לעזוב את הרבנות הראשית ולהציג כשרות אלטרנטיבית. העותרים קיבלו מאותו גוף, תעודת הכשר אלטרנטיבת, שכונתה "ברית נאמנות", חתומה ע"י אותו ארגון, המעידה, כביכול, על קיום כל ההלכות הנוגעות למרכיבי המזון ואופן בישולו.

העותרים תלו בבתי האוכל שלהם, את תעודת ההכשר האלטרנטיבית, אך עד מהרה, קיבל כל אחד מבעלי בתי האוכל, הודעת קנס, מפקחי הרבנות הראשית, על עבירה לפי סעיף 3 (א) לחוק איסור הונאה בכשרות, בטענה כי הם אינם מציגים, בבית האוכל, תעודת הכשר כחוק.

הודעת הקנס המנהלי שקיבל כל אחד מהעותרים הכילה ברירת משפט. העותרים הגישו בקשה להישפט על העבירה שיוחסה להם, ובמקביל עתרו לביטול הודעת הקנס. אולם, משחלף הזמן, והעותרים לא קיבלו הזמנה למשפט, ומשבוצעו התכתבויות עם גורמים שונים, ולא נתקבל מענה עקרוני לפניותיהם, הגישו העותרים עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק.

בעתירתם לבג"צ, ביקשו העותרים, כי בג"צ יקבע, כי הוראת סעיף 3 (א) לחוק איסור ההונאה בכשרות, אינו חוקתי, ולהורות על בטלותו. לחילופין, לקבוע, כי יש לפרשו באופן המאפשר לבתי אוכל השומרים על דיני הכשרות, להציג את עצמם בכתב ככשרים, אף כאשר אין בידיהם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית.

בג"צ החליט פה אחד, לדחות את העתירה.

נדחתה הפרשנות שהציעו העותרים להוראות סעיף 3 (א) לחוק איסור הונאה בכשרות, לפיה הוראת סעיף 3 (א) לחוק אינה מונעת מבתי האוכל להציג בכתב עצמם כבית אוכל כשר, בהעדר תעודת הכשר כחוק, משום שפרשנות זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק. כן נקבע כי הוראת החוק האמורה חוקתית.

באשר לפרשנות הראויה של סעיף 3 (א) לחוק נחלקו ביניהם שופטי בג"צ. כב' השופט נ. סולברג אימץ את העמדה הפרשנית של הרבנות הראשית. נקבע, כי התכלית הסובייקטיבית של החוק, בה צידדה הרבנות הראשית, היא מניעת הטעיה של צרכנים ביחס לכשרות המוצרים שעל אסדרת פיקוח הכשרות עליהם מופקדת הרבנות הראשית. פרשנות זו מצמצת אך לא מאיינת את חופש העיסוק של העותרים. לתוצאה זו הצטרף המשנה לנשיאה כב' השופט א. רובינשטיין.

מנגד, כב' השופט א. שוהם, שהחזיק בדעת המיעוט, סבר כי יש לאמץ את עמדת היועמ"ש לממשלה, אשר גרס לפרשנות מצמצת של הוראת סעיף 3 (א) לחוק איסור הונאה בכשרות. לפי גישה פרשנית זו, הוראת החוק האמורה, אינה אוסרת על בתי אוכל שאינם מחזיקים בתעודת הכשר, להציג מצג בכתב אודות שמירה והקפדה על כללי הכשרות. על מצד זה להימנע משימוש במונח "כשר" על תצורותיו השונות, ולכלל הבהרה, כי אין המדובר בתעודת הכשר לפי החוק. המטרה היא למנוע מהצרכן, שומר הכשרות, לטעות ולחשוב, כי הוא רוכש מזון כשר על פי התקן שמתווה הרבנות הראשית, בשעה שאלו אינם פני הדברים.

העותרים לא רוו נחת מפסיקה זו, והענין הובא שוב לפתחו של בג"צ, במסגרת דיון נוסף, אשר דן בעניין, בהרכב של שבעה שופטים.

הפרשנות שאומצה ברוב דעות, בראשות כב' הנשיאה דאז, השופטת מ. נאור, כנגד דעתם החולקת של שופטי המיעוט (כב' השופט נ. סולברג וכב' המשנה לנשיאה השופט א. רובינשטיין), הייתה כי אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר, להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת, בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד, ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר, וכך יוכל הסועד להחליט באופן חופשי באם לסעוד במקום, אם לאו (שם, פסקה 27 לחוות דעת כב' הנשיאה).

עד כאן הוראות הדין הנוגעות לענייננו.

מכאן נפנה ליישום הוראות אלה לנדוננו ונבחן באם בית האוכל של הנאשם פעל בהתאם לכללים שהתוותה הלכת גיני.

תחילה אציג את המחלוקת שבין הצדדים, אניח את העובדות שהוכחו, ועל גבי ממצאים אלו איישם את ההלכה.

אין מחלוקת כי לנאשם לא הייתה תעודת הכשר כדין. עוד אין מחלוקת כי לנאשם הייתה בבית העסק תעודה (ת/5), אשר הייתה תלויה במקום גלוי לעין, אשר נכתבו בה הפרטים הבאים. בראש התעודה צוין: "איגוד הרבנים בישראל – קהילות החרדים"; בהמשך ובאותיות קידוש לבנה נכתב: "תעודה בפיקוח מהודר"; תחת כיתוב זה נכתב: "הרינו לאשר בזאת כי שווארמה בית העגל...בשרי... עומדת תחת פיקוח והוראות רבני איגוד הרבנים בתהליך ההכנות והבישולים של המזון המוגש במקום. כל הבשרים והעופות ברמת מהדרין רבנות בלבד". תחת כיתוב זה צוין תוקף התעודה.

לאחר מכן מופיעות חתימת המפקח במקום וחותמת איגוד הרבנים אשר הנפיק את התעודה.

