1. ערעור על הכרעת חוב שנתן הנאמן ביום 4.7.19.

רקע

2. צו כינוס לנכסי החייב ניתן ביום 12.2.14.

3. ביום 10.7.18 התקיים דיון במהלכו אושרה תכנית פירעון לחייב (וכן לרעייתו) לפיה החייב ורעייתו יוסיפו וישלמו לשתי הקופות סכום של 100,000 ₪.

4. בדו"ח המסכם שהוגש ביום 6.7.18, לפני דיון זה, צוינו תביעות החוב שהוגשו בעניינו של החייב, בסכום כולל של כ- 776,000 ₪. תחת העמודה "נבדק ואושר" צוין בשורה הנוגעת למערער סכום של 112,993 ₪ (בדין רגיל, שכן דין קדימה צוין ביחס לנושים אחרים וללא ציון דומה ביחס לתביעת המערער).

5. יצוין כי לדו"ח מסכם זה קדמו שני דוחות קודמים, שהוגשו בתאריך 27.11.17 ובתאריך 29.1.18. בשניהם קיים רישום זהה ביחס לתביעת החוב של המערער.

6. ביום 21.1.19 המערער פנה בבקשה לקבל את הכרעת החוב בעניינו.

7. הנאמן הגיב לבקשה זו בתאריך 5.7.19 וטען, שהמוסד לביטוח לאומי לא הסכים לקבל את תביעת החוב כפי שהוגשה. בהחלטה מאותו יום הבהרתי, שעסקינן בשני נושאים שונים: האחד הוא עצם העברת הכרעת החוב, והשני הוא הכרעת החוב לגופה. הבהרתי, כי ללא קשר לדיון בהכרעת החוב לגופה, על הנאמן להעביר את הכרעת החוב עצמה למערער.

8. לאחר שתי החלטות נוספות בעניין, הנאמן הגיש את הכרעת החוב לתיק וזאת ביום 22.10.19.

9. בהכרעת החוב המפורטת, הנאמן דחה את תביעת החוב של המערער בהיעדר ראיות ומסמכים תומכים.

טענות הצדדים

10. המערער טען שהנאמן אינו מוסמך לשנות את הכרעת החוב כפי שהופיעה בדוחות המסכמים, ללא אישורו של בית המשפט.

11. הנאמן העלה טענות ביחס לאיחור בהגשת תביעת החוב והערעור. לגופו, הנאמן טען שהמערער הגיש שתי תביעות חוב: בדין רגיל וכעובד. את תביעת החוב הרגילה הנאמן אישר בעבר, בתקופה שהחייב לא שיתף פעולה, ועל פי מאזן ההסתברויות (סעיף 22 לתגובה). לאחר שהחייב שב לתלם ההליך, והכחיש את חובו למערער, הנאמן פנה למערער בדרישה להשלמת מסמכים ופרטים, שלא נענתה. משכך, הנאמן מצא שאינו מוסמך לאשר את תביעת החוב במתכונת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. הנאמן הוסיף, תחת הכותרת "תקנה 95" כי לאחר הדיון שהתקיים ביום 10.7.18 פנה אליו ב"כ החייב והשיג על אישור תביעת החוב. לאחר בדיקה משלימה, לטענת הנאמן – "על פי הסמכות שמוקנית לנאמן בתקנות הפש"ר (תקנה 95) (הדגשה במקור – מ.ב.)" הוא דחה את תביעת החוב שהגיש המערער. בנוסף, לטענת הנאמן, הוא הבהיר לב"כ המערער כי האחרון רשאי להגיש ערעור בתוך 45 ימים "כפוף כמובן לאישור בית המשפט כמפורט בתקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל (הדגשה במקור – מ.ב.)" (סעיפים 26, 27, 29 לתגובת הנאמן).

לאחר קבלת התגובה הוריתי לנאמן, בהחלטה מיום 24.2.20, להבהיר מקור סמכותו לפעול לפי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל (להלן: תקנה 95), מאחר שהסמכות להורות על תיקון הכרעת חוב לפי תקנה זו מוקנית לבית המשפט, לפי פנייה של צד, ולאחר שהתקבלה עמדה של הנושה.

