17 מאי 2021

לפניי בקשת הנתבע להורות על סילוק התביעה על הסף ובקשת התובעת להורות על עיכוב הליכי גבייה.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, החלטתי למחוק את התביעה ולהורות על ביטול עיכוב הליכי הגבייה. להלן אפרט נימוקיי.

הבקשה לסילוק על הסף

1. בבקשתו, טוען הנתבע, כי הפלוגתא בתיק זה תוחמה לשאלה, האם נפל פגם בהחלטת הנתבע מיום 07.01.2019 בבקשת התובעת לביטול/הפחתת הקנסות, ובכלל זה סבירות שיקול הדעת שבהחלטה לאור כללי המשפט המנהלי (פרוטוקול הדיון מיום 22.09.20).
2. ביום 16.11.20 ניתנה הודעת הנתבע ביחס לעמדתו המעודכנת בקשר לגובה הקנסות, וזאת בהתאם לנוהל ביניים, והקנס לשנים 2009 עד 2011, שהועמד מלכתחילה על סך 127,979 ₪, הופחת ל- 88,495 ₪.
3. הנתבע אף פרסם ביום 01.02.20 נוהל סופי ומחייב בקשר עם הפחתת קנסות.
4. התובעת טענה, כי היא עומדת על המשך ניהול ההליך בזאת סבירות הקנסות לאור העקרונות שפורטו בתיק עב"ל 57587-03-19 המוסד לביטוח לאומי נ' אוניברסיטת בר אילן, ממן מסוף מטען וניטול בע"מ, מגן דוד אדום (ניתן ביום 24.08.20. להלן – עניין מד"א).
5. לטענת הנתבע, קביעתו בדבר הפחתת הקנסות לאור עקרונות הלכת מד"א, מהווה החלטה מנהלית חדשה, ולכן המבקש לתקוף אותה צריך להגיש תביעה חדשה בהתאם. כתב התביעה המקורי, המשיך הנתבע וטען, אינו מגלה עילה בשאלת סבירות הקנסות לאור העקרונות שפורטו בעניין מד"א, וממילא לא הוגשה תביעה בנושא.
6. התובעת טענה, כי הבקשה למחיקה על הסף תמוהה, לאור העובדה שהתקיימו דיונים בתיק ואף נקבע מועד להוכחות. הצדדים המתנו לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין מד"א, בו נקבע עיקרון היסוד לפיו אין לחייב בקנסות עונשים מקום בו לא הוכח כי מדובר בתרמית או בכוונת זדון להתחמק מתשלום.
7. החיוב המקורי הופחת תוך אחיזת עיניים כאילו הופחת סכום משמעותי, בעוד שנותר בו רכיב עונשי מובהק. החישובים המתוקנים לכאורה חושבו על פי כללים שרירותיים שקבע הנתבע על דעת עצמו, בדומה לכללים שעל פיהם פעל לפני עניין מד"א; הטענה לפיה שינוי הסכום מהווה החלטה חדשה המקימה עילת תביעה חדשה, היא טענה אבסורדית, שכן די בהפחתה מזערית כדי שיחול לשיטת הנתבע "שינוי", זאת בעוד שעמדת הנתבע בעקבות עניין מד"א וההלכה שנפסקה בו, לא השתנתה, קרי, חיוב מעסיקים בקנסות עונשיים בלא שהוכחה כוונת תרמית או כוונה להתחמק מתשלום.
8. בשיקוליו שפורטו בהודעה מיום 16.11.20, הנתבע לא טען כי התנהלות התובעת עולה כדי תרמית או כוונת זדון להתחמק מתשלום, אלא טענות כגון "חזרתיות", מבלי שפורט האם מדובר באותה מחלוקת או באותן נסיבות בכל אחד מהמקרים.
9. מעבר למחלוקת הכספית המשמעותית בין הצדדים, נותרו 2 סוגיות במחלוקת: האחת – שאלת הצדקת חיובי הקנסות במסגרת ביקורת הניכויים; והשנייה – חיובי הקנסות בה מתקיימים הליכים משפטיים בחיובים שבמחלוקת.
10. בהחלטת מותב זה מיום 15.12.20 נקבע כי העניין יועבר להוכחות. התובעת הגישה בקשה לעיון חוזר וטענה, כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי אם רק מחלוקת משפטית ועל כן סבורה היא כי אין צורך בדיון הוכחות וניתן להגיש סיכומים בכתב.

