ב"כ התובע: עו"ד אליהו הישראלי

ב"כ הנתבעות: עו"ד דביר דמנד

המחלוקת

1. לפניי תביעה שהוגשה בגין נזקים שנגרמו לאופנוע שהיה בבעלות התובע, בתאונת דרכים מיום 29.1.2013.

התאונה נגרמה באשמת נתבעת 1, כך נקבע בפסק דין שניתן ביום 18.6.17 בתא"מ 10816-01-16.

נתבעת 2 היא המבטחת של נתבעת 1 בביטוח אחריות לנזקי צד ג'.

1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הנזק הואיל ולמרות שהתאונה התרחשה בחודש ינואר 2013, שמאי מטעם התובע בדק את האופנוע רק ביום 4.7.2017, כ – 4.5 שנים לאחר התאונה.
2. לטענת הנתבעות, בפער הזמנים בין מועד התאונה לבין בדיקת השמאי יש כדי לנתק את הקשר בין הנזק שקבע השמאי לבין התאונה נשוא התביעה ואף לגרום לנתבעת נזק ראייתי, הואיל ולא התאפשר לשמאי מטעמה לבדוק את הרכב בסמוך למועד התאונה.

דיון והכרעה

1. אכן, כפי שטוענות הנתבעות, על תובע המעוניין לתבוע בגין נזק שנגרם לרכבו, לדאוג לכך ששמאי מטעמו יבצע בדיקה של הרכב סמוך ככל שניתן למועד התאונה. הנתבעות הסתמכו ביון היתר על האמור בפסה"ד בע"א 8104-11-14, שם נקבע כי גם פרק זמן של כשנה וחצי ממועד התאונה ועד לבדיקת השמאי אינו פרק זמן סביר.
2. הסיבה לכך היא שרכב הממשיך לנוע בדרכים חשוף לפגיעות ותאונות וככל שחולף הזמן, יש קושי לקשור בין הפגיעות הנצפות על גוף הרכב לבין תאונה שהתרחשה לפני זמן רב.
3. הרציונל העומד בבסיס העיקרון עליו נסמכות הנתבעות בהגנתן, אינו רלוונטי כאשר הרכב הניזוק הושבת כתוצאה מהתאונה ולמעשה "הוקפא" מצבו הפיזי מאז התרחשותה ועד לבדיקת השמאי.
4. בעניינו מדובר באופנוע שניזוק במועד התאונה ומאז ועד לבדיקת השמאי, על פי עדות התובע, עמד במחסני משטרת ישראל ולאחר מכן במחסן בחצר בית הוריו.
5. התובע הסביר את פער הזמנים בין מועד התאונה לבין בדיקת השמאי בכך שמצבו הרפואי ותקופת ההחלמה הממושכת לא אפשרו לו לטפל בענייני תביעה זו.

הסבריו של התובע אינם מצדיקים את מחדליו.

התובע היה במועדים הרלוונטיים הבעלים של סוכנות אופנועים, הייתה לו היכרות עם שמאים, לרבות השמאי שבדק את האופנוע נשוא תביעה זו. התובע, עו"ד במקצועו ועוסק, בין היתר, בתחום הנזיקין. חזקה עליו שיש לו ידיעה בדבר החשיבות שבהוכחת גובה הנזק במיוחד כאשר הטרחה שבהזמנת שמאי לבדיקת האופנוע הנמצא בבית הוריו אינה כה גבוהה.

1. כפי שציינתי לעיל, הרציונל העומד בבסיס הכלל עליו נסמכות הנתבעות אינו מתקיים כשמדובר ברכב שהושבת ואינו משנה את מצבו הפיזי מאז התאונה, אולם במקרה של התובע כאן, המצב שונה.
2. התובע, כאמור לעיל, היה בעלים של סוכנות אופנועים ומתמונות האופנוע נראה כי בעת בדיקת השמאי, הוא נמצא במחסן בו מאוכסנים אופנועים נוספים, ככל הנראה אופנועים ששימשו לצורכי עסקו של התובע, בין היתר לחלקי חילוף.
3. בהחלט ייתכן כי במהלך השנים מאז התאונה ועד לבדיקת השמאי, פורקו מן האופנוע חלקים, כך שבעת הבדיקה, מצבו לא היה כמצבו בסמוך לאחר התאונה.
4. לכן, על אף שלטענת התובע, האופנוע הושבת כתוצאה מן התאונה ומצבו הפיזי לא השתנה - חלוף הזמן עד לבדיקה השמאי מקשה על קביעה שכזו.
5. בנוסף לאמור לעיל, התובע העיד כי מכר את שרידי האופנוע תמורת 1,500 ₪. השמאי מטעמו העריך את שווי השרידים בסך 2,400 ₪. על אף שהשרידים נמכרו בפועל, לא הוצגו ראיות כלשהן בנוגע לסכום שהתקבל עבורם. גם עניינן זה מקשה על קביעת היקף הנזק.
6. זאת ועוד - התנהלות התובע, כאמור לעיל, גרמה לנתבעת נזק ראייתי בכך שלא אפשרה לה לבדוק את האופנוע בסמוך למועד התאונה ולהעמיד במבחן את טענות התובע והשמאי מטעמו. נזק ראייתי זה פועל אף הוא לחובת התובע.
7. לנוכח פער הזמנים בין מועד התאונה לבדיקת השמאי, היעדר ראיות אודות התמורה שהתקבלה עבור השרידים והנזק הראייתי שנגרם לנתבעות, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודין התביעה להידחות.

התוצאה

1. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

הואיל והתאונה נגרמה באשמת נתבעת 1 ונגרמו לתובע נזקים [שלא הוכחו], אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ג, 27 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.