הנאמן הגיש הודעת הבהרה ולפיה, הוא "לא הכריע ובוודאי לא נימק" את הרישומים בדוחות המסכמים עובר להכרעה הראשונה מיום 4.7.19. הנאמן הבהיר שהציון כי תביעות החוב "נבדקו ואושרו" היה במובן של "בדיקה כללית ואישור כללי", אך לא נמסרה החלטה כלשהי לבא כוחו של הנושה, בעוד שליתר הנושים נמסרו "החלטות מנומקות ומשכנעות". באותה נשימה, הנאמן טען כי החייב התייצב במשרדו ביום 27.6.19, החל לשתף פעולה והצהיר שאין חוב, ועל כן הנאמן פתח בהליך לפי תקנה 95 (סעיף 9 להודעת ההבהרה). הנאמן הוסיף כי תקנה 95 אינה מקפידה על פרוצדורה אלא על מהות. לשיטת הנאמן, אין הבדל בין הגשת בקשה לבית משפט בו מבוקש סעד לשינוי במצבת הנשייה, לבין הגשת הכרעה מנומקת במסגרתה מובהר לנושה מדוע בלתי נאות לאשר את תביעת החוב במתכונתה. לשיטת הנאמן, מבחינה מעשית, בקשה למתן הוראות (הכוונה כנראה לבקשה לפי תקנה 95) אינה עדיפה על ערעור, וכי יש לבחון את סבירות החלטתו לדחות את תביעת החוב במסגרת הערעור דנא, ולא במסגרת בקשה לקבלת רשות להכריע בתביעת חוב שנויה במחלוקת.

12. עמדת כנ"ר הייתה שתקנה 95 חלה על הכרעה בתביעת חוב. האמור בדו"ח המסכם, לשיטת כנ"ר, אינו מהווה הכרעת חוב, כך שההכרעה הראשונה ניתנה ביום 4.7.19. לשיטת כנ"ר, התסקירים אינם חשופים לנושים בדרך שגרה, ולכן, לא ברור האם ניתן לקבוע שהמערער הסתמך על האמור בדוחות המסכמים. כנ"ר ציין שהמערער לא צירף מסמכים מספקים להוכחת תביעתו, אך ציין, שלא יתנגד לאפשר למערער להציג את ראיותיו.

13. לחייב ולמערער ניתנה הזדמנות להשלים טענות.

החייב הצטרף לעמדת הנאמן. החייב טען שהערעור הוגש באיחור וכי לגופו, לא צורפו לתביעת החוב מסמכים מאמתים מספיקים. החייב ציין שאת תביעת החוב שהוגשה לנאמן "אישר הנאמן על פי מאזן ההסתברויות" וזאת בתקופה שהחייב לא שיתף פעולה, וכי לאחר ששיתף פעולה והציג מסמכים, הנאמן דחה את תביעת החוב.

דיון והכרעה

13. דין הערעור להתקבל.

תביעות החוב שהגיש המערער

14. מתוך טיעוני הצדדים, עולה כי בעניינו של המערער ניתנו שתי הכרעות חוב.

15. ההכרעה האחת ניתנה בדין רגיל, וההכרעה הנוספת – ביחס לתביעת חוב עובד בדין קדימה.

16. בדיון שהתקיים ביום 10.7.18 הנאמן ציין לפרוטוקול כי –

"חזר אלי הנושה אלי צאלח, מופיע לקראת הסוף בטבלת החייב – היה עובד אצל החייב בעסק שלו, הוסכם כי לאחר ההכרזה נגיש את תביעת החוב שלו למלל. הוא כמובן לא מתנגד להסכמות שהושגו."

17. העובדה שמדובר בשתי הכרעות שונות מעוגנת במסמכים המצויים בתיק. כך, "אישור" תביעת החוב (הביטוי המופיע בדוחות המסכמים שהגיש הנאמן) נעשה בדין רגיל (ניתן לראות שיש חובות אחרים באותה טבלה, שקיבלו ציון של דין קדימה). כך גם, בהכרעת החוב מושא הליך זה, הנאמן התייחס לכך שתביעת חוב עובד עבור הביטוח הלאומי הגיעה באיחור משמעותי ביום 3.11.15. הנאמן ציין בהכרעת החוב שהמערער עמד על שתי תביעותיו החופפות: הן כנושה רגיל והן כעובד שמגיש תביעת חוב לביטוח הלאומי (סעיף 25 להכרעת החוב). הנאמן התייחס לכך שנוכח דרישות המוסד לביטוח לאומי, אשר לשיטתו לא מולאו על ידי המערער, הוא אינו מוסמך לאשר את תביעת החוב במתכונת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי.