בתחתית התעודה צוינה, בגופן קטן למדי ההסתייגות הבאה:

"תעודה זו אינה תעודת כשרות של הרבנות הראשית/מקומית ע"פ חוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ד"

עוד אין מחלוקת כי מלבד תעודה זו, בכניסה לבית העסק, על חלונות בית העסק, היו מודבקות מדבקות אשר בהן צוין בכתב גדול וברור: "כל המוצרים כשרים" (ת/3); וכן הוצב בכניסה לבית האוכל, שלט ובו פורסם "מבצע", כאשר בצידי הפרסום מופיע שוב הכיתוב "כל המוצרים כשרים" בגופן קטן יותר (ת/4).

סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים היה האם במעשיו אלה הציג הנאשם מצג כשרותי בכתב, מבלי שהייתה לו תעודת הכשר כדין.

טענת המאשימה היא, כי מצג זה שהציג הנאשם, מהווה מצג כשרותי בהתאם לפרשנות הלכת גיני, כפי שזו נפסקה בדיון הנוסף, ועל כן, עבר הנאשם בשלוש הזדמנויות שונות על עבירת איסור הונאה בכשרות.

מכיוון שמתשובת הנאשם לכתב האישום עלתה גם מחלוקת עובדתית ביחס לעובדות נשוא כתב האישום אציג את הראיות שהובאו להוכחתן.

להוכחת התביעה הגישה המאשימה את צילומי התעודה, השלט והמדבקות, והעידה את מר אסף ענבר, רכז צפון ביחידה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית בישראל, החל ממאי 2017. ענבר ערך את ת/1 שהוא הדו"ח הראשון מיום 25.11.18 שקיבל הנאשם.

ענבר מסר כי העוסק המורשה הרשום לו על גבי החשבונית אותה קיבל לאחר שרכש מוצר במקום היא של הנאשם (ראה חשבונית ת/2). בהקשר זה יצוין, כי בתשובת הנאשם לכתב האישום, טען, בין היתר, כי העסק כלל לא הופעל על ידו בחודש נובמבר 2018. ברם, במהלך עדותו בפני, שתפורט בהמשך הכרעת הדין, הודה שאכן כבר הפעיל את העסק במועד זה, כך שעניין זה לא היה מצוי יותר במחלוקת בין הצדדים.

ענבר מסר כי ביקר בבית העסק פעמיים נוספות; ביום 2.5.19 (ת/11), הגיע למקום ולא רכש דבר. לדבריו, מצגי הכשרות שהופיעו בת/1 (הדו"ח הראשון) עדיין היו במקום, למעט תוקף התעודה שחודשה (ראה ת/13).

ביום 29.5.19 ערך ענבר ביקור נוסף (ת/18), במהלכו רכש פחית שתייה (ראה חשבונית ת/21), גם בביקור זה הייתה תעודה מטעם איגוד הרבנים בישראל ומדבקות על השלט ועל חלון העסק, לפיה כל המוצרים כשרים בפיקוח איגוד הרבנים בישראל.

לשאלת בית המשפט מדוע המתינה הרבנות פרק זמן של חצי שנה בין ביקורות אחת לשנייה, כאשר בכל פרק הזמן הזה, יש חשש, לכאורה, להולכת שולל של ציבור שומרי הכשרות, מסר ענבר, כי מפאת חוסר בכוח אדם לא ניתן היה לעשות ביקורת קודם לכן. לדבריו, על הפיקוח בכל אזור הצפון, מנתניה מזרחה וצפונה, מופקד אדם אחד.

ענבר מסר כי במהלך הביקור הראשון שוחח עם הנאשם, וזה התקשר בנוכחותו למר מאיר רפאל חי ביטון, מנהל איגוד הרבנים, שמסר לו כי הוא פועל להסדרת העניין מול הרבנות בחיפה, אך מכיוון שהעניין לא סודר, הוטל קנס.

יצוין כבר עתה, כי דברים אלו תואמים את עדותו של הנאשם, אשר מסר כי הפנה את הדוחות למר מאיר ביטון, לטיפולו, אשר מסר לו כי יסדירם מול הרבנות וזאת כפי שיובא בהמשך הכרעת הדין.

עוד מסר ענבר לשאלת בית המשפט באשר לאופן בו התעודה והמדבקות מהווים מצג כשרותי לא תקין, כדלקמן:

"כל דבר שהוא מצג כשרותי, מבחינתי הוא עבירה על החוק. אני אתייחס לראיות שדיברתי עליהן, ואסביר מדוע הדבר לא תקין: ב-ת/3, מדבקה בפינה השמאלית של החלון שכתוב "כל המוצרים כשרים". ב-ת/4, שתי מדבקות על השלט הנפתח בצד השמאלי בחלק העליון רשום "כל המוצרים כשרים". ב-ת/5 ו-ת/6, תעודה מטעם "איגוד הרבנים בישראל קהילות החרדים" – מודגש "תעודה בפיקוח מהודר" וחתומה על ידי "איגוד הרבנים בישראל". (עמ' 11 לפרוטו' בש' 30-32, ועמ' 12 לפרוטו' בש' 1-3).

אשר לשאלה אודות ההבדל בין הצגת בית האוכל ככשר לעומת הצגת המוצגים בבית האוכל ככשרים, מסר ענבר כי ב- ת/5, בתעודה, כתוב במפורש שבית העסק ב"פיקוח מהודר", וזו תעודה אשר מציגה את בית העסק ככשר, בצירוף המדבקות שמופיעות בת/3-ת/4, שאף הן מציגות מצג, כי בית האוכל הוא כשר, כשהן מציינות כי "כל המוצרים כשרים" ו"המקום בפיקוח איגוד הרבנים בישראל", שילוב המשפטים האלה יכול לגרום לאדם הסביר לחשוב שבמקום יש כשרות. עוד הפנה ענבר למוצגים ת/12-ת/13, ות/19-ת/20 (צילומים נוספים של המוצגים), לתימוכין בעמדתו זו.

עד כאן עדותו של המפקח ענבר.

המאשימה העידה בנוסף את מר רפאל יוחאי, מנהל תחום אכיפה ברבנות הראשית בישראל, המהווה יחידת סמך לשירותי דת.

יוחאי מסר כי בית האוכל יצר מצג כשרותי בהיותו טוען שהוא תחת פיקוח של איגוד הרבנים ומציג תעודה שהעסק תחת פיקוח, דבר המטעה את ציבור שומרי הכשרות.

יוחאי נשאל רבות על אכיפה בררנית – טענה שתפסה נפח רב בטיעוני ההגנה (ראה בהמשך). נטען לאפליית הנאשם על פני עסקים אחרים בכל הנוגע לאכיפת החוק. יוחאי השיב, כי ישנם מספר גופים שחשים שנעשית אכיפה רק כלפיהם, אך לטענתו ישנה אכיפה שוויונית כלפי גופים שונים, ביניהם בד"צ העדה החרדית, בד"צ הרב רובין, בד"צ הרב אפרתי, בד"צ בית יוסף, בד"צ רבני הקריות, בד"צ הוד והדר.

יצוין, כי במסגרת בירור שאלה זו, הורה בית המשפט על הצגת חומרי תביעה רבים, בהם ארגזים ובהם תיקים של בתי עסק שונים (ת/32), הנוגעים לאכיפה דומה של בתי עסק ברחבי הארץ בצירוף טבלאות מסודרות (ת/28).

יוחאי הסביר כי הטבלאות שהוגשו לבית המשפט, משקפות ריכוז של עבירות שמטרתן הייתה הצגת בית האוכל ככשר, באמצעות גוף פרטי, אין הדבר משקף את כל הקנסות ואת כל סוגי העבירות.

עוד הוסיף יוחאי, כי ישנו דו"ח חופש מידע, בו פורסמה כמות ביקורות שנערכו, כמות הקנסות שהוטלו וכמה ביקשו להישפט, על מנת להבהיר כי האכיפה שוויונית (דו"ח מערכי הגבייה לשנים 2013-2019 הוגש לבית המשפט (ת/29).

בסיום הבאת ראיות התביעה, טען הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה". טענה זו נדחתה בשל קיומה של מערכת ראיות המחייבת את התייחסותו של הנאשם. משכך, נשמעה פרשת ההגנה.

מטעם ההגנה העיד ראשון הנאשם. הנאשם מסר, כי רכש את בית העסק עם התעודות שהיו כבר בבית העסק. הנאשם מסר כי בחודש נובמבר 2018 בוצע הסכם הרכישה של בית העסק, נעשתה חפיפה, ובחודשים נובמבר ודצמבר 2018 החל לעבוד בעסק. לטענתו, מבחינת הכשרות המשיך לעבוד עם אותה הכשרות אותה רכש.

לטענתו כל המוצרים בעסק כשרים ולגבי תעודת הכשרות שבבית העסק, קיבל אותה מהרבנות כאשר פנה אליהם. הוא מסר כי הוא בן הדת המוסלמית, והתעודה שתלה בבית העסק, הינה מתוך כבוד ליהודים הפוקדים את בית העסק, ולא לצרכי העסק.

בעדותו תיאר הנאשם, כיצד מגיע לעסק, כל יום, מפקח מטעם אגוד הרבנים. המפקח מדליק אש, ממליח את הבשר, ובודק שהכל כשורה ואילו הוא (הנאשם) עובד רק במטבח. עוד הוסיף לעניין הבשר, כי מדובר בבשר כשר חלק. משרד הבריאות אינו מאפשר לו להביא בשר מכל מקום, אלא רק ממקום מאושר, ולכן הוא רוכש את הבשר הכשר מחברת "נטו" המשווקת בשר כשר.

הנאשם הסביר את הליך הכנת הבשר בבית העסק, כיצד הבשר מגיע בגוש, ואילו הוא פורס ומרכיב אותו על גבי השיפוד. המפקח מטעם אגוד הרבנים, מר יצחק שרעבי, מגיע כל בוקר, מדליק את האש ונמצא במקום כשעה, במהלכה הוא מבצע מספר פעולות פיקוח ורק אז עוזב את המקום.

הנאשם מסר, כי נכון להיום הוסרו כל המדבקות והוא אינו מפעיל את בית האוכל כמקום כשר. כמו כן, טען הנאשם כי הוא מופלה לרעה, במובן זה שלפניו עבדו בעסק יהודים ולהם לא שלחו קנסות. לדבריו, קיבל כל הזמן קנסות, אך הוא לא מבין בעניין זה, והפנה את הטיפול בכך למר רפאל ביטון. הנאשם טוען כי נפל קורבן במלחמה בין גופי הדת השונים.

עד הגנה שני מטעם ההגנה היה אחיו של הנאשם, מר ג'מאל מחמוד. מחמוד מסר, כי הוא מנהל את בית העסק יחד עם אחיו הנאשם, ועוסק בכל הנוגע לחשבונות וספקים. לדבריו, הכשרות נקנתה עם המקום, והמשיכה באותה המתכונת. מבחינת המוצרים, כל המוצרים כשרים. בין היתר בעת קניית בית העסק, הועברה רשימה של הספקים (נ/5) והתעודה עצמה של איגוד הרבנים.

מחמוד טען, כי הוא אינו מבחין בין איגוד הרבנים, לרבנות הראשית, והבעלים הקודם אמר לו להתעלם מזה, וכי אלו מלחמות בין הרבנים. לאחר פעילות של מס' חודשים החל לקבל קנסות. כאשר בדק את מהות הדוחות שקיבל, עם אנשי הקשר שלו באיגוד הרבנים, מסרו לו האחרונים, כי הדוחות לא חוקיים. על כן, הוגשו בקשות להישפט על הדוחות. מי שהנחה אותם בבקשות להישפט היה מר מאיר ביטון, והוא גם הנחה אותו לכתוב, כי לא הציג את המקום ככשר.

עד הגנה שלישי מטעם ההגנה היה מר שרעבי יצחק, המפקח של בית העסק מטעם איגוד הרבנים. שרעבי מסר, כי עבר קורס של השגחת כשרות מטעם איגוד הרבנים וקיבל תעודה (נ/6). הוא היה מדליק את האש, בודק את כל המוצרים שמגיעים שהם בהכשר הרבנות הראשית, ומצלם את המוצרים מדי יום (אסופת התמונות הוגשה – נ/7). את התמונות הוא מצלם על מנת להראות למפקח מעליו באגוד. עוד מסר, כי הוא מלווה את תהליך הוצאת הבשר מהמקרר והרכבתו על גבי השיפוד וישנה הקפדה על הליכי הכשרות במקום.

עם סיום עדותו של מר שרעבי, הסתיימה פרשת ההגנה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו בפני, שמעתי באריכות את עדויות העדים, מצאתי כי הנאשם אכן הציג בבית העסק שברשותו, מצג כשרותי בכתב, אסור, בניגוד לכללי דנג"צ גיני, בנוגע לעבירת איסור הונאה בכשרות.

כפי שנפסק בדנג"צ גיני, ביסוד חוק איסור ההונאה בכשרות ההגנה על המבקש לעצמו אוכל כשר, פן יוטעה ויצרוך מזון לא כשר שהוצג לו ככשר. במסגרת פסק הדין, הוחלט כי תכלית החוק מחייבת למנוע מבית אוכל שאינו בעל תעודת הכשר להציג מצג הכולל שימוש במונח "כשר" על כל הטיותיו – כאשר זו בדיוק ההטעיה אותה נועד החוק למנוע (פסקה 26 לפסק דינה של כב' הנשיאה דאז מ. נאור).

דנג"צ גיני מציין בבירור כי:

"בית אוכל שאינו בעל תעודת הכשר לא יוכל לתלות תעודה הנושאת את הכותרת "כשרות אלטרנטיבית" ולא יכול להציג כל "מצג כשרותי", כלשון העותרים, מכל סוג שהוא. הביטויים "על פי כללי ההלכה" ו"משגיח כשרות", למשל, הם לדעתי "מצג כשרותי", ולפיכך אסור לבית אוכל ללא תעודת הכשר להשתמש בהם במצג בכתב. אין "ריבוי כשרויות". כשר הוא כשר הוא כשר – ומי שאין בידו תעודת הכשר לא יוכל להתהדר בתואר "כשר" (שם).

בענייננו, תלה הנאשם בבית העסק "תעודת כשרות אלטרנטיבית", מטעם איגוד הרבנים בישראל. תליית תעודת כשרות שכזו, גם אם אינה מציינת על גבייה את שורש המילה כ. ש. ר הינה אסורה בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות.

הדמיון הרב שיש בין התעודה שנתלתה לתעודת הכשר תקינה, בגופן, בכיתוב, יש בה כדי לגרום לאחיזת עיניים והטעיה. השימוש במילים "איגוד הרבנים בישראל", אין בו אמת. לא מדובר באגוד רבני ישראל, אלא בקבוצה קטנה של רבנים נכבדים. ברם, שימוש כזה עשוי אף הוא להטעות את הצרכן התמים, במובן זה שמצג זה גורם לסועד שומר הכשרות לסבור בטעות, כי האיגוד מאגד בתוכו את כלל רבני ישראל, ולצקת לתוך תודעתו של שומר הכשרות הסביר, כי מדובר בתעודת הכשר, שאילולא כן, לא היו עומדים אחריה "אגוד הרבנים", כאשר, בפועל, המציאות אינה כך.

התעודה אמנם הוצגה במקום גלוי, אך יחד עם זאת, היא תלויה הרחק מעיניהם של הסועדים במקום, כך שרק אם צרכן יתקרב ויקרא היטב בתעודה, וידקדק בכתוב בה, יבחין בתחתיתה, באותיות קטנטנות, כי תעודה זו אינה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל.

אף השימוש באותיות קטנטנות להבהרת הסתייגות זו, אינה מתיישבת עם הוראות דנג"צ גיני, ואומרת "דרשני". שכן, היא מעלה על כותביה, כי לא ביקשו להבליט את העובדה שלא מדובר בתעודת הכשר ומחזקים את מצג השווא שיש בהתנהלות זו.

אשר לשימוש במדבקות/מודעות בשלט בכניסה וכן במדבקות על דלת בית העסק המעידות כי "כל המוצרים כשרים". אף זה מצג שווא אסור. שכן, דנג"צ גיני אסר זאת מפורשות.

יש להבין, הצרכן שומר הכשרות הסביר, לא נכנס לסעוד במקום ומתחיל לפשפש בתעודות, ואין הוא בוחן את הניסוחים של המודעות. מרגע שהוא מבחין בתעודה שנחזית להיות תעודת הכשר, וכשבכל פינה, הוא מבחין במודעות המבשרות לו, שהמזון כשר, בהטיות ובניסוחים שונים, נוצר מצג בפניו, כי בית האוכל כשר ולא רק המוצרים כשרים. זו הטעיה ומצג שווא מובהקים של שומר הכשרות הסביר, גם אם נעשתה ללא מזיד, אותם ביקש דנג"צ גיני למנוע בפסיקתו.

במצג שווא זה תומכות מילים המופיעות על גבי המודעות, כגון: "פיקוח מהודר" צוין כי המקום "בפיקוח", על התעודה חתום "המפקח" במקום "משגיח" כשרות. מלל זה תומך ומחזק את מצג השווא בו שבוי הצרכן שומר הכשרות התמים, וכאמור, אין הוא חוקר במופלא ממנו, והוא מניח, נוכח התעודה הדומה להפליא לתעודת הכשר, וריבוי המודעות בדבר אוכל כשר, כי בית האוכל כשר, ואף מצוי בהשגחת הגופים המופקדים על כך במדינה (הרבנות).

המתודולוגיה של מנפיקי תעודות ההכשר האלטרנטיביות, והמודעות שהונחו בבית העסק, מאופיינת בשימושים של דקדוקי לשון תורנית-רבנית אלטרנטיבית, כדי לחמוק מלשונו הפסקנית של הוראות בג"צ. ואנמק.

הלכת גיני אסרה את השימוש במושגים "כשר" על הטיותיו השונות או "משגיח כשרות" המדגיש את ההשגחה של הרבנות על בית האוכל. כדי להתגבר על הלכת גיני, הוחלפו מושגים אלה, במושגים אלטרנטיביים אחרים – "משגיח" הפך ל"מפקח", "כשר" הפך ל"פיקוח מהודר", כשהכל ארוז במעטפת של תעודה הנחזית בצורתה, בכיתובה, לתעודת ההכשר של הרבנות, לצד ציון העובדה (הנכונה), כי כל המוצרים כשרים עם הכשר הרבנות הראשית.

אמנם, הובהר בדנג"צ גיני כי אין רק "שער ראשון" – בית אוכל כשר; ו"שער שני" – בית אוכל לא כשר, אלא ישנו גם "שער שלישי" - לפיו אין מניעה מבית אוכל להציג מצג אמת, בדבר המזון הנמכר בו, בבחינת "יכול חנווני להעיד על מרכולתו", אך כל זאת בהתאם לאמור בפסק הדין (שם, בפסקה 27 – הדגשות שלי – ש.ב.):

"בית אוכל שלא ניתנה לו תעודת הכשר לא יכול להציג עצמו כ"כשר", אך אין בכך כדי למנוע ממנו להציג מצג אמת בכתב, המפרט את הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואת אופן הפיקוח על שמירתם. מצג זה יבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אין בידי בית האוכל תעודת הכשר. משהוצג לצרכן מצג אמת יבחר הוא כטוב בעיניו."

בנדוננו הנאשם הציג את בית העסק שלו ככשר באמצעות תעודת הכשר אלטרנטיבית, ובחר לציין באופן מובהק, כי מוצריו כשרים, וכל זאת, תוך יצירת מצג שלם, העולה, אצל שומר הכשרות התמים והסביר, כי בית האוכל כשר, כדין, כשאין הדבר כך.

התנהלות זו אינה באה בשעריו של "השער השלישי" של דנג"צ גיני. אילו היה הנאשם מציג מסמך, שאינו חייב להיות כלל בדמות תעודה דומה לתעודת הכשר של הרבנות, המעיד באותיות גדולות וברורות, כי בית האוכל לא מחזיק בתעודת הכשר, ואינו תחת פיקוח הרבנות הראשית, אך מפרט את האופן בו מבוצעות ההכנות השונות: כך לדוגמא, מפרט את המשחטה ממנה נרכש הבשר; ואת תעודת ההכשר מטעמה; את אופן הדלקת האש; את מקום רכישת המוצרים הכשרים וכו';

ואף לו היה חותם את אותו המסמך, על ידי אותו איגוד רבנים אשר שמותיהם יפורטו, אם היה פועל בשקיפות הזו, או אז, היה בית האוכל נכנס באותו "שער שלישי" אותו ביקש דנג"צ גיני לספק, וסבורני כי במצב דברים זה, היה מקבל שומר הכשרות הסביר, מצג כן ואמיתי, אודות המצב הכשרותי של אותו בית אוכל, והייתה נותרת ההחלטה בידו, באם לסעוד שם, כשכל הנתונים פרושים בפניו, אם לאו.

לאור דברים אלו, מצאתי כי הנאשם אכן הציג את בית האוכל בכתב ככשר מבלי שניתנה לו תעודת הכשר כדין.

שאלת קיומה של הגנה לפי סעיף 6 לחוק איסור הונאה בכשרות:

סעיף 6 לחוק איסור ההונאה בכשרות, קובע כדלקמן:

"באישום לפי סעיפים 3, 4 או 5, תהא זו הגנה טובה שהנאשם מכר או הגיש, בתום לב, מצרך שניתנה לגביו תעודת הכשר, או שהשתמש כאמור במרכיב שניתנה לגביו תעודת הכשר".

לאחר בחינת כלל הראיות והעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, נמצא כי בית העסק השתמש במוצרים כשרים, אשר ניתנה להם תעודת הכשר.

כמו כן, נמצא כי במקום היה מפקח מטעם אותו איגוד רבנים, אשר היה מבצע פעולות דומות לתפקידו של משגיח כשרות בבית העסק, ונראה כי בית העסק פעל הלכה למעשה באופן שביקש לשמור על סטנדרטים הלכתיים של כשרות במקום.

כך למשל, העיד בפני המפקח כי היה עוקב אחר הזמנות המצרכים שהגיעו לבית העסק ובודק שהם תחת כשרות של רבנות, ואף מצלם אותם ומעביר לרב המפקח עליו את הממצאים.

כמו כן, נמסר הן על ידי המפקח מר שרעבי והן על ידי הנאשם ואחיו, כי היה מגיע מדי בוקר אותו מפקח, מדליק את האש, ממליח כרוב, ומבצע שלל פעולות המבקשות להבטיח כי תהליך הבישול נעשה על פי ההלכה, ונעשה שימוש במוצרים כשרים.

יוצא איפוא, כי ניתן לקבוע ממצא עובדתי כי אכן נעשה שימוש ברכיבי מזון כשרים במקום.

יחד עם זאת, ההגנה הקבועה בסעיף 6 לחוק האמור, אינה דורשת אך כי המצרכים או המרכיבים יהיו כשרים, אלא היא דורשת תנאי מצטבר נוסף, והוא, כי הדבר ייעשה בתום לב.

לפיכך, על בית המשפט לבחון את תום הלב של הנאשם, בבואו לבחון האם הגנה זו עומדת לנאשם.

הנאשם העיד בפני בית המשפט, כי רכש את בית העסק עם תעודת איגוד הרבנים, כמו כן העיד, כי אינו מבין בתחום הכשרות ולא הבין מה ההבדל בין רבנות לתעודה הנמצאת בבית העסק.

עם כל הכבוד, על אף היותו של הנאשם בן לדת אחרת שאינה יהודית, חוסר הידיעה אינו פוטר אותו מאחריות, בוודאי כאשר הוא מפעיל בית אוכל, ומסעיד את הציבור, ובו נכללים גם שומרי כשרות, ובמיוחד כאשר הוא התיימר להיות בית אוכל המוכר מוצרים כשרים.

