לפניי תביעה כספית ע"ס 66,280 ₪ שהוגשה על ידי התובע (שוכר דירה) כנגד הנתבעת (משכירת הדירה) ועניינה דרישה לפיצוי כספי בגין ליקוי נטען בדירה שהושכרה.

א. רקע עובדתי

1. החל משנת 2010, שכר התובע מהנתבעת, דירת חדר המצויה בקומת הקרקע של מבנה חד קומתי, ברחוב הוילון 6, בשכונת התקווה בתל אביב (להלן: "הדירה"; "המושכר"; "הנכס").
2. מידי שנה בשנה האריכו הצדדים בכתב את הסכם השכירות. כך למשל, בחודש מרץ 2018 הוארך הסכם השכירות עד ליום 15 במרץ 2019; ביום 15 במרץ 2019 הוארך הסכם השכירות לתקופה שבין 16 במרץ 2019 ועד ליום 16 במרץ 2020.
3. במסגרת הסכם הארכה האחרון שיקפו הצדדים הסכמות נוספות בכתב (מיום 20 במרץ 2019) בדבר צורך בביצוע תיקון בריצוף בשביל הכניסה לדירה, לאמור:

"לפי הסכם בין הצדדים השוכר גולדברג ארקדי לבין המשכירה יפה כהן, השוכר מוכן להמשיך את תקופת החוזה לעוד שנה למרות תיקון הרצפות כניסה לבית בגלל שקע בבלטות ואם חלילה יהיה נזק גופני אין שום תביעה לאף צד עד זה יתוקן ותוקף התיקון יכול להמשיך עד 6 חודשים. במידה ולא הצלחנו לתקן *** [לא מובן-הח"מ] ביחד נעריך את תקופת התיקון לפי הצורך".

1. אלא שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון. בחודש ינואר 2020 הוגשה התביעה דכאן שעניינה ליקוי שמנע מהתובע, לטענתו, לעשות שימוש בדירה; בחודש אפריל 2020 הגישה הנתבעת תביעה לפינוי מושכר לאחר שהתובע לא עזב את הדירה במועד החוזי הקבוע (תביעה שהסתיימה בהסכמות לפיהן יוסיף התובע לשהות בדירה עד לחודש דצמבר 2020). רק בחודש ינואר 2021 באו לסיומם היחסים שבין הצדדים והתובע עזב את הדירה.

ב. תמצית טענות התובע

1. לטענת התובע, בחודש אוקטובר 2018, נפער בור גדול בשביל הכניסה לדירה, וכל הרצפה שבשביל הכניסה התמוטטה לעומק של כמטר וחצי לתוך האדמה.
2. הבור שנוצר היווה סכנה לתובע ומנע ממנו כל גישה לדירה אותה שכר מידי הנתבעת.
3. התובע פנה לנתבעת על מנת שתתקן את הבור ואולם בקשותיו לא נענו תוך שהנתבעת הוסיפה לגבות ממנו דמי שכירות מלאים כסדרם.
4. נוכח האמור, עזב התובע את הדירה ועבר להתגורר אצל חברו הטוב אהרון קוזנצוב, ברחוב הוילון 3 בת"א, תוך שהוא נאלץ להותיר את חפציו בדירה.
5. הסכם הארכת השכירות האחרון נחתם בחודש מרץ 2019, על סמך הבטחה של הנתבעת, כי היא תדאג לתקן את הליקויים החמורים שיש בכניסה לדירה.
6. ביום 1 בדצמבר 2019 לאחר שהתובע התגורר למעלה משנה בבית חברו, ונוכח העובדה שהנתבעת לא עשתה דבר, פנה התובע לקבלת חוות דעת מקצועית של חברת הדס ביקורת מבנים בע"מ המאשרת, כי נוצר במקום בולען בעומק של לפחות מטר וחצי.
7. המומחה מטעמו של התובע אמד את התיקון בסך של 12,870 ₪ כולל מע"מ. התיקון בוצע על ידי התובע בעלות של 16,000 ₪.
8. ומכאן לתביעה. בגדרה, עותר התובע לקבל פיצוי בסך של 66,280 ₪ לפי הרכיבים הבאים:

• השבת שכר דירה באופן כדלקמן: 3 חודשים בשנת 2018 (3* 2,180 ₪) = 6,540 ₪.
• 12 חודשים בשנת 2019 (12 * 2,200 ₪) = 26,400 ₪.
• עלות תיקון שקיעת הקרקע (הבור) - 16,000 ₪.
• עלות שכ"ט מומחה עבור הכנת חוות דעת- 2,340 ₪.
• עוגמת נפש - 15,000 ₪.

ג. תמצית טענות הנתבעת

1. התובעת מציינת, כי בחודש ספטמבר 2018 הודיע לה התובע, כי בשביל הגישה לדירה שקעו שתי מרצפות. התובעת ניסתה לתאם מועד לתיקון אך עקב אילוצי התובע היה קושי לתאם עמו מועד לתיקון.
2. בחודש מרץ 2019 חודש הסכם השכירות, תוך שצוין בו, כי הליקוי היחיד שקיים במושכר, הוא אותן שתי מרצפות ששקעו בשביל הכניסה.
3. רק ביום שישי ה- 20 בדצמבר 2019 שעה שהגיעה הנתבעת לדירה, היא נדהמה לגלות לראשונה, כי בדירה קיים בולען גדול בשביל הכניסה לדירה, בשטח החצר. הנתבעת ביקשה מהתובע לפנות את הדירה והתחייבה להשיב לו את דמי השכירות בזמן שלא יהיה בדירה.
4. הנתבעת פנתה בסמוך לאחר מכן (ביום 22 בדצמבר 2019) לעיריית תל אביב, למחלקת מבנים מסוכנים. במענה נמסר לה, כי ביום 25 בדצמבר 2019 יגיע מהנדס מטעם העירייה על מנת לבחון את הדברים.
5. הנתבעת שבה לדירה ביום 24 בדצמבר 2019 עם בן משפחתה מר איתן מסורי (להלן: "מר מסורי"); הודיעה לתובע כי היא מתכוונת לתקן את הבור שנפער והתובע מצדו התחייב שלא לתקן בעצמו אותו.
6. ביום 25 בדצמבר 2019 הגיע מהנדס מטעם העירייה אך התובע מנע ממנו להיכנס לנכס ולבדוק אותו.
7. התובע תיקן לבסוף בעצמו את הבור בעצמו, וזאת לטענתה, נוכח רצונו להישאר בנכס, ומחשש שעיריית תל אביב תוציא צו בדבר היות המבנה מסוכן. לטענתה, גם פנייתו בכתב של התובע אליה נעשתה לאחר ביצוע התיקון בפועל של אותו הבור.
8. אשר לעלויות התיקון, אלה מוגזמות לטענתה והיא סומכת את ידיה על חוות דעתו של אינג' מרדכי אדלר (להלן: "חוו"ד אדלר") אשר הוגשה על ידה לתיק ביום 1 בספטמבר 2020.
9. הנתבעת כופרת בכך שהתובע עזב את הדירה. לדבריה הוא הוסיף להתגורר בה.

ד. המסגרת הדיונית-

1. ישיבה מקדמית התקיימה ביום 6 בספטמבר 2020.
2. על ידי התובע והנתבעת לא הוגשו תצהירי עדות ראשית ומכאן שהתצהירים שצורפו על ידם בתמיכה לכתבי הטענות ישמשו תצהירים מחייבים. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו של אלכס זטולסקי, מהנדס במחלקת המבנים המסוכנים בעיריית ת"א וכן תצהירו של אחיינה מר איתן מסורי; בהמשך אפשרתי לתובע לצרף תצהיר נוסף מטעמו של חברו מר, אהרון קוזנצוב (לאחר תשלום הוצאות משפט). אפשרתי לנתבעת להגיש תצהיר משלים מטעמה, אך היא לא עשתה כן.
3. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 4 במרץ 2021; בישיבה העיד התובע והעידה הנתבעת. כמו כן העיד מר קוזנצוב וב"כ התובע ויתרה על חקירתו של מר מסורי. הצדדים לא עמדו על חקירת המומחים מטעמם.
4. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

ה. דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות והסיכומים סברתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד. ואלו הם הטעמים העומדים ביסוד הכרעתי זו:

ה.1. - המסכת העובדתית אשר התחוורה ביחס למהות הליקוי בדירה, מועד הופעתו ומועד ידיעתה של הנתבעת עליו:

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לכל הפחות החל מחודש דצמבר 2019 לא ניתן היה לעבור בצורה בטוחה בשביל הכניסה לדירה, נוכח קיומו של מעין "בולען" (קרי, בור גדול שנפער באדמה), שהביא לקריסת מרצפות ושקיעת קרקע באותו השביל (להלן: "הליקוי"; "הבור").
2. יוער, כי הבור הינו בשביל גישה פנימי אשר נגיש רק לבאים למושכר. היינו הבאים מהרחוב צריכים לעבור דרך שער מוגף, אשר רק לאחריו ישנו שביל קצר ומרוצף המוביל למושכר. הליקוי מושא המחלוקת ממוקם בשביל.
3. תמונות הבור אשר נפער הוגשו לתיק במסגרת חוות הדעת מטעמו של התובע ולהלן תובא תמונה רלוונטית אשר מלמדת על הליקוי (בשיאו):

1. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה מתי התרחש הליקוי האמור, כאשר לטענת התובע קריסת האדמה והליקוי התרחשו בחודש אוקטובר 2018 (באופן אשר מנע ממנו לעשות שימוש במושכר), ואילו לטענת הנתבעת היא נחשפה לבור רק ביום 20 בדצמבר 2019 שעה שהגיעה למושכר.
2. אקדים ואומר בהקשר זה, כי גרסתו של התובע לא הוכחה וקיימים בה בקיעים רבים. כפי שאבהיר להלן סבורני, כי מדובר בליקוי שהלך והחמיר עד אשר קרסה הקרקע, ואולם הדבר לא התרחש בשנת 2018 או קודם לחודש מרץ 2019 שאז חודש הסכם השכירות. תימוכין למסקנה זו ניתן ללמוד ממספר מקורות שלובים ונפרדים:
3. ראשית, לתיק בית המשפט הוגש תמלול שיחה בין התובע לבין הנתבעת. לפי הודעת ב"כ התובע, מדובר בהקלטה מיום 6 בנובמבר 2018 (להלן: "השיחה").

בשיחה זו מתלונן התובע על בעיית ריח (ולא על בור שנפער); הנתבעת מציעה פתרון של קרש/משטח/בלוק ומציינת, כי לצורך התיקון "פשוט צריך להרים את כל הרצפה"- משמע רצפה הייתה קיימת (עמ' 2 לתמלול). הדברים מתיישבים יותר עם טענת הנתבעת לפיה בשנת 2018, שקעו מספר מרצפות בשביל ואולם בור לא נפער כאמור.

1. שנית, הסכם השכירות הסתיים בחודש מרץ 2019 והתובע ביקש לחדש אותו, כך שביום 15 במרץ 2019, נחתם בין הצדדים הסכם הארכה נוסף. במקביל נחתם בין הצדדים מסמך נוסף ביום 20 במרץ 2019, בגדרו הסכים התובע להמשיך את הסכם השכירות למשך שנה נוספת: "למרות תיקון הרצפות בכניסה לבית בגלל שקע בבלטות".

היינו, בחודש מרץ 2019 לא דובר על קריסת אדמה, או היעדר אפשרות להמשיך ולהתגורר במושכר. הסכמות הצדדים מתייחסות לשקיעת מרצפות בשביל, הא ותו לא.

ברי, כי מי שאינו יכול כביכול להיכנס לדירתו מאז חודש ספטמבר 2018, לא יחתום במרץ 2019 על הסכם להארכת השכירות בשנה נוספת, שעה שהוא יודע, כי מדובר בליקוי כה מהותי שאינו מתוקן. הדברים אינם הגיוניים. אדם סביר אמור 'לברוח' מהדירה למקום אחר. התובע מצדו בחר להאריך את ההתקשרות בשנה נוספת, ללמדך, כי הליקוי בחודש מרץ 2019 לא היה מהותי ומשמעותי.

הנה כי כן- לפחות עד לחידוש הסכם השכירות בחודש מרץ 2019 הליקוי בדירה היה מספר זניח של מרצפות ששקעו ותלונה על ריח לא טוב (נוכח זרימת צנרת ביוב מתחת לאותן מרצפות). בור גדול שנפער- לא היה.

1. שלישית, גם התובע לא יכול היה לצרף ראייה כלשהי, שיש בה כדי ללמד, כי הליקוי התרחש בשנת 2018 או במועד כלשהו קודם לחודש דצמבר 2019, וכי עדכן את הנתבעת בקשר לכך. גם מכתבו לנתבעת בעניין הליקוי נשלח אליה רק בסוף חודש דצמבר 2019 וכך הוא גם הודה בעדותו. גם המומחה מטעמו ביקר במושכר רק ביום 1 בדצמבר 2019.
2. לא ניתן אם כן לדעת מתי בדיוק הפך הליקוי שהחל כמפגע ריח ושקיעת שתי מרצפות בשביל הגישה, לבולען שהביא לקריסת אדמה וכתוצאה מכך לבור בשביל הגישה. כל שידוע הוא, כי בחודש מרץ 2019 טרם התרחשה הקריסה כאמור ואולם בחודש דצמבר 2019, כבר הייתה קריסת האדמה בשביל הגישה למושכר, עובדה מוגמרת. מקובלת עליי בהקשר זה טענת הנתבעת לפיה היא התוודעה לבור אשר נוצר (הבולען) רק בחודש דצמבר 2019 ולא קודם לכן (הגם שהייתה ערה מסוף שנת 2018 לליקוי שטרם נפתר בשביל הכניסה).
3. הימנעותו של התובע מפנייה לנתבעת עובר לחודש דצמבר 2019 ועדכונה, כי שני האריחים ששקעו הפכו לבולען שהביא עמו לשקיעת אדמה או צרוף אינדקיציה אחרת המלמדת, שהאירוע התרחש עובר לחודש דצמבר 2019 מביאים למסקנה, כי בציר הזמנים יש למקם את הליקוי במתכונת המוצגת בכתב התביעה ככזה שהתרחש בחודש דצמבר 2019 או בסמוך לכך.
4. מבחינת המסד העובדתי יש לומר, כי עד לחודש דצמבר 2019 עסקינן בליקוי מסוג אחד (שראשיתו בסוף שנת 2018) שבו מרצפות שקעו וריח ביוב גרם למטרד מסוים, ואולם מחודש דצמבר 2019 או בסמוך לכך, מדובר בליקוי מסוג שונה-בולען שנפער- קרי קריסת אדמה בשביל ובור שנפער תחת המרצפות שהיו במקום.
5. הנתבעת התוודעה לליקוי בסוף שנת 2018 שעה שטרם נפער בור; היא הייתה ערה למרצפות ששקעו בחודש מרץ 2019, ובחודש דצמבר 2019 היא התוודעה לקריסת האדמה ויצירת בור.

ה.2.- יש לדחות את טענתו של התובע, לפיה לא יכול היה להשתמש בדירה משך שנה ושלושה חודשים ומכאן שהוא זכאי להשבת שכר הדירה:

1. כמובא לעיל, במסגרת כתב התביעה עותר התובע לקבל בחזרה מידי הנתבעת את דמי השכירות בשלושת החודשים האחרונים של שנת 2018 ו-12 חודשים לשנת 2019. לדבריו, הוא זכאי להשבת הסכום האמור, שכן הוא לא עשה שימוש בתקופה זו בדירה; לא יכול היה לגור בה; ועבר לגור בבית חברו הטוב מר קוזנצוב, שכן הנתבעת סירבה לתקן את הליקויים.
2. דין טענתו זו של התובע להידחות. לא יכולתי ליתן אמון בטענת התובע לפיה נוכח הליקוי הנטען הוא לא יכול היה לעשות שימוש בדירה, כמו גם בטענה שלא עשה שימוש בדירה בתקופה זו.
3. ראשית, כפי שהבהרתי לעיל, לא מצאתי כל תימוכין לכך, כי עד לחודש דצמבר 2019, התרחש הליקוי הנטען (קרי, בור שנפער באדמה ומנע גישה לדירה). עד למועד זה, הטרוניה מצד התובע הייתה בדבר מפגע ריח ושני אריחים שיצאו מהמקום. היינו, לא הייתה כל סיבה לתובע שלא להתגורר במושכר עד לחודש דצמבר 2019.
4. שנית, גם כאשר התרחש הליקוי, התקין התובע צינור מעל הבור שנפער ועבר מעליו תוך שבסרטונים שהוצגו בפניי נראה התובע מודיע לנתבעת, כי הוא מסרב לעזוב את הדירה.
5. שלישית, לאורך כל התקופה הנטענת, קרי אוקטובר 2018 ועד לחודש דצמבר 2019 לא באה מצדו של התובע כל הודעה לנתבעת לפיה הוא עזב את הדירה, כי הוא איננו מתגורר בה או כי לא ניתן להתגורר בה. נהפוך הוא - לא רק שהודעה לא ניתנה אלא שהתובע האריך את הסכם השכירות עם הנתבעת בחודש מרץ 2019 ואף חתם על מסמך מלווה שבו הוא מוותר על תביעות נוכח הליקוי (שאז עוד לא היה בולען שנפער).
6. רביעית, מצפייה בסרטונים שהגישה הנתבעת למדתי, על מצב דברים שונה בתכלית.

מצפייה בסרטן מיום 20 בדצמבר 2019 נראית הנתבעת פונה לתובע ואומרת לו: "ארקדי, תאמין לי שאתה עושה טעות שאתה ממשיך לגור פה. אני מתחננת שתעזוב אבל אתה לא רוצה לעזוב". התובע השיב לה:"אני לא רוצה לעזוב". היינו, הנתבעת היא זו שהתחננה מהתובע לעזוב את המושכר לצורך ביצוע תיקונים ואילו הוא הסביר שאין בכוונתו לעשות כן. התנהלות זו מקשה על התובע לטעון כיום, כי לא יכול היה להתגורר בדירה נוכח מצבה או כי לא התגורר בה.

מצפייה בסרטון מיום 24 בדצמבר 2019 (דקה שביעית) נראה התובע אומר את הדברים הבאים (לנתבעת ולבן משפחתה מר מסורי): "אני אמרתי לכם ואתה שמעת- אתה שמעת- אני אמרתי שנזק או בריאות אני לוקח על עצמי".

הדברים נאמרו על רקע בקשתה של הנתבעת ובן משפחתה מר מסורי מהתובע לפנות את הדירה, על מנת שתוכל לבצע תיקון במקום. התובע כאמור דחה את בקשתה של הנתבעת, אך הדברים שאמר מלמדים, כי הוא ביקש להמשיך ולהתגורר בדירה, תוך שהוא מפציר בנתבעת להניח לו. היינו- "בזמן אמת" מבקש התובע להמשיך להתגורר במושכר ומתחייב שאם ייגרם נזק כתוצאה מהליקוי הוא ייקח זאת על עצמו.

מכאן שפנייתו לבית המשפט בטענה, כי לא יכול היה להתגורר בדירה נוכח הליקוי, סותרת מיניה וביה את ההתנהלות בפועל כפי שהתחוורה.

כאמור לעיל- מצפייה בסרטונים שהוצגו עולה, כי התובע הניח צינור על גבי פתח הבולען, אשר שימש לו כמעין "גשר" שעליו הוא צעד כאשר ביקש להיכנס למושכר או לצאת ממנו. הסרטונים לימדו גם, כי התובע הוסיף להתגורר בדירה, שכן הוא נראה יוצא ממנה עת הגיעה לשם הנתבעת. היינו, לא רק שהתובע לא עזב את הדירה והמשיך להתגורר בה, אלא שכאשר ביקשה ממנו הנתבעת לעזוב את הדירה לצורך ביצוע התיקונים, הוא הפציר בה להניח לו לנפשו תוך שהוא מבהיר שהוא לוקח עליו את האחריות אם יקרה נזק כלשהו כתוצאה מהליקוי. דברים ברורים אלה מאיינים את גרסתו של התובע לפיה לא התגורר בדירה משך למעלה משנה (ואם עשה כן, הרי שלא עשה כן נוכח מצבה). הדברים מלמדים על רצונו של התובע להוסיף ולהתגורר בדירה.

1. חמישית, גם עדותה של הנתבעת לפיה במהלך התקופה היא הייתה ערה לכך, כי התובע מוסיף ומתגורר בדירה, הייתה מהימנה ולא נסתרה. אף התובע אישר בחקירתו, כי מפעם לפעם היה מחליף את השיקים שמסר לנתבעת במזומן- הצדדים נפגשו בדירה ולנתבעת לא הייתה כל סיבה להניח, שלא כך הוא הדבר.
2. שישית, התקשיתי ליתן אמון בטענת חברו של הנתבע, כי זה התגורר עמו זמן כה רב, וודאי לאחר שהעיד בישיבת ההוכחות, כי בביתו רק חדר שינה אחד.
3. שביעית, בישיבת ההוכחות אישר התובע, כי גם כשלא היה בדירה הוסיף לשלם חשמל ומים כסדרם ולא ניתק את החיבור. ברי, כי מי שאינו מתגורר בנכס משך תקופה כה ארוכה אינו מוסיף לשלם ומבקש לחדול מלהירשם כמחזיק. הימנעותו של התובע מחזקת את הסברה, כי הוא הוסיף להתגורר בדירה.
4. סיכום ביניים- לא רק שהליקוי לא מנע מהתובע להוסיף ולהתגורר בדירה, אלא שהוא הביע את דעתו ואת רצונו להמשיך ולהתגורר תוך שהוא מבהיר, כי הוא לוקח על עצמו כל נזק שעשוי להיגרם מהליקוי. כך או כך, אין הנתבע זכאי להשבת שכר דירה שעה שהוא הוסיף לעשות שימוש במושכר.

ה.3. - תיקון הליקוי על ידי התובע ואחריותה של הנתבעת לשאת בעלויות התיקון:

1. בהתאם לחוות דעת הנדסית שצירף התובע, עלות תיקון הליקוי עמדה על הסך של 12,870 ₪ כולל מע"מ. בפועל, כך לדברי התובע הוא שילם סך של 16,000 ₪ לצורך ביצוע התיקונים, והוא מציג בקשר לכך קבלה שהונפקה על ידי קבלן שיפוצים על הסך האמור.
2. הנתבעת מצדה טוענת, כי אינה חבה בסכום האמור. לטענתה בעת שהגיעה לדירה עם מר מסורי ביום 24 בדצמבר 2019, התחייב התובע שלא לתקן את הליקוי, אך למחרת היום כשחזרה עם מהנדס העירייה הם כבר ראו, כי התובע פועל לתקן את הליקוי.
3. הנתבעת סבורה, כי התובע תיקן את הליקוי במהרה, על מנת שהמבנה לא יוכרז כמסוכן ולא ראוי למגורים, דבר שיצריך אותו לצאת מהנכס. הנתבעת מייחסת לתובע, את מניעת האפשרות לתקן את הליקוי. עוד נטען על ידה, כי הליקוי תוקן באופן רשלני, בניגוד לחוות דעת המומחה מטעמו, באופן שיצריך אותה לבצע תיקון חוזר.
4. אני נוטה להסכים בהקשר זה עם הנתבעת, כי הסיבה לכך, כי התובע נחפז לתקן את הליקוי היה הרצון שלו להוסיף ולהתגורר בדירה.
5. אלא שכאן דרכי ודרכה של הנתבעת נפרדות. בעוד שהנתבעת סבורה, כי אסור היה לתובע לתקן את הליקוי בעצמו, אני סבור, כי התובע עשה כן לאחר שחשש שגם הפעם לא תפעל הנתבעת לתקן את הליקוי כבעבר, וכי נוכח מחדלה זה, ייאלץ התובע להתפנות מהדירה נוכח ההכרזה על המבנה כמסוכן.
6. אקדים בהקשר זה את המאוחר. לטעמי הנתבעת כשלה בטיפול בתיקון הליקוי, ומכאן שהתובע רשאי היה לפעול לתקן את הליקוי בעצמו, גם אם אמר לה ביום 24 בדצמבר 2019 כי לא יתקן את הליקוי נוכח הלחץ שהפעילה עליו.
7. אזכיר בהקשר זה את התחייבותה של הנתבעת מיום 20 במרץ 2019 (נספח "ד" לכתב ההגנה) לתקן את הליקוי בשביל שבאותה העת התאפיין בשקיעת מרצפות בשביל בתוך 6 חודשים. דא עקא שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה זו. דבר לא תוקן ודבר לא סודר. בדיון מיום 6 בספטמבר 2020 (עמ' 3) מסרה הנתבעת תשובות מתחמקות לפיהן היא ניסתה לתקן, בדקה והתעניינה. דא עקא שראיות כלשהן בדבר הניסיונות לתיקון או אסמכתאות כלשהן בקשר לכך, לא הוגשו. נחה דעתי, כי הנתבעת לא טיפלה בליקוי שהתחייבה להסדיר, והדבר הביא בסופו של יום להחמרת המצב ולהיווצרות הבור. לא הוכח לטעמי, כי התובע מנע ממנה ניסיון תיקון כלשהו עובר לחודש דצמבר 2019.
8. על אלה אוסיף, כי עוד בחודש נובמבר 2018 פנה אליה התובע והתריע בפניה אודות ריח רע (תשתית הביוב שעברה מתחת לשביל) כאשר מהשיחה בין הצדדים מסתבר שישנה שקיעה של מרצפות (שכן הנתבעת הציעה לתובע להניח משטח במקום). גם אז לא טרחה הנתבעת לבצע תיקון ולמעשה התנתה את התיקון בפינוי התובע מהדירה, הגם שלא הייתה לכך כל הצדקה עניינית (בשנת 2018). ר' עמ' 4 לתמלול אשר הוגש: "יפה: אתה יודע מה הם יעשו? יגידו, כן, זה צריך, ממש, אסור לך לגור בתוך הבית. אז מה תעשה? תצא מהבית? ארקדי: לא". בעמוד 10 לאותו תמלול ציינה הנתבעת, כי אין בידיה את הכסף לבצע את התיקון האמור.
9. מהתנהלות הנתבעת עולה, כי זו קשרה פעם אחר פעם בין ביצוע תיקונים (עוד בשלב שהיו מינוריים ומחוץ לדירה-בשביל) עם פינוי התובע מהדירה ואף ניצלה חשש של התובע מפינוי, כדי להימנע מתיקון הליקוי אשר התרחב וגדל משך השנים עד שהגיע לקריסת הקרקע שאליה נחשפה בחודש דצמבר 2019.
