1. בפני ערר על החלטת כב' השופטת עידית פלד (בית משפט השלום לתעבורה חדרה) מיום 13.1.20, אשר הותירה את פסילת הרישיון המנהלית שהוטלה על העורר על כנה, הגם שקיצרה את התקופה ל-45 יום בלבד.

2. ביום 7.1.20 בכביש 6528 בק"מ 1.3 נהג העורר ברכבו והיה מעורב בתאונה בה נפגע רוכב אופנוע.

3. בעקבות התאונה התקיים שימוע בפני קצין משטרה, בו יוחסו לעורר מספר עבירות תעבורה בשל כך שסטה בחוסר זהירות, חסם את דרכו של האופנוע וגרם לתאונה:

התנהגות לא זהירה בדרך לפי תקנה 21 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961;

התנהגות הגורמת נזק לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות;

פנייה או סטיה בחוסר זהירות לפי תקנה 41 לתקנות.

קצין המשטרה בחן את חומר החקירה שנאסף ואת עברו התעבורתי של העורר, והחליט לפסול מינהלית את רישיון הנהיגה שלו למשך 60 יום.

4. העורר הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול צו הפסילה המינהלית, בנימוק כי התאונה אירעה ברשלנותו הבלעדית או המכרעת של רוכב האופנוע אשר עקף את רכבו של העורר משמאל, כי קצין המשטרה לא בדק את הנסיבות די הצורך ופסל את הרישיון עוד בטרם הסתיימה החקירה, וכי החלטת הפסילה אינה מנומקת ואינה מידתית בהתחשב בשנים בהן נוהג העורר ובעברו שאינו מכביד.

5. בית משפט קמא בחן את טיעוני הצדדים בפניו ואת הנסיבות שהועלו על ידם, וכן עיין בתיק החקירה שהוגש במסגרת ההליך, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה – לפחות ראיות גולמיות מספקות לשלב זה - לכך שהמבקש נהג בחוסר זהירות והחל בפניה שמאלה הגם שראה את האופנוע מגיע מאחוריו, ואף אם קיימת רשלנות מצידו של רוכב האופנוע אין בכך כדי לסייג את חומר הראיות הלכאורי.

בית משפט קמא בחן גם את מסוכנות העורר, ומצא כי נסיבות ביצוע העבירה לצד עברו התעבורתי של העורר - אשר לחובתו 22 עבירות תעבורה שרובן ישנות, מלמדות על קיומה של מסוכנות.

עוד בחן בית המשפט קמא את נסיבות השימוע, את דברי העורר בפני קצין המשטרה, ואת השיקולים שנשקלו טרם ההחלטה על הפסילה המנהלית, ומצא אותם עניינים וסבירים.

לענין נסיבותיו האישיות של העורר קבע בית המשפט קמא כי אלו לא נתמכו בתצהיר, כי העורר לא התייצב לדיון על מנת לפרטן, וכי ע"פ הפסיקה "נוחיות" אינה נסיבה מיוחדת המצדיקה את ביטול הפסילה.

לסיכום קבע בית משפט קמא, כי לאחר שבחן את כלל הנסיבות הקשורות בפסילה המינהלית, לאור התחשבות באופן קרות התאונה ובפגיעה הקלה שנגרמה בה (טרם התקבלה תעודה רפואית), וכן בטיעוני העורר באשר למהירות האופנוע בזמן התאונה, ניתן לקצר את משך הפסילה ל"תקופת צינון" של 45 יום בלבד, תחת זו שנקבעה ע"י קצין המשטרה.

6. על החלטה זו הוגש הערר.

לטענת העורר נסיבות התאונה מלמדות על אחריותו הבלעדית של רוכב האופנוע לתאונה, עת עקף את רכבו של העורר בצומת בניגוד מוחלט לתקנות התעבורה, ואף אם הבחין בו העורר קודם לתאונה – כפי העולה מחומר הראיות - לא יכול היה לצפות שיעקוף אותו בהעדר כל סימן או איתות לכך.

לטענת העורר טעה בית משפט קמא כאשר לא ציין מהי העבירה שביצע העורר בנסיבות התאונה, וכן טעה בכך שלא ייחס משמעות לעובדה שהשימוע התקיים טרם שהסתיימה החקירה ונערך דוח הבוחן.

עוד טען העורר, כי שגה בית המשפט קמא עת לא קיבל את טענתו לאכיפה בררנית, בזמן שרישיון הנהיגה של רוכב האופנוע לא נשלל מנהלית הגם שהוא גרם לתאונה, וכן טעה כשלא נתן משקל לכך שמדובר במי שאין לו עבר מכביד והרשעותיו ישנות.

7. בדיון בפני שב ב"כ העורר וחזר על טענותיו באשר לקרות התאונה ולאשם המוטל על רוכב האופנוע, שעקף את רכבו של העורר בצומת, כשהדבר עולה מתמונות המקום וממיקום הפגיעות ברכבו של העורר.

עוד ציין ב"כ העורר, כי גם בהנחה שהעורר הבחין ברוכב האופנוע טרם שהחל בפניה הוא לא יכול היה לצפות את העקיפה משמאלו, ובשעה שנהג האופנוע לא הועמד לדין ורשיונו לא נפסל אין כל הצדקה לנהוג כך כלפי העורר.

לבסוף טען ב"כ העורר, כי הגם שבית המשפט קמא קיבל חלקית את טענותיו לענין נהיגת האופנוע וקיצר את תקופת הפסילה, אין לראות בכך קיצור מספיק.

8. ב"כ המשיבה עמד על כך שלא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא, אשר מצא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, תוך הסתמכות על תיק החקירה שעמד בפניו, ותוך שקילת כל הטיעונים שהועלו בהקשר זה, כאשר בסופו של דבר נערך איזון והפסילה המנהלית קוצרה.

9. לבקשתי הועבר לעיוני תיק החקירה, ובו בין היתר, חקירת המעורבים בתאונה, ממצאי דוח הבוחן, תמונות שצולמו במקום האירוע, וסיכום אשפוז של רוכב האופנוע, ממנו עולה כי הוא נחבל ו"הודגם שבר רגל ימין. שבר ופצעים בגפיים תחתונות...".

10. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת תיק החקירה שהוצג לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטת בית משפט קמא;

עיון בתיק מעלה כי בוחן הרכב שהיה בזירת התאונה הגיע למסקנה כי שדה הראיה במקום היה אמור לאפשר לעורר להבחין באופנוע ממרחק ניכר, ועוד בטרם החל בפניה, ובכך יכול היה למנוע את התאונה.

ואכן, בחקירתו במשטרה אישר העורר כי בטרם הפניה שמאלה הוא הבחין ברוכב האופנוע וסבר כי יוכל לחצות את הנתיב בבטחה, אך במהלך הפניה עקף אותו האופנוע ופגע בו.

מסקנת בית משפט קמא, המבוססת על הנתונים לעיל, מלמדת על כך שניתן היה למנוע את התאונה אילו היה העורר נוהג ביתר זהירות ומביא בחשבון את האופנוע שבו הבחין, באופן שקיימות ראיות לכאורה המבססות את החשד למעורבות בעבירות שיוחסו לעורר במסגרת השימוע כפי שציינתי לעיל, באשר לנהיגה בלתי זהירה, נהיגה הגורמת נזק לאדם ורכוש וסטייה מנתיב נסיעה תוך סיכון לאחר (כשהסיכון התממש ע"פ סיכום האשפוז שבתיק החקירה).

אמנם מחומר הראיות עולה כי גם העורר וגם נהג האופנוע טוענים שלא היה כל סימן או איתות מכלי הרכב האחר שיכול היה ללמד על כוונתו, אולם עובדות אלו וקיומה של רשלנות תורמת אפשרית, מקומן במסגרת ההליך עצמו והן יתבררו בבוא העת (כמו גם שאלות נוספות הקשורות בזירת התאונה – והאם זהו צומת דרכים, מיקום הפגיעה ברכבו של העורר ועוד).

עוד אציין, כי אמנם קצין המשטרה פסל מנהלית את רישיון הנהיגה של העורר טרם קבלת דוח הבוחן, אולם בסופו של דבר מסקנות הבוחן מובילות לאותה תוצאה, ולא חל כל שינוי המצדיק התערבות בשיקול הדעת שהופעל ע"י קצין המשטרה בהתאם לחומר הראיות שעמד בפניו בעת שהחליט על הפסילה.

באשר למסוכנותו של העורר – הרי שמנסיבות התאונה עצמה ומתוצאותיה עולה מסוכנות, הגם שעברו התעבורתי אינו מכביד מאד שכן למרות המעורבות ב-22 עבירות תעבורה, מסתבר שמרביתן ישנות מאד, ובהתחשב בשנות הנהיגה אין בכך כדי להעיד על מסוכנות ברף הגבוה ביותר.

11. לאור כל האמור לעיל ולאחר בחינת טיעוני הצדדים, נמצא כי בית משפט קמא איזן בין השיקולים השונים הנדרשים, בחן קיומן של ראיות לכאורה למעורבות העורר בעבירות והמסוכנות הנגזרת מכך, בחן את שיקולי קצין המשטרה והאם נפל בהם פגם המחייב התערבות, ובסופו של דבר הגיע לתוצאה המצדיקה את קיצור תקופת "הצינון" לפסילה המנהלית, וכאמור החלטה זו מנומקת ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בה.

לאור האמור, אני דוחה את הערר.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

המשיבה תוכל לקבל לידיה את תיק החקירה במזכירות בית המשפט.

ניתנה היום, ח' שבט תש"פ, 03 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.