באותה מידה, יכול בעל עסק לטעון, כי אינו בקיא בנהלי משרד הבריאות ובתחום בריאות המזון כלל, ועל כן לא פעל באופן כזה או אחר המחייב בעל בית אוכל המספק מזון מבחינה בריאותית.

ברי, כי באחריותו של בעל עסק, לבדוק, להתייעץ ולהיות ער לכל הפרטים והדרישות המוטלות עליו על פי חוק, ואי ידיעת החוק או הבנתו אינה פוטרת אותו מציות לחוק. על הנאשם, כמו כל איש עסקים סביר, המבקש למכור מזון לשומרי כשרות, לפנות ולברר במוסדות הרלבנטיים, את הדרישות הקיימות בחוק, על מנת שיוכל להציג את עצמו כבית אוכל כשר.

לא זו אף זו, לבית העסק של הנאשם הגיע פקח מטעם הרבנות, רשם לו דוח, והתרה בנאשם, כי תעודת הכשרות שלו היא לא בהתאם לדין. לכן, גם אם אניח, לטובת הנאשם, כי עד אותו הרגע, ניתן היה לקבל, בדוחק, את טענתו של הנאשם, כי סבר בטעות שהתעודה שהועברה לו עם בית העסק, היא תעודה של הרבנות, הרי שבשים לב גם לתאריך הפיקוח שנעשה בחודש הראשון שהפעיל הנאשם את בית העסק, מרגע שהגיע למקום פקח והודיע לו שהוא עובר על החוק, היה הדבר צריך לכל הפחות, להדליק "נורה אדומה" לנאשם, שקיימת בעייתיות במצג הכשרות שהוא מציג בעסק, ולכן היה עליו לפנות לגוף המסדיר את נושא הכשרות בישראל, על מנת לבדוק את הנושא ולהסדירו, כלל שיחפוץ, בבית האוכל שבבעלותו. דא עקא, הנאשם בחר שלא לעשות כן, והפנה את הדו"ח למר מאיר ביטון מטעם איגוד הרבנים אשר הנפיק לנאשם את התעודה.

לא זו אף זו, גם כאשר הגיעו לדבריו, קנסות חוזרים, ומשראה הנאשם, כי הנושא אינו מטופל כראוי על ידי מר ביטון, וכי הדוחות אינם מבוטלים, הוא לא מצא לפנות בעצמו לרבנות, אשר הנפיקה את הדו"ח ולברר מה עליו לעשות, ולא טיפל בענין ברצינות הנדרשת.

התנערותו של הנאשם מכך באמתלה, כי אינו מבין בכשרות, וכי כל הרבנים מבחינתו זה אותו דבר, היא במקרה הטוב היתממות, ובמקרה הפחות טוב זלזול בחוק. מכל מקום, היא אינה פוטרת אותו מאחריות, וככל שביקש שבית העסק שבבעלותו יהיה כשר, היה עליו, כאמור, לבחון ולבדוק מה נדרש ממנו על פי חוק.

איני גם מקבל את טענת הנאשם, כי תלה את התעודה מתוך כבוד ליהודים וכי בפועל בכלל לא היה משנה לו אם המקום עם תעודת כשרות או לא – אין ספק כי בית עסק המוצג ככשר, פותח את שעריו, גם בפני ציבור סועדים שומרי כשרות, הצורכים את מזונם רק במקומות בעלי תעודת כשרות, לדבר יש ערך כלכלי לבית העסק, שאילולא כן לא היה משקיע בכך הנאשם עמל רב ושוכר את שרותי אגוד הרבנים.

לסיכום עניין זה, הנני נכון לקבל את הטענה כי המוצרים שהוגשו בבית העסק, במועד הדוח הראשון היו כשרים, וכן הנני נכון לקבל את הטענה שבאותו מועד, ביום 25.11.18 בוצעה העבירה בתום לב של הנאשם, וזאת אך מחמת הספק.

אני סבור כי במועד 25.11.18, כאשר היה הנאשם בעל העסק שבועות ספורים בלבד, סבר הנאשם בתום לב כי העסק נמסר לו עם תעודת כשרות כדין והמשיך לפעול בעסק על פי הכללים שהונחה על ידי איגוד הרבנים בישראל, לשמירה על בית העסק ככשר, בין היתר בחן איגוד הרבנים את כשרות המוצרים בבית העסק והדברים צולמו ותועדו.

לאור האמור, סבורני מחמת הספק בלבד, כי לנאשם שבפני עמדה ההגנה הקבועה בסעיף 6 לחוק, רק ביחס לדוח הראשון, אך לא ביחס לשני הדוחות הנוספים שקיבל באותו עניין. משכך, בכל הנוגע לעבירה מיום 25.11.18 הנני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה זו.

אשר לשתי העבירות הנוספות, חוששני שהגנה זו לא יכולה לעמוד לנאשם ביחס לאותם מקרים נוספים.

בביקורות הנוספות שנערכו בבית האוכל, כאשר כבר קיבל הנאשם קנס, היה על הנאשם להבין שמשהו לא כשורה, ולפעול בהתאם, כאמור לעיל, אשר על כן לא מצאתי כי תום הלב שהיה לנאשם בתחילת הדרך ובדוח הראשון, מתקיים בדוח השני והשלישי שהובאו לפתחו.

משכך, הנני מרשיע את הנאשם בשתי העבירות הנוספות מיום 2.5.19 ו מיום 29.5.19.

טענת ההגנה מן הצדק:

לגבי טענות ההגנה שעלו בעניין מסמך מדיניות האכיפה, שמטרתו, לשיטת ההגנה, "לקעקע את זכרה של הלכת גיני" ושימור המונופול של הרבנות הראשית – לא מצאתי בכך ממש. בחינת מסמך מדיניות האכיפה, מציג מצב דברים התואם את האמור בהלכת גיני ומתיישב עם שנפסק בה על ידי בית המשפט העליון.

אשר לטענת הנאשם ל"זוטי דברים" – בהקשר של טענה זו, נטען כי בענייננו אין זה המקרה לחשש להונאת הציבור וכי לא נטען על ידי המאשימה שנמכרו במקום מוצרים שאינם כשרים וכי "כל כולו של ההליך נסוב בהגנה על מונופול הכשרות של הרבנות".