גם בתגובת החייב, צוין שתביעת החוב של הנושה הוגשה "בכפל", הן לביטוח הלאומי והן לנאמן.

18. דומה שכפילות זו עומדת ביסוד ההליך השגוי שננקט על ידי הנאמן.

אופן השימוש בתקנה 95 בענייננו

19. תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כך:

"95. ביטול תביעה או הפחתתה

א. מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה.

ב. נמנע הנאמן מלהגיש לבית המשפט בקשה כאמור, רשאי החייב, או כל נושה, או הכונס הרשמי, לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה".

20. מתוך תקנה 95 עולה שהסמכות לשנות תביעת חוב לאחר שהוכרעה, נתונה לבית המשפט. הנאמן וכנ"ר לא חלקו על כך. אלא שלשיטתם, הכרעת החוב שניתנה ביום 4.7.19 הייתה הכרעה ראשונה, וממילא לא נדרש היה לפנות לבית המשפט.

עמדה זו אני דוחה, ואלו נימוקיי:

ראשית, מתוך עמדת הנאמן עצמו, עולה כי הנאמן ראה להשתמש בתקנה 95, ולהשתית גם את ההכרעה מיום 4.7.19 וגם את נימוקיו לערעור דנא, על תקנה 95. לא בכדי הנאמן פנה לתקנה 95, וזאת משום שעל פי החומר המצוי לפניי, ניתנה הכרעה בתביעת החוב בדין רגיל.

שנית, מתוך התיק עולה שההכרעה מיום 4.7.19 ניתנה בתביעת החוב בדין קדימה, כך שמדובר בשתי הכרעות שונות.

התוצאה המתקבלת היא, שהכרעת החוב בדין רגיל אינה יכולה להיות מבוטלת ללא שימוש נאות בתקנה 95, ואילו ההכרעה מיום 4.7.19 מתייחסת לתביעת חוב של עובד, כפי שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, והכרעה זו תקפה.

להלן אתייחס לכל אחת מהקביעות לעיל.

האם תביעת החוב בדין רגיל הוכרעה ומה היה הבסיס להכרעת החוב מושא הערעור (מיום 4.7.19)

21. כחוט השזור גם בהכרעת החוב וגם בתגובת הנאמן, ואפילו בהבהרה שהגיש הנאמן לנושא השימוש בתקנה 95, עולה כי הנאמן מצא כי לצורך ההכרעה מיום 4.7.19 יש לעשות שימוש בתקנה 95. כלומר: לשיטתו של הנאמן עצמו, ניתנה הכרעת חוב בעניינו של המערער, והתיקון שלה היה טעון שימוש בתקנה 95.

22. בהכרעת החוב עצמה (מושא הערעור) הנאמן הפנה לתקנה 95 ולשימוש בה (סעיף 28 להכרעה).

בתגובה לערעור הנאמן הפנה שוב ושוב לסמכותו לפעול לפי תקנה 95. כך בסעיף 26 לתגובה. בסעיף 28 לתגובה הנאמן ציין שהוא "עיין בשנית" בתביעת חוב המערער, ודחה אותה, ואשר לזכות הערעור של המערער, הנאמן הכפיף אותה לתקנה 95 (סעיף 29 לתגובה).

הטענה לפיה תביעת הנושה לא אושרה סותרת את הטענה לפיה נעשה שימוש בתקנה 95 כדי לשנות את ההכרעה בתביעת הנושה, שהרי בתוך השימוש בתקנה 95 מובלעת ההנחה שתביעת החוב אושרה.

23. בסעיף 23 לתגובת הנאמן, הנאמן טען כך:

"את תביעת החוב הרגילה על סך 146,821 ₪, אישר הנאמן והעמידה על סך 112,993 ₪ על פי מאזן הסתברויות..." (הדגשה לא במקור – מ.ב.).

אם כן, הנאמן עצמו, בתגובתו, ציין שאישר את תביעת החוב בדין רגיל על פי מאזן ההסתברויות. מאזן ההסתברויות הוא מונח משפטי המשמש להכרעה משפטית. המשמעות המשפטית הנובעת מכך שתובע עמד במאזן ההסתברויות היא שתביעתו התקבלה.

24. סיכום ביניים:

לכל אