לפניי תביעה לתשלום עבור בגין שירות הסעות ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע, בשל התנהלות הנתבעת.

טענות הצדדים:

לטענת התובע, נהג מונית במקצועו, במהלך חודש אפריל 2018 פנתה אליו צד ג' (להלן: "חיה") עמה הייתה לו היכרות קודמת, והציעה לשכור את שירותיו, באמצעות הנתבעת, לצורך נסיעותיה במסגרת תפקידה כיו"ר ארגון הבלניות. חיה מסרה לו טופס דיווח שהופק עבורה על ידי הנתבעת, הנושא את הלוגו של הנתבעת וביקשה כי התובע יקפיד על מילוי הדו"ח. על פי הטופס, נדרש התובע לציין את כל פרטי הנסיעות, לרבות היעד, העלות, משך ההמתנה ועבור מי בוצעה – וכך אכן עשה.

מספר שבועות לאחר תחילת מתן השירות, הגיעו התובע וחיה לפגישה עם נציג הנתבעת, מר רפי מסט ומזכירתו, הגב' מלי. הפגישה נערכה במשרדי הנתבעת בתל אביב. במעמד הפגישה מסר התובע למר מסט את טופס הדיווח, בצירוף חשבוניות. לאחר שמר מסט עיין בדו"ח, התבקש התובע לצמצם את החיוב בגין זמני ההמתנה הארוכים. התובע הסכים ובהמשך מסר למר מסט חשבוניות מתוקנות. הדיווח אושר על ידי מר מסט ואף אושר ביצוע נסיעות עתידיות. מר מסט ציין בפני התובע כי התשלום לא יבוצע באופן מידי והתובע הסכים להמתין. עוד נמסר לתובע על ידי מר מסט כי בהמשך ייחתם הסכם מסודר בין הנתבעת לבין התובע. 

לטענת התובע, בשום שלב במהלך הפגישה, לא נמסר לו כי התשלום לתובע יבוצע באמצעות תשלום הוצאות נסיעה לחיה אשר תעבירו אליו ומעולם לא נאמר כי התובע יקבל את התשלום רק לאחר שהוצאות נסיעה ישולמו לחיה. נהפוך הוא, במעמד הפגישה התחייב מר מסט בשם הנתבעת כלפי התובע  והיה ברור לכל הנוכחים כי מדובר בהתחייבה חוזית ישירה של הנתבעת כלפי התובע לשלם לו עבור הנסיעות שביצע ויבצע בעתיד עבור חיה. 

התובע המשיך להסיע את חיה ומדי פעם היה פונה אל המזכירה, הגב' מלי, על מנת לברר מתי יקבל תשלום עבור השירות והיה מקבל תשובה כי "העניין בטיפול", "אין מה לדאוג", "נשלם לך". בחלוף כארבעה חודשים, לאחר שחיה סיימה את לימודיה, הגיש התובעת לנתבעת את הדיווח ואת החשבוניות בסך של 10,360 ₪, לאחר הפחתה של החיוב עבור זמני המתנה, כפי שנתבקש על ידי מר מסט.

במהלך חודש יולי 2019 הודיעה הגב' מלי לתובע כי לאחר עריכת חישוב נוסף, הנתבעת תסכים לשלם לו סך של 1,538 ₪ בלבד, באמצעות המחאה לפקודת חיה. זאת, לאחר שהתובע הסכים להפחתת הסכום לסך של 6,000 ₪ אך ורק על מנת לסיים את העניין. התובע קיבל לידיו את ההמחאה, מסר אותה לחיה ולאחר שזו הופקדה, העבירה לו חיה את הסכום כאמור.

התובע עותר לתשלום מלוא הסכום המגיע לו על פי החשבוניות המקוריות, בתוספת פיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו בשל התנהלות הנתבעת בסך של 6,000 ₪.

לטענת הנתבעת, דין התביעה נגדה להידחות מחמת העדר יריבות. לטענתה, היא מעולם לא התקשרה בהסכם כלשהו עם התובע, לא הזמינה עבורו שירותי הסעה עבור חיה ולא אישרה תשלום בגין שירות זה. הנסיעות הוזמנו על ידי חיה, היא זו שנהנתה מהן והיא אשר אמורה לשלם עבורן. 