לא מצאתי בטענה זו ממש, אמנם מדובר בעבירה שלצידה קנס מנהלי, ולרוב לא מוגש בעניינה כתב אישום, אלא במקרים בהם ביקשו נאשמים להישפט, אך אין הדבר מעיד על כך שמדובר במעשים קלי ערך שאין לצידם אינטרס ציבורי מובהק. עצם העובדה כי נעשה מצג כשרותי כזה או אחר, האסור על פי דין, אשר היה עלול חלילה להחטיא אדם ירא שמיים ושומר מצוות ומדובר בפלח נכבד בציבור – די בכך כדי לדחות את טענה זו.

אכיפה בררנית:

הנאשם טען בנוסף כי מתבצעת כלפיו אכיפה בררנית, במובן זה שהרבנות הראשית נותנת דוחות באופן מכוון כנגד תעודות המנופקות על ידי איגוד הרבנים בישראל, ואינה עושה זאת כנגד גופים אחרים.

הוראת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי המעגנת בהוראותיה את ההגנה מן הצדק שנקלטה בפסיקה (ראו דברי ההסבר בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) הגנה מן הצדק, התשס"ז 2007), מאפשרת ביטולו של כתב האישום כבר בשלב המקדמי של המשפט, וקובעת כי כתב האישום יבוטל מקום בו:

"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

הוראה זו עומדת לנאשם "בשלב אחר של המשפט" ככל שבית המשפט פסק שלא לדון בה בשלב המקדמי של המשפט (סעיף 151 לחסד"פ).

פסיקת בית המשפט העליון אשר הובילה את פיתוחה של ההגנה (ע"פ 2910/94  ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1986) ולחקיקת הוראת החוק האמורה, ריככה ברבות הימים את מבחניה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' ואח' [פורסם בנבו] (2005); להלן – "הלכת בורוביץ'), וקבעה מבחן תלת שלבי להחלתה של ההגנה מן הצדק.

עוד נפסק בהלכת בורוביץ', כי אין הכרח להראות, כי ביסוד האכיפה הבררנית עמד מניע פסול או כוונת זדון. תתכן אפשרות, "שמטבעה תהא נדירה ביותר", שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה, יכול שתיגזר "...מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים" (שם, בעמ' 814; וראו ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2017) לדיון בשאלת היחס הראוי לקיומו של רכיב זדון במעשי הרשות; וכן ראו לסקירה המקיפה של כב' המשנה לנשיאה השופט חנן מלצר בע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי ורדי ואח' [פורסם בנבו] (2018), ולעמדתו לפיה אין להיזקק למניע או זדון לצורך החלת אכיפה בררנית, שם, בעמ' 28-30).

עם זאת, נפסק, כי ביטולו של כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק, בשל פגיעה בתחושת ההגינות והצדק, הינו "מהלך קיצוני שבית^-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, אינה בשל התנהגות שערורייתית של הרשות, אלא בשל רשלנותה, או בשל נסיבות שאינן תלויות בה, אך מלמדות יחד כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן (הלכת בורוביץ', שם, בעמ' 807 מול האות ג).

לפי טענות הנאשם, עניין לנו במופע השני של אכיפה בררנית, לאמור, היו לטענתו, מקרים דומים אחרים בהם לא מוצה הדין עם הנאשמים.

טוענת ההגנה, כי בהתאם לרשימת התפלגות הקנסות לשנים 2018-2020 מטעם הרבנות הראשית (ת/28), עולה כי נגד "בד"צ איגוד הרבנים", האיגוד העומד מאחורי התעודה ששם הנאשם בעסקו, הוגש מספר הגדול ביותר של כתבי אישום (6 כתבי אישום), בניגוד לארגונים אחרים, שהינם גופים פרטיים השווים בנתוניהם, כנותני שירות פיקוח כשרות, ושונים בגודלם ובוותק שלהם בפיקוח על הכשרות.

כך למשל, נטען כי נגד ארגון צוהר לא הוגשו כלל כתבי אישום, ולבד"צים שונים שצוינו (בית יוסף, אגודת ישראל, העדה החרדית, הרב לנדא, הרב רובין וכו') הוגשו 2 כתבי אישום. עוד טוענת ההגנה כי על אף שהרשימה מציינת הגשת 17 כתבי אישום, לבית המשפט הוגשו 12 תיקים בלבד ולא ברור מה עלה בגורלם של 5 תיקים נוספים.

כמו כן נטען, כי הנאשם הינו היחיד מבין אלו שהוגשו כנגדם כתבי אישום שלא כתב את המילה "כשר" על בית האוכל, אלא רק החזיק בתעודת פיקוח והעיד על המוצרים ככשרים. זאת ועוד, נטען, כי קנסות שניתנו כנגד יהודי נסגרו ללא אישום והובאו דוגמא לקנס אחד. מכאן, טוענת ההגנה כי הדבר שעומד בבסיס לאפליה הוא גזעני.

המאשימה העבירה לבית המשפט, בהתאם לצו שנתן, נתונים שונים אודות האכיפה הארצית שנעשית בנושא. בפני בית המשפט הוצגו כאמור טבלאות המעידות על האכיפה שמבוצעת כלפי גופים שונים (ת/28), והמשקפות ריכוז של עבירות שמטרתן הייתה הצגת בית האוכל ככשר, באמצעות גוף פרטי. כמו כן, העבירה המאשימה לבית המשפט תיקים במקרים דומים.

לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים שהוצגו בפני, לא מצאתי שיש ממש בטענה שהציגה ההגנה בעניין האכיפה הבררנית.

מהנתונים עולה כי מתבצעת אכיפה שוויונית כלפי מגוון גופים שונים, ביניהם בד"צ אגודת ישראל, בד"צ בית יוסף, בד"צ העדה החרדית, בד"צ הרב לנדא, בד"צ הרב רובין וכו'.

גם בתיקים שהועברו לעיוני ובהם ביקשו את ביטול הדו"ח, מצב הדברים היה שונה מהמקרה שבפני ולא מצאתי כי התיקים נסגרו משיקולים לא ענייניים.

אשר לטענה כי נעשתה אכיפה בררנית בזדון ממניע גזעני, לא נמצא לכך בסיס ראייתי, והצגת מקרה קנס אחד שבוטל לאדם יהודי, אינו יכול לבסס כלל טענה שכזו והיא נדחית כבלתי מוכחת.

אף הצגת מצב הדברים לפיו מתוך רשימת כתבי האישום, 6 כתבי אישום הוגשו נגד איגוד הרבנים ואילו נגד ארגונים אחרים הוגשו בין 0 ל-2 כתבי אישום, אינה יכולה להקים טענה לאכיפה בררנית. יש לזכור, כי מספר המקרים הנוגעים לאכיפת תחום זו, הוא ממילא מצומצם. מחומרי התביעה עולה כי מדובר בעבירה אשר רק בשנים האחרונות מבקשת התביעה להגביר לגביה את הפיקוח והאכיפה. זו זכותה ואף אחריותה כגוף אכיפתי במדינה, כלפי הציבור. אין בכך כדי להוות אכיפה בררנית לא שוויונית.

כמו כן, לקחתי בחשבון את כמות המקרים הכוללת בהם נקנסו בתי עסק מטעמי הונאה בכשרות, עבור כל אחד מארגוני הכשרות האלטרנטיביים. כך למשל, טוענת ההגנה כי סך הכל הוגשו 6 כתבי אישום נגד איגוד הרבנים, בעוד שנגד בד"צ אגודת ישראל, לצורך הדוגמא, הוגשו רק 2 כתבי אישום.

אם נבחן לעומק את פני הדברים, נמצא כי מבתי העסק שעליהם הוטלו קנסות בשנת 2019, נמצאו 5 בתי עסק של בד"צ אגודת ישראל, ומתוכם הוגש כתב אישום אחד – היינו כחמישית מהמקרים הוגש כתב אישום. בעוד שבאותה השנה הוטלו קנסות על 46 בתי עסק שנמצא כי תעודת ההכשר האלטרנטיבית שלהם היא מטעם איגוד הרבנים, ואילו במקרה זה, הוגשו 5 כתבי אישום, היינו, בכעשירית מהמקרים.

יצוין כי גם בחלק מהמקרים נסגרו התיקים על פי הנחיות תובע מוסמך או מסיבות אחרות. דוגמא נוספת, ניתן לקחת את בד"צ מישקולץ, אשר באותו מקרה נמצאו 9 קנסות שהוטלו, בעוד שהוגשו 2 כתבי אישום באותה השנה – היינו כחמישית מהמקרים. במקרה של בד"צ הרב לנדא, נמצא כי ב-2019 היו 4 דוחות והוגשו 2 כתבי אישום, קרי במחצית מהמקרים !

בשנת 2018, מתוך 4 דו"חות של בתי עסק שפוקחו על ידי איגוד הרבנים, הוגש כתב אישום נגד אחד מהם (התיק שבענייננו), בעוד שבשניים מהמקרים נסגר התיק בהחלטת תובע מוסמך.

בחינה באופן שכזה, הבוחנת את מכלול הדברים, מביאה אף לתוצאה הפוכה מזו לה גורסת ההגנה - דווקא כנגד ארגון איגוד הרבנים, הוגשו באופן יחסי, פחות כתבי אישום, ביחס לכמות הדו"חות שהוטלו, ולא נמצא כי נעשה שיקול דעת משיקולים זרים ולא ענייניים.

עוד יצוין, כי מדובר בעבירות שבהם מוגש כתב אישום בעקבות בקשה להישפט, לפיכך, יהיה קשה לומר כי שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתבי האישום הינו בעייתי, שעה שהיוזמה להישפט באה מכיוונו של הנאשם.

בנוסף, חשוב להדגיש שהנאשם בענייננו הינו מר מועד, ואין מדובר בכתב אישום שהוגש כנגד "איגוד הרבנים". למעשה, איגוד הרבנים בישראל, אינו צד בהליך כלל, על אף שטענות ההגנה הפכו אותו, במובן מסוים, ל"נאשם" המרכזי, יש לזכור כי את טענות ההגנה, ובפרט את הטענות האכיפה הבררנית, יש לבחון באספקלריית ערכי השוויון בפני החוק, ביחס לנאשם הספציפי העומד בפני בית המשפט, ולא ביחס לארגון אשר עומד מאחורי תעודת ההכשר האלטרנטיבית שהונפקה לנאשם.

מכל מקום, לאחר בחינה של כלל נסיבות המקרה, מקרים דומים אחרים ומדיניות האכיפה של התביעה לא נמצא כי נפל פגם בהליך שננקט בעניינו של הנאשם ושנעשתה בענייננו אכיפה בררנית, ועל כן אני דוחה את טענה זו.

בשולי הדברים, אבקש להדגיש, כי בית המשפט איננו סבור, ואף לא היה בידו לקבוע, כי איגוד הרבנים הינו גוף אשר כוונותיו היו חלילה להטעות את צרכני המזון הכשר, אלא להיפך, הארגון על רבניו הנכבדים, ביקש לתת אלטרנטיבת פיקוח כשרותי אחרת, לצד הרבנות הראשית בתחום זה, והכל מתוך כוונות טובות, ומתוך רצון ליתן מענה לבתי עסק המבקשים הגברת התחרות בתחום זה, אך משעה שאופן יישום ההתחרות, במקרה דנן, אינה עולה בקנה אחד, עם הוראות החוק והלכת גיני שפירשה את הוראת החוק הנדונה, בית המשפט לא יכול לקבל זאת.

סוף דבר:

אשר על כן אני מזכה את הנאשם מעבירה אחת של איסור הונאה בכשרות מחמת הספק, ומרשיע את הנאשם בביצוע שתי עבירות של ביצוע הונאה בכשרות.

ניתנה היום, ה' שבט תשפ"א, 18 ינואר 2021, במעמד הצדדים