10. הנתבעת אישרה בעדותה בישיבת ההוכחות, כי לא תיקנה את הליקוי, ואף לא קיבלה הצעת מחיר לביצוע התיקון. את טענותיה לפיהן היא הביאה אינסטלטורים שדרכם נחסמה על ידי התובע לא יכולתי לקבל. מדובר בתיקון שנמצא מחוץ לדירה של התובע ולשביל הגישה ואין אינדיקציה, כי עד לחודש דצמבר 2019 מנע ממנה התובע להיכנס לאותו השביל (היא עצמה העידה שבאה לקחת ממנו את דמי השכירות).
11. אזכיר, כי גם כאשר נחשפה הנתבעת לבור אשר נוצר בחודש דצמבר 2019, היא התנתה את ביצוע התיקון בעזיבת התובע את המושכר. אלא שהתובע אשר חשש כי גם הפעם לא יבוצע התיקון נוכח ההזדמנויות אשר נתן לנתבעת, פעל לבצע את התיקון בעצמו- ובנסיבות אני סבור שהוא היה רשאי לעשות כן.
12. הנתבעת לא פעלה כמצופה ממנה "בזמן אמת"; משכך היא מיצתה את זכותה לתקן, וממילא שהתובע איבד (ובצדק) את אמונו בנתבעת, כי תפעל לתקן את הנדרש (ועל כן- כאשר הציעה הנתבעת בחודש דצמבר 2019 לתקן לא האמין לה יותר התובע). בהקשר זה מקובלים עליי דבריו של התובע (עמ' 10 ש' 3-4) לפיהם: "מה שהרגשתי שזו עבודה בעיניים. כששאלתי אותה למה היא לא מתקנת, היא אמרה אין לי כסף"; וכן (עמ' 10, ש' 19: "המילים שאני רוצה לתקן לבד שמעתי שנה וחצי").
13. יוער, כי בהתאם לחוות הדעת ההנדסית שצרף התובע, הרי שעלות התיקון בצירוף פיקוח הנדסי עומדת על הסך של 12,870 ₪ כולל מע"מ והיא כוללת את מילוי הבור/הבולען ע"י בטון. בפועל צרף התובע קבלה על הסך של 16,000 ₪ כולל מע"מ, מבלי שמצא לנכון לספק הסבר כלשהו מדוע חרג התובע מקביעת השמאי מטעמו.
14. מעת שנקודה זו נותרה ללא מענה וללא הסבר, הרי שאני סבור, כי על הנתבעת להשתתף בהוצאות התובע, אך זאת בהתאם לחוות הדעת השמאית שצורפה לכתב התביעה. היינו על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 12,870 ₪ כולל מע"מ (התובע עתר לפיצוי בגין סך נוסף של 2,340 ₪ בגין שכ"ט המהנדס מטעמו, אך לא צרף קבלה בקשר לכך ומכאן שאינו זכאי לפיצוי).
15. אני ער לכך, כי מטעמה של הנתבעת הוגשה גם חוו"ד הנדסית של המהנדס אדלר ולפיה עלויות התיקון צריכות להיות נמוכות יותר. דא עקא, ובהינתן שהנתבעת לא פעלה לתקן את הליקוי "בזמן אמת", פנה התובע למומחה, זה הוציא חוו"ד שלא נסתרה. מעת שהנתבעת לא עמדה על חקירת מומחה התובע, הרי שלא ניתן היה לקבוע, כי מדובר בחוות דעת לא סבירה או כי בנסיבות אשר נוצרו שעה שהנתבעת לא תיקנה, לא היה רשאי התובע להסתמך עליה.
16. אני ער גם לטענות הנתבעת לפיהן התובע ביצע את התיקון ברשלנות או כי גרם נזק בעת ביצוע התיקון. ככל שנגרם נזק- רשאית הנתבעת לנקוט בכל הליך משפטי בכפוף לכל דין. יחד עם זאת, ביצוע התיקון היה פועל יוצא ומתחייב של הנסיבות, וודאי נוכח ניסיון העבר שעה שהתחוור לתובע, כי הנתבעת אינה מבצעת את התיקונים במושכר, ואלה רק מחריפים.

ה.4. - אין מקום לפסיקת כספים בגין עוגמת נפש:

1. התובע עתר לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
2. אין מקום להיעתר למבוקש, וודאי שעה שחלקה הארי של התביעה לא התקבל, ובוודאי שעה שלא מצאתי ממש בטענות לפיהן נאלץ התובע לעזוב את הדירה נוכח הליקוי.

ו. סוף דבר

1. נוכח כל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,870 ₪. יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

1. בנסיבות תיק זה, שעה שהתחוור, כי אין ממש ברכיבים רבים שבכתב התביעה סברתי, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.