לטענת הנתבעת בהמשך למינויה של חיה לוועד הבלניות הארצי, היה עליה לעבור קורס הכשרת ועדים אך הנתבעת מעולם לא התחייבה לשאת בעלויות נסיעה להכשרה. בהתאם לנוהל החזרי נסיעות אישרה הנתבעת לחיה לעשות שימוש בשירותי מוניות לצורך הגעה לישיבות, בכפוף לאישור הממונה במסגרת קצובת נסיעות. לאחר שאושר סכום הנסיעות, התשלום הועבר לחיה  באמצעות תלוש השכר. לטענת הנתבעת, חיה אינה עובדת שלה ואינה זכאית לקצובת נסיעות במסגרת תלוש השכר אך לפנים משורת הדין, החזרי הנסיעות אושרו על ידי המנהלים, במסגרת הנחיה ספציפית על ידי אגף הכלכלה בנתבעת. 

עוד מוסיפה הנתבעת כי חיה נדרשה לחתום מאחורי קבלות המקור שקיבלה מהתובע ולצרפן לטופס ההצהרה ולמלאו אך לא עשתה כן. בנוסף, חיה הגישה מסמכים להשבת הוצאות אישיות אך רק חלק מהנסיעות הספציפיות ולא מהנסיעות לצורך לימודים, אושרו על ידי הנתבעת.

לטענת הנתבעת, מעולם לא התקיימה פגישה מסודרת במשרדיה בין כל הגורמים המעורבים. התובע אכן הגיע למשרדיה כשהוא מתלווה לחיה כנהג המסיע אותה. באותה הפגישה, הבהיר מר מסט כי חיה זכאית להחזר נסיעות מאושרות בהתאם לנוהל והיא זאת שתקבל את הכסף. 

מר מסט לא התחייב לדבר בשם הנתבעת, לא נוצרה בין הצדדים כל התקשרות והתובע לא הגיש לנתבעת כל מסמך. חיה היא שהגישה את מסמכי הדיווח והייתה מודעת לכך שלא כל הנסיעות יאושרו. 

חיה לא הגישה כתב הגנה ובהסכמת הצדדים, העלתה את טענותיה בעל פה במהלך הדיון. 

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, בחלקה, בעוד שדין הודעת צד ג' להידחות.

התובע בחקירתו, אישר אומנם כי מי שפנתה אליו זו חיה וכי התחיל להסיעה לפני הפגישה עם נציג הנתבעת אך הדגיש בחקירתו הנגדית כי זמן קצר לאחר תחילת מתן שירות, התקיימה פגישה במשרדי הנתבעת עם מר מסט ומזכירתו. עוד העיד התובע כי מר מסט התחייב בפניו כי התובע יקבל תשלום בגין שירותיו, עבר על החשבוניות אשר הוצגו וביקש להפחית מזמני ההמתנה.

משהעלה נציג הנתבעת שהתייצב מטעמה לדיון, תהייה באשר לאופן ההתקשרות, כפי שתואר על ידי התובע ועימת אותו עם העובדה כי "ההסתדרות לא עובדת בע"פ" , השיב התובע: "... עובדה שבאתי עם חשבונית ראשונה ואז רפי ראה את החשבונית ואמר לי, תראה, צריך לתקן פה ופה. אמרתי אין בעיה, אתקן, אוריד. אז מה הוא השלה אותי? הוא אמר לי, בעתיד נעשה איתך חוזה שניקח אותה אחרי שתתקבל לעבודה, נעשה איתך בהמשך חוזה". 

התובע הדגיש כי לו במהלך הפגישה עם מר מסט הוא לא היה מקבל התחייבות לקבלת התשלום, לא היה ממשיך לספק לחיה את השירות במשך מספר חודשים נוספים שלאחר הפגישה.

התובע דחה את האפשרות כי חיה התעטה אותו, שעה שמסרה לו כי הנסיעות ישולמו על ידי הנתבעת וציין "...אם כך היה, לא הייתי מגיע פעמיים למשרדים לרפי מסט, ישבתי איתו לפחות פעמיים על החשבון והוא הסתכל ... עניין של זמן כך אמרו לי, זה עובר דרך שי בירן וכו'... אמרתי בסדר מוכן לחכות. חיכיתי שנתיים". 

