1. לפני תביעה על סך כ-17 אלף ₪.

בכתב התביעה נטען, בתמצית, כדלקמן:

1. במרץ 2017 שכר הנתבע את שירותי התובעת לביצוע עבודת עריכת וידאו. בהסכם נקבע תשלום לפי משמרות עבודה בפועל, אולם לאחר שהושלמה העבודה ביקש הנתבע, בדיעבד, לשנות את תנאי ההסכם ולקבל משמרות עבודה נוספות בחינם כתנאי לתשלום שכבר הוסכם.
2. בכתב ההגנה נטען, בתמצית, כדלקמן:
3. התובעת היא שהפרה את ההסכם בין הצדדים כאשר סירבה למסור לתובע מוצר ראוי לשימוש, ובפועל לא מסרה לו דבר, כך שהנתבע נאלץ לפנות לעורך אחר ולשלם לו את מלוא הסכום על מנת לבצע את העבודה מההתחלה. לטענת הנתבע, עבודת התובעת היתה אמורה להמשך פחות משבועיים לו היתה מבוצעת במיומנות, אך בפועל משכה התובעת את הזמן (ואף נסעה לחו"ל תוך הסתרת עובדה זו מהנתבע), לא עבדה על הפרויקט ברצף כמקובל, ובכך גרמה לתוספת משמעותית בעבודה שנדרשה ובזמן שהוקדש לה.
4. הנתבע ביקש להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום, נוכח טענתו שמדובר במחלוקת שאינה פשוטה. הבקשה נדחתה (החלטת בית המשפט מיום 6.5.20, כב' הש' קרלינסקי), ובשים לב להיותו של הנתבע עורך דין במקצועו (ואף נוכח הסכמת הנתבע) – הותר לתובעת להיות מיוצגת בהליך (החלטה מיום 23.7.20) ונקבע מועד לישיבת הוכחות.
5. בישיבת ההוכחות העידו בעלי הדין ולאחר מכן, נקבע גם מועד לישיבה בה סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה (בדיון הסיכומים התיר בית המשפט לנתבע להשמיע סיכומיו באמצעות רעייתו, אף היא עורכת דין במקצועה).
6. מאחר שההליך התנהל, כאמור, בבית המשפט לתביעות קטנות ינומק פסק הדין בקצרה.
7. התובעת, בחקירתה ובסיכומיה, חזרה על הנטען בכתב התביעה – הצדדים התקשרו בהסכם שהתווה את מסגרת העבודה ותנאיה, העבודה בוצעה על ידה באופן מקצועי והושלמה כנדרש (והתובעת דוחה הטענות כי האריכה העבודה שלא לצורך), ובכל זאת לא שילם הנתבע את שכרה.
8. לטענת התובעת, נימוקיו של הנתבע אינם אלא טענות לכדאיות בעסקה וככאלה לא יכולים להוות טענת הגנה.
9. הנתבע, בחקירתו ובסיכומיו, חזר על הנטען בכתב ההגנה – התובעת נשכרה לספק מוצר מוגמר ולא לתת שירותים, והמוצר (סרטון באיכות שידור) לא סופק. בכך, הפרה התובעת את ההסכם בין הצדדים. הנתבע טוען גם כי ההסכם לא קוים בתום לב, כאשר לא ביצעה אלא משמרת אחת בשבוע במשך שבועות ארוכים (לאחר שתחילה ביצעה שלוש משמרות בשבוע הראשון), ובכך הוארך ותפח משך העבודה (והשכר שנגזר מהיקף זה).
10. למרות זאת, הסכים הנתבע לשלם לתובעת סך 10,000 ₪ בתמורה לקובץ פתוח (שניתן להמשיך ולעבוד עליו), אך התובעת סירבה וטענה כי עבור קובץ פתוח מגיעה לה תוספת לשכר המוסכם.
11. התובעת השיבה כי על פי ההסכם היה על הנתבע לשלם לפני העברת התוצרים, וכי הכנת קובץ פתוח הצריכה עבודה של משמרת נוספת שגם עליה היה על הנתבע לשלם.
12. יצוין עוד כי לבד מבעלי הדין לא הובאו ראיות ולא נשמעו עדויות מאחרים, וזאת על אף שמכתבי הטענות ומהדיון עולה כי להסכם בין הצדדים היה גורם מעורב נוסף, הבמאי (רז) – ועדותו היתה עשויה לשפוך אור על היבטים שונים במחלוקת. על פי גרסת הנתבע הבמאי הוא "שהביא" את התובעת והוא היה הגורם שאישר את עבודתה. להעדרותו של הבמאי מההליך שלפני משקל ראייתי, והיא תעמוד לחובת הצד שיכול היה לזמנו ושמשלא עשה כן – חזקה כי העדות היתה גורעת מטענותיו של אותו צד.
13. המסמך העומד בלב המחלוקת בין הצדדים הוא ההסכם ביניהם.
14. המסמך, שכותרתו "הזמנת עבודה" מיום 23.3.17 קובע כי המזמין (שפרטיו בהסכם הם של הבמאי דווקא) מעוניין לקבל מהתובעת "שירותי עריכה" (ס' 1 להסכם) וקובע את השכר המוסכם למשמרת אוף ליין ולמשמרת און ליין. בס' 7 נקבע כי התשלום לתובעת יבוצע "טרם העברת התוצר הסופי באיכות שידור", וכי גרסה ראשונית תועבר לא יאוחר מיום 27.3.17.
15. במייל חוזר מהנתבע מאשר הנתבע את ההזמנה, בכפוף להערות שפורטו (לעניין זכויות היוצרים, להמנעות מעבודה בשבת ובחג, כי לאחר שתי משמרות תקבל התובעת אישור מהבמאי, כי לא תבצע משמרות לילה הכרוכות בתוספת תשלום אלא באישור מוקדם מהבמאי, וכי תוכל להציג את התוצרים ברשת רק בכפוף לאישור מהנתבע או מהבמאי).
16. לכתבי הטענות צורפו העתקי התכתבויות במייל – עדכונים מצד התובעת בדבר ההתקדמות בעבודה והערות לגבי תוכנה, וכן הערות מצד הנתבע וממפיק המוזיקה (תומר אסולין) באשר לתוכן הסרטון.
17. כן צורפו העתקי התכתבויות במסרונים, כחלק מקבוצת עבודה לה שותפים לבד מהצדדים גם אחרים (הבמאי? מפיק המוזיקה?). בין היתר, ביום 9.4.17 מציין הנתבע כי "[הסקיצה] לא רע[ה]". בהמשך (בהודעות כמעט מדי יום בתקופה שבין 9.4.17 ועד 24.4.17 (ובחלק מהימים – פעמים רבות באותו יום) מוחלפות בין הצדדים הודעות באשר לתוכן הסרטון והצעות לעבודה על תוכן זה. ביום 24.4.17 מעיר הנתבע: "נחמד מאד" ומוסיף הערות תוכניות נוספות, במספר הודעות במהלך היום. ההתכתבות ברוח זו, של הערות, שינויים ותוספות תוכניות, ממשיכה עד ליום 30.4.17.
18. מהתכתבויות נוספות (נספח 6 לכתב התביעה) עולה כי ביום 27.3.17 אישר הנתבע את ההסכם (כאמור לעיל גם ביחס לאישור במייל) ובאותו יום ולמחרת התכתבו הצדדים באשר להתקדמות העבודה. בהמשך מופיעות התכתבויות מקבילות לאלו שבקבוצה כנזכר לעיל.
19. לקראת סוף אפריל (למשל, בהודעות מ-25.4) מתלבט הנתבע עם התובעת באשר לצורך בשינויים ובהשלמות ("את גם חושבת שהתוכן מוזר? משונה?") והתובעת משיבה כי עם חומרי הגלם הקיימים, ואם הכוונה היא לייצר "קליפ ויראלי", "אנחנו עומדים כרגע עם התוצר הכי טוב שיכול היה לצאת ממנו". בהמשך מבקש הנתבע מהתובעת לעמוד איתו בקשר "לפני המשמרת הבאה", על מנת "שיעשה סדר".
20. מכאן, כי במהלך כל התקופה ממשלוח ההזמנה ואישורה, ובמשך כמעט חודש וחצי, תוכן התקשורת בין הצדדים היא עניינית ונוגעת לעבודתה המקצועית של התובעת, וניתן ללמוד ממנה כי העבודה מתקדמת בשיתוף פעולה של כל הגורמים המעורבים (בעלי הדין ובעלי המקצוע האחרים).
21. רק בהודעה מתחילת מאי (1.5) עולים קולות אחרים. הנתבע מדבר על "המגבלות" שלו ומבקש מהתובעת לעדכן בהחלטתה (לא ברור איזו), תוך שהוא מציין שהיה "מאד שמח" להשלים את העריכה באמצעותה. התובעת משיבה כי היא מבינה את המגבלות, מתייחסת לשיחת טלפון שהיתה בין הצדדים, ומציינת כי לא תוכל לעבוד בחינם. מתגובת הנתבע עולה כי המגבלה אליה התייחס היא העמדת תקציב העריכה ל-10,000 ₪, וכי "התעריפים שלך באופן גלובלי מאד גבוהים".
22. התובעת, בתגובתה, מזכירה כי עבדה "בדיוק לפי מה שסיכמנו" ומציינת כי קיבלה אישורים מהבמאי.
23. בהודעה מפורטת מיום 3.5.17 חוזר הנתבע על עיקרי הדברים שפורטו, בהמשך, גם בכתב ההגנה – ומציע, מספר פעמים, את התשלום בסך 10,000 ₪. התובעת השיבה בהודעה מפורטת מצידה מאוחר יותר באותו יום.
24. לאחר כל האמור נשלחה מהתובעת ביום 25.5.17 דרישת תשלום בגין שבע משמרות עריכה.
25. בהתאם לכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה הנטל להראות כי ההסכם בין הצדדים הופר הוא על הטוען להפרתו.
26. הנתבע, אשר טוען כי התובעת לא קיימה את חלקה בהסכם, הוא זה שצריך להראות כי התובעת לא ביצעה את עבודתה – ולא מצאתי כי עלה בידו לעשות כן.
27. כאמור לעיל, ההסכם בין הצדדים מתייחס במפורש ל-"שירותי עריכה", ולא, כטענת הנתבע, למוצר סופי. זאת ועוד, הוסכם כי המוצר הסופי לא יסופק אלא לאחר שישולם שכרה של התובעת. הנתבע הסכים לתנאי ההסכם בין הצדדים, וההתנהלות בין הצדדים כמפורט לעיל מלמדת כי התובעת ביצעה עבודתה בהתאם לאותו הסכם ובמשך תקופה – עד שהנתבע הציג את המגבלה של תשלום כללי בסך 10,000 ₪. מגבלה זו, כתנאי להסכם בין הצדדים, לא הוזכרה בהזמנת העבודה או באישורו של הנתבע במועד כריתת ההסכם (והמועד והאופי בו הוזכרו לראשונה תומכים במסקנה שהציגה התובעת, כי טענות הנתבע לא הועלו אלא משנמלך בדעתו אודות כדאיות העסקה).
28. טענותיו של הנתבע כי התובעת "ניפחה" את היקף עבודתה לא בוססה. בזמן אמת, כאמור, אין ביטוי לכך בהתכתבות בין הצדדים. היה בידי הנתבע להציג עדויות מטעם הגורמים המקצועיים האחרים שהיו מעורבים בפרויקט המשותף (בראש ובראשונה – הבמאי), אך זאת לא נעשה. מכאן, וכפי שהוזכר לעיל, כי עדותו של הבמאי, למשל, היתה מחלישה את טענות הנתבע וגורעת ממשקלן וחזקה כי זו הסיבה לכך שהנתבע נמנע מלזמן לעדות את הבמאי. ההלכות בדבר המשמעות הראייתית של המנעות מזימון לעדות של עד פוטנציאלי מוכרות ואין צורך להזכירן שוב.
29. משלא הוכח כי התובעת הפרה ההסכם בין הצדדים, על הנתבע (שאישר אותו בהודעת המייל) לעמוד בצדו בהסכם ולשלם לתובעת את שכרה.
30. התובעת פירטה בדרישת התשלום מיום 25.5.17 את השכר המבוקש (שבע משמרות עריכה, חלקן און ליין והאחרות אוף ליין, ובהפחתת הנחה) והעמידה אותו על סך 11,000 ₪. בכתב התביעה צירפה לסכום זה את סכום ההנחה שהפחיתה (800 ₪), הוצאות משפטיות ועגמת נפש.
31. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 11,000 ₪ בגין ההסכם שהופר על ידו, בצירוף אגרת בית משפט בסך 168 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪ (יוזכר כי לו היה מועבר ההליך לבית משפט השלום, כבקשת הנתבע, ממילא היתה התובעת זכאית לפסיקת שכר טרחת עו"ד עם קבלת התביעה) והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

סכום פסק הדין (סה"כ 13,968 ₪) ישולם בתוך 30 ימים מהמצאתו לידי הנתבע, ולא – יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"א תשרי תשפ"ב, 27 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.