אשר להכרעתי

1. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למחיקת התביעה להתקבל, ואבהיר.

ראשית, התביעה המקורית, כמות שהוגשה, מיצתה את עצמה, שכן היא עוסקת באופן בו הפעיל הנתבע את שיקול דעתו בהחלטה מיום 07.01.2019. החלטה זו שוב אינה רלוונטית לאחר הלכת מד"א ולאחר שהנתבע התווה כללים חדשים, ולטענתו – פעל על פיהם.

ככל שלתובעת השגות ביחס לקביעתו החדשה של הנתבע, כפי שפורטו על ידה בתגובה לבקשת הסילוק, מן הראוי שהדבר יבורר עובדתית, לאחר שיוגש כתב תביעה מתאים, שיאפשר לנתבע להתגונן כראוי בפני טענות אלה, ולא "אגב אורחא", וביתר פירוט.

1. בפי התובעת טענות כדלקמן:
2. החיוב המקורי הופחת תוך אחיזת עיניים ולמעשה, נותר רכיב עונשי מובהק בקנס המופחת;
3. החישובים המתוקנים לכאורה חושבו על פי כללים שרירותיים;
4. התובעת חויבה בקנסות עונשיים בלא שנטענה, וממילא בלא שהוכחה כוונת תרמית או כוונה להתחמק מתשלום בהודעת הנתבע מיום 16.11.20.
5. טענות אלה הן עובדתיות באופיין ומתייחסות לאופן בו יישם הנתבע את ההלכה שנקבע בעניין מד"א. מטבע הדברים, כתב התביעה המקורי אינו עוסק בשאלות אלה, כי אם בשיקולים שהנחו את הנתבע בהשתת הקנס המקורי, לפי שהלכת מד"א באה לעולם. מן הראוי אפוא לאפשר לנתבע להתגונן מול טענות חדשות אלה באמצעות הגשת כתב הגנה ותצהירים מתאימים ואין זה סביר בעיניי כי טענות קונקרטיות המכוונות למציאות שהשתנתה, יכולות או צריכות להידון על יסוד כתב תביעה שמשקף מציאות משפטית שכבר לא קיימת.
6. צודקת התובעת, כי לא כל שינוי בסכום הקנסות מקים עילת תביעה חדשה. אלא שבניגוד לעמדת התובעת, סבורני, כי שעה ששינוי סכום הקנס נובע משינוי המציאות המשפטית בעקבות ההלכה החדשה, אין להסתפק בטענות בעלמא בדבר יישום שרירותי או יישום שלא כדין של ההלכה החדשה. משהשתנתה המציאות המשפטית, והנתבע התווה כללים חדשים, לא ניתן לומר כי מדובר בשינוי גרידא של סכום הקנס.
7. טענות התובעת כגון "אחיזת עיניים", חישוב על פי "כללים שרירותיים" או הטלת קנסות עונשים שלא כדין, מן הראוי שייטענו בפירוט הראוי במסגרת כתב תביעה, ושיינתן עליהן מענה בכתב הגנה; מן הראוי שתונח ע"י התובעת תשתית ראייתית מינימלית לטענות אלה, תוך פירוט מדוע הנתבע אינו פועל על פי כלליו שלו, או מדוע הוא אינו מיישם את ההלכה החדשה כראוי.
8. לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה משהעילות המהוות את התשתית העובדתית לתביעה, השתנו באופן יסודי, וכיום יש לבחון את התנהלותו המנהלית של הנתבע על רקע משפטי ועובדתי חדש.

הבקשה לעיכוב הליכי גבייה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי לעת הזו לא מתקיים צידוק להמשיך ולהורות על עיכוב הליכי הגבייה, ולהלן נימוקיי.
2. בעקבות הגשת הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה (להלן – הבקשה לעיכוב הליכים), הודיע הנתבע, כי לאור משבר הקורונה, הוא מקפיא באופן גורף את הליכי הגבייה וציין שהוא שומר לעצמו את הזכות לפעול בהליכי גבייה עם תום תקופת ההגבלה, תוך מתן התראה כקבוע בדין. לפיכך, ניתנה ביום 26.07.20 החלטה, לפיה הדיון בבקשה לעיכוב הליכים מתייתר, וכי על הנתבע להודיע למבקשת מבעוד מועד על כוונתו לחדש את ההליכים.
3. טענת התובעת מתמקדת בכך שאין לאפשר לנתבע לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו על פי פקודת המיסים גבייה, ביחס לחוב השנוי במחלוקת בטרם הוכרעה המחלוקת ובטרם הוגדר החוב כ"חוב סופי בר גבייה".
4. מעיון בבקשה לעיכוב הליכים עולה, כי אין בפי התובעת טענה, כי ביצוע הגבייה (בגובה הקנס המקורי שהושת עליה, שבינתיים קטן), יגרום לה לנזק בלתי הדיר, ולמצער, יכביד על פעולתה השוטפת. כך גם לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי ממנה ניתן ללמוד, כי לטענותיה החדשות של התובעת יש סיכוי להתקבל, וזאת משום שטענות אלה נטענו באופן סתמי.
5. הנתבע בתגובתו, טען, כי הבקשה הנה למעשה בקשה לסעד זמני, ולא התמלאו התנאים לכך, כגון הפקדת התחייבות עצמית או ערבות כלשהי מטעם התובעת-המבקשת. בנוסף, התובעת לא הראתה זכות לכאורה ולא הצביעה על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה.
6. הנתבע הטעים, כי אין מדובר בזכות מוקנית, ועת מוגשת בקשה לעיכוב הליכים, על בית הדין לתת דעתו לקיומה של זכות, למאזן הנוחות ולמאזן הנזקים העשויים להיגרם לכל אחד מהצדדים. בנוסף, יש לשקול את חיוניות הסעד הזמני לסעד העיקרי וכן לבדוק, האם אין המדובר בסעד זהה בשני ההליכים.
7. טענתה העיקרית של התובעת, לפיה החוב שנוי במחלוקת, אין בה כדי לעכב ביצועם של פסקי דין או של החלטות ועל המבקש עיכוב ביצוע להראות כי קיימים סיכויים טובים לתביעתו ואם הבקשה לסעד זמני תידחה יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שמדובר בעיכוב ביצועו של חיוב כספי.

אשר לענייננו

1. כאמור בפתח הדברים, הליך זה, כמות שהוגש, מיצה את עצמו וככל שלתובעת השגות ביחס להפעלת שיקול הדעת המנהלי של הנתבע לאחר ההלכה שנפסקה בעניין מד"א, עליה להתכבד ולהגיש תובענה מתאימה, בה תפרט מדוע ההחלטה החדשה, נתקבלה בניגוד לדין. הליך זה אפוא הסתיים ולכן אין צידוק משפטי להמשיך ולהורות על עיכוב הביצוע.
2. מדובר בחיוב כספי חדש שנוי במחלוקת, וככל שתוגש תביעה חדשה, ותתקבל באופן שהחיוב הכספי יקטן, אין חשש שהתובעת לא תוכל להיפרע מהנתבע.
3. בנוסף, אין בבקשה שהוגשה וגם לא בבקשות שהוגשו באותו עניין לאחר מכן, טענה כלשהי בדבר הנזק לכאורה שעלול להיגרם לתובעת, אם תשלם את החוב הנדרש ממנה (לא המקורי, וגם לא המעודכן והמופחת).
4. לפיכך, גם בפן של מאזן הנוחות, לא מצאתי צידוק להמשיך ולעכב תשלומם של כספי ציבור.
5. למותר לציין, כי ככל שתוגש תביעה חדשה, ובצידה בקשה חדשה ומעודכנת לעיכוב הליכים, היא תידון DE NOVO, בהתאם לאמור בה.

אחרית דבר

1. התביעה נמחקת ואני מורה על ביטול עיכוב הליכי הגבייה ביחס לחוב המעודכן.
2. התובעת תישא בהשתתפות הוצאות הנתבע בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪. לתשלום בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ו' סיוון תשפ"א, (17 מאי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.