התובע הפנה לטופס דיווח נסיעות עם הלוגו של הנתבעת אשר נמסר לו על ידי חיה לצורך מילויו השוטף וחזר על כך שטפסים אלה הועברו לעיונו ואישורו של מר מסט ואף נערכו הפחתות בהמשך לדרישתו. 

בנוסף, הפנה התובע להקלטות השיחה עם הגב' מלי, מזכירתו של מר מסט שלטענתו הייתה אף היא חלק מההתנהלות מול הנתבעת. בשיחות אלו מלין התובע בפני הגב' מלי על סירוב הנתבעת לשלם לו בגין השירות שסיפק וגב' מלי חוזרת מספר פעמים על כך שמר מסט נתן את אישורו: "היה אישור היה אישור", "כן היה אישור". לאורך השיחה, הגב' מלי אינה מכחישה כלל כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובע עבור הנסיעות שביצע. 

חיה העידה שקיבלה אישור מפורש מנציג ההסתדרות, מר מסט, אשר היה אחראי ישיר עליה ועל נציגה נוספת, כי עניין הנסיעות אושר. זאת, לאחר שמסרה לו כי בשל בעיה רפואית, נמנע ממנה לעשות שימוש בתחבורה ציבורית וכי אינה מחזיקה ברישיון נהיגה. עוד הוסיפה כי היא העלתה את שמו של התובע אותו הכירה, כספק שירות פוטנציאלי, לאחר שהובהר לה כי תצטרך להציג קבלות וכי זהות התובע כנהג אושרה מפורשות על ידי מר מסט.

חיה שבה והדגישה כי כל הנסיעות המפורטות בדיווח נעשו באישורו המופרש של מר מסט, חלקן בוצעו יחד עם הנציגה הנוספת וכולן היו קשורות לפעילותה אצל הנתבעת. עוד העידה, כי התובע זומן לפגישה אצל מר מסט וכי בפגישה הוא התבקש להפחית מהחיוב בגין זמני המתנה. חיה הוסיפה כי הסכימה לחתום על קבלת החזר הוצאות בסך של 1,500 ₪ על מנת להעביר את הכסף לתובע כדי ש"לפחות יקבל משהו".

בחקירתה, הוצגה לחיה התכתבות בין מנכ"ל אגף הכלכלה לבין מר מסט שכעולה ממנה, עלות הנסיעות המאושרות לא תעלה על 600 ₪ והשיבה כי אינה יכולה להתייחס להתכתבות שלא הייתה חלק ממנה וחזרה על כך שתוכנה מעולם לא הובא לידיעתה.

נציג הנתבעת חזר על טענתה בדבר היעדר יריבות מול התובע ועל כך שלא הייתה כל התקשרות בין הנתבעת לבין התובע. מר כנר העיד כי הנתבעת לא הזמינה את שירותיו של התובע ואף לא אישרה את ביצוע הנסיעות.  עוד הדגיש בעדותו, כי בין הנתבעת לחיה לא היו יחסי עובד מעביד וכי הנתבעת אינה נוהגת להתקשר בהסכמים בעל פה. נציג הנתבעת ציין כי לא קיים טופס הזמנת עבודה מטעם הנתבעת וכי כל הזמנה שבוצעה, בוצעה על ידי חיה שהיא זו שהזמינה את השירות, נהנתה ממנו ולכן עליה לשאת בתשלום עבורו.

אשר לתמליל השיחה בין התובע לבין המזכירה, הגב' מלי, ציין כי מדובר במזכירה שגילתה יחס אמפתי כלפי התובע ובסך הכל ניסתה לסייע אך אין ללמוד מהשיחה עמה על קיום התחייבות כלשהי כלפי התובע.

בחקירתו הנגדית ציין בפניו התובע כי הוא זומן לפגישה על ידי מר מסט וכי בפגישה הגיש לו את הטפסים ואת החשבוניות אשר אושרו וכי אין זה סביר לצפות מהתובע לערוך בדיקה האם נציג הנתבעת הפועל מולו, פועל במסגרת סמכותו: "... בפגישה... הגשתי לו את זה, והוא ראה את זה. לא יכול לשאול אותו מה התפקיד שלך, אם אתה רשאי או לא רשאי לחתום. אחרי שהכל הסתיים, הבנתי שיש אחראי על האישור. זה שהגעתי למסט ונתן לי אישור לעבוד ועובדה שהפקידה שלו אישרה, זה אומר שכן היה לי אישור ואינטרס לקחת אותה, אם הוא שיקר עלי, זה בעיה שלכם".

במענה לשאלה זו, הכחיש נציג הנתבעת, בשפה רפה, את ההתחייבות תוך שהוא חוזר על הטענה כי גם אם ניתנה התחייבות כלשהי, הרי שניתנה בחוסר סמכות: "... רפי מכחיש את שנאמר לו. אם ישתמע, אז אין לו סמכות לאשר לו בכלל". 

עינינו הרואות כי גרסת הנתבעת מושתתת רובה ככולה, על הכחשת התחייבותה, באמצעות מר מסט, לשאת בתשלום עבור השירות שסיפק התובע ועל הטענה של היעדר סמכותו של מר מסט לאשרו.

מר מסט לא הובא לדיון על מנת להכחיש את גרסתה של חיה כי הוא התחייב בפניה כי הנתבעת תישא בעלות הנסיעות, כי אישר את כל נסיעה ונסיעה באופן ספציפי וכי אישר אף את זהות ספק השירות. מר מסט לא הובא לעדות על מנת להכחיש את גרסת התובע, הנתמכת לחלוטין בעדותה של חיה, כי בפגישה במשרדי הנתבעת, ניתנה התחייבותו של מר מסט לשאת בעלות השירות, בכפוף לעריכת שינויים שהתבקש לערוך.

טענת נציג הנתבעת כי מר מסט בשיחה עמו, הכחיש את ההתחייבות המיוחסת לו הינה בגדר עדות שמועה אסורה שאין לה כל ערך ראייתי.

ההלכה היא שאי הבאת עד רלוונטי ללא סיבה מוצדקת מקימה חזקה ראייתית לרעת בעל הדין שנמנע מהבאתו, לפיה לו היה העד מובא, הייתה עדותו מחזקת את גרסת הצד שכנגד. ראו לעניין זה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ, פד"י מד(4) 595, 602):  "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימיה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה, הייתה פועלת נגדו".

תמוה, בלשון המעטה, מדוע נמנעה הנתבעת מלהביא לעדות את מר מסט על מנת לסתור את הטענה של מתן ההתחייבות בעל פה, שעה שמרבית טענות התובע וחיה מופנות כלפיו והוא הגורם היחיד שיכול לאשרן או להכחישן. שעה שלא הוצע כל הסבר ובוודאי לא הסבר מניח את הדעת לאי הבאתו של מר מסט, הרי שיש לקבוע כי אי הבאתו עומדת לנתבעת לרועץ וכי לו היה מעיד, הייתה עדותו מחזקת את גרסאותיהם של התובע וחיה.

לאור האמור, ובשים לב לכך שעדויות התובע וחיה היו עקביות, ברורות והותירו רושם אמין, הנני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי בין הצדדים נוצר התקשרו בעל פה שלפיה הנתבעת תשלם לתובע בגין השירות שסיפק במשך כחמישה חודשים.

אשר לטענת היעדר סמכות מר מסט לאשר תשלום בגין נסיעותיה של חיה, הרי שאין בה כדי להועיל לנתבעת. הנתבעת לא חלקה על טענתה של חיה כי מר מסט היה אחראי עליה במסגרת פעולתה בנתבעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי מר מסט הוא נציג הנתבעת וכי הוא הציג את עצמו ככזה במהלך הפגישה עם התובע וחיה במשרדי הנתבעת. כאמור, מקובלת עליי גרסת התובע כי במהלך הפגישה נמסרו למר מסט המסמכים הרלוונטיים ולבקשתו אף נערכו שינויים בדרישת התשלום. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי נוצר כלפי התובעת וחיה מצג מתבקש של שליחות נחזית שדי בו על מנת לחייב את הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיו של מי שפעל מטעמה. 

חלופת ההתכתבות בין מר בירן למר מסט שעניינה קצובת סכום מסוים לטובת מימון הוצאות נסיעה של חיה והערה כי לא יאושר סכום מעבר לכך, איננה רלוונטית לענייננו, שכן לא נטען וממילא הוכחש על ידי חיה כי מידע המצוי בהתכתבויות בין השניים הובא לידיעתה וכי הייתה מודעת לכך שאינה זכאית לתשלום בגין הנסיעות שביצעה. נהפוך הוא, חיה הדגישה כי התחייבותו המפורשות של מר מסט שאישר כל נסיעה המופיעה בדיווח באופן ספציפי, סותרות מניה וביה את תוכן ההתכתבויות.

בהקשר הזה, שעה שעומתה עם הסתירה בין תוכן ההתכתבות לבין ההתחייבות הנטענת של מר מסט, הפנתה, בצדק, לכך שהנתבעת מעלה גרסאות עובדתיות חלופיות בניסיון להתנער מההתחייבות: "אתה אומר שרפי לא מודע, לא היה בעניינים. רפי ידע אך לא ידע לאשר. גרסה שלישית, שי בירן שלח מכתב שלא הגיע אליי. אתה גם מודה שיש אישור למונית אבל עם אישור של מישהו שיכול לאשר לי". 

העולה מן המקובץ הוא, כי יש לקבוע כי הנתבעת התחייבה באמצעות נציגה לשלם לתובע בגין השירות שסופק על ידו וכי לא עמדה בהתחייבותה זו. משכך, זכאי התובע לקבלת התשלום מהנתבעת.

שעה שהנתבעת לא הציגה כל חישוב מטעמה באשר לסכומים להם זכאי, לשיטתה, התובע מתוך החשבונית על סך של 10,360 ₪ שעל פי גרסת התובע, הונפקה לאחר שהופחתו מדרישתו הרכיבים בהתאם לדרישתו של מר מסט, הרי שיש לקבוע כי התובע זכאי לקבלת סכום זה במלואו. יוער, כי מקובלת עליי טענת התובע כי הסכמתו להסתפק בתשלום מופחת בסך של 6,000 ₪, כעולה מסעיף 12 לכתב התביעה, ניתנה לצרכי פשרה בלבד ואין בה כדי ללמוד על ויתור על יתרת הסכום.

לאור האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,822 ₪ (10,360 בניכוי סך של 1,538 ₪ שהועבר לו על ידי חיה לאחר קבלת סכום זה מהנתבעת).

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין ניהול הליך זה בסך של 750 ₪.

אינני מוצאת מקום להיעתר לדרישת התובע לפיצוי בסך של 6,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל התנהלות הנתבעת. הפסיקה הגדירה את עוגמת הנפש כצער עמוק ופגיעה משמעותית וקבעה כי לא כל אי נחת או אכזבה מזכות בפיצוי כספי (ת"א (ת"א) 103072/98 רם און נ' סנאורה בע"מ [פורסם בנבו] (11.2.04)). בנסיבות תביעה זו, לא מצאתי כי מדובר בעוגמת הנפש המזכה בפיצוי כאשר עניין טרחה, טרדה ואובדן זמן שנגרמו לתובע, באו לידי ביטוי בפסיקת סכום ההוצאות.

שעה שלא הובאה לפניי כל עדות או אסמכתא הסותרות את טענתה של חיה שלפיה ביחס לכל אחת מהנסיעות המפורטות בדו"ח נתקבל אישור מפורש מנציג הנתבעת האחראי עליה – ובעניין זה אין אלא לחזור על האמור לעיל בכל הנוגע לחזקה העומדת לנתבעת לרועץ בשל אי הבאת עד רלוונטי - הנני מורה על דחיית ההודעה לצד ג' אשר נשלחה על ידי הנתבעת.

מאחר וחיה נמנעה מהגשת כתב הגנה מסודר, אינני עושה צו להוצאות בעניינה.

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע סך של 9,572 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבימ"ש מחוזי באר שבע בתוך 15 יום. 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"א, 02 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.