1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 16.5.2019 בצומת ביאליק/כיכר רמב"ם ברמת גן. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 7,609 ₪, בגין עלות תיקונים (5,096 ₪), שכר שמאי (513 ₪), ובזבוז זמן ועגמת נפש (2,000 ₪). הנתבעת 2 שילמה לתובע סך של 1,271 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת, וסכום זה היה אמור להיות מופחת מסכום התביעה.

2. אין חולק, כי בכיוון נסיעת רכב הנתבעות מוצב תמרור עצור, וכי הנהגת התעתדה לפנות שמאלה, שעה שהקטנוע הגיע מימינה וביקש אף הוא לפנות שמאלה (אל כיכר רמב"ם). הנזק בקטנוע התובע הוא בצינור המפלט, המצוי בחלקו הימני של הקטנוע.

3. קטנוע התובע נבדק ע"י שמאי ביום 6.10.2019, כמעט 5 חודשים לאחר התאונה, והמחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לקביעת שמאי התובע כי יש להחליף את כל מכלול צינור המפלט, בעוד שמאי הנתבעות (צורפה חוו"ד נגדית לכתב ההגנה) קובע בהנמקה מפורטת, כי הנזק נגרם רק לסופית הצינור ("המשתיק"), ואותו ניתן להחליף כרכיב נפרד (צורפו מסמכים תומכים בקביעת שמאי הנתבעות).

4. מחלוקת נוספת נוגעת לייחוס 15% אשם תורם לתובע, וניכוי שיעור זה מתוך הסכום בו הכירה התובעת.

5. איש לא ביקש לחקור את השמאים, וגם נהגת הנתבעות לא התייצבה למסור עדות באשר לנסיבות התאונה.

6. התובע תיאר את התאונה מספר פעמים, וחרף נסיונות חוזרים ונשנים מצד בית המשפט, לא עלה בידי בית המשפט לקבל גרסה ברורה של אופן התרחשות התאונה. ברי, כי הקטנוע פנה שמאלה; וכי התובע ראה את הרכב עומד, וגולש אל תוך הצומת; וכי הוא צפה את הפגיעה; וכי אינו יודע איזה חלק של הרכב פגע בקטנוע. לא הוברר באיזה שלב בפנייה ארעה התאונה, וכמה מתוך הפניה הספיק הקטנוע להשלים. בדומה, לא ברור באיזה מרחק היה הקטנוע מהצומת כשהתובע הבחין לראשונה ברכב הנתבעות העומד להיכנס לצומת, אולם השתמע כי היה זה די זמן לפני כניסה לצומת.

7. לאור כל המתואר, והגם שאין זה ראוי בעיני שחברת הביטוח תעשה דין עצמי ותקבע אשם תורם על סמך כללים ערטילאיים שאינם נכונים לכל מקרה, הרי שבפועל נכון לייחס אשם תורם לתובע, שכן הרושם שהתקבל מעדותו היה, שרכב התובעת כבר היה בתנועת גלישה אל תוך הצומת כשהתובע נכנס אף הוא לצומת, תוך ניצול זכות הקדימה שלו. בנסיבות כאלה, יכול ואף היה נכון לזקוף אשם תורם בשיעור גבוה מ-15%, אולם מטבע הדברים אמנע מקביעה כזו.

8. באשר לנזק, הרי שלא היה בפי התובע הסבר מניח את הדעת לחלוף 5 חודשים מהתאונה ועד לפגיעה, וההסברים שנתן (מגעים עם הנהגת, על מנת לחסוך לה את ההשתתפות העצמית הכרוכה בהפעלת הפוליסה) אינם מצדיקים השתהות של יותר מאשר ימים אחדים. זאת ועוד, עלה בבירור מהעדות, שהתובע המשיך להשתמש בקטנוע לאחר התאונה. בנסיבות אלה, אין כל דרך לדעת מה עבר הקטנוע ב-5 החודשים שחלפו עד שנבדק, ובהחלט יתכן שטלטולי הדרכים החמירו את הפגיעה שנגרמה בתאונה. כמובן שיתכן גם שהקטנוע נפגע פעם נוספת במהלך אותה תקופה (אפילו בעת שעמד בחניה, בלא ידיעת התובע), ומכל מקום, לא ניתן לדעת אם הממצאים שעמדו לנגד עיני שמאי התובע בעת הבדיקה משקפים את שהיה רואה אם היה בודק את הקטנוע סמוך לאחר התאונה.

9. הקשר הסיבתי בין הארוע לבין מכלול הנקים ניתק, אפוא, ואין מנוס אלא לקבוע, שהתובע לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו. למעשה, אלמלי שילמה הנתבעת 2 את אשר שילמה, יכול ודין התביעה כולה היה להידחות מחמת אי הוכחת הנזק.

10. למעלה מהדרוש אציין, כי האמור בחוות-הדעת הנגדית נראה משכנע על פניו, באשר לאפשרות לרכוש את הרכיב הפגוע לבדו.

11. בנסיבות אלה, אין גם בהיעדרותה מבית המשפט של נהגת הנתבעות כדי לשפר את מצבו של התובע.

12. משכך, הרי שדין התביעה להידחות, והיא נדחית בזה. לפנים משורת הדין, ומאחר שנהגת הנתבעות נמנעה מלהתייצב לדיון, אינני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשפ"א, 09 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.