המחלוקת בין הצדדים היא בדבר תשלום יתרת שכרו של השמאי הפרטי שהתובעים שכרו את שירותיו להערכת נזקי שריפה שפרצה בביתם, כאשר הבית היה מבוטח על ידי הנתבעת.

הנתבעת שילמה את מלוא נזקי השריפה, בסך של כ-371,000 ₪, אך מתוך שכר הטרחה של שמאי התובעים, אשר נקבע לפי פרמטר של 8% + מע"מ מסכום הנזק, ובסה"כ 34,770 ₪, שילמה רק סך של 11,731 ₪ וסרבה לשלם את יתרת שכר הטרחה ששילמו התובעים, בנימוק כי הוא מופרז וחורג מהמקובל בשוק.

הנתבעת טענה כי דוגמא למחירים סבירים הוא שכר הטרחה ששילמה למומחים מטעמה, מהנדס, שמאי וחוקר שריפות, שעמד על כ-5,000 ₪ לכל מומחה. הנתבעת טענה כי בהתחשב בכך שמדובר בשמאי פרטי ולא במי שיש לו התקשרות ארוכת טווח ("ריטיינר") עם חברת הביטוח, היא הסכימה לשלם כפול ממה ששילמה למומחים מטעמה, אך לא מעבר לכך.

השמאי מטעם התובע העיד כי היקף העבודה שנדרש לבצע כשמאי פרטי שונה וגדול בהרבה מהיקף העבודה של שמאי או מומחה אחר מטעם חברת הביטוח, שכן הוא ביקר בבית 4-5 פעמים, נפגש עם המומחים מטעם חברת הביטוח (שביקרו פעם אחת כל אחד) ועם הקבלנים שנשכרו לבצע את התיקונים, וכל זאת כדי שההערכה תהיה נכונה והתיקון יבוצע כפי שנדרש להשבת המצב לקדמותו, כל זאת לטובת הלקוח.

השמאי הפנה לפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 42980-10-10 פשן אופנה לכל המשפחה נ' הראל חברה לביטוח (פורסם בנבו) בו התקבלה טענת השמאי כי הסכמי שכר טרחה דוגמת זה שנעשה איתו נעים בין 3% ל8%- מסכום השיפוי.

פוליסת הביטוח קובעת (סעיף 3.ג.1.) כי המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח גם עבור הוצאות שמאים שהוציא לצורך תיקון הנזק, ובלבד שניתנה הודעה מראש למבטח. אין בסעיף הגבלה על גובה שכר הטרחה. ברי כי יש להחריג מקרים של חוסר סבירות שכר הטרחה ביחס למקובל בשוק, אך כל עוד שכר הטרחה עומד בגדר הסביר והמקובל, גם אם ברף העליון שלו, אין מקום להתערבות של בית המשפט בקביעת גובה שכר טרחה "ראוי" שכן הפוליסה אינה קובעת הגבלה כזו, ועל כן המבוטח רשאי לפנות לשמאי העדיף בעיניו.

חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע אינה שוללת זכותו לשיפוי על הוצאות שמאות שהוציא, גם אם הן ברף העליון של המקובל בשוק.

לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בצירוף אגרה.

ניתן היום, ח' סיוון תש"פ, 31 מאי 2020, בהעדר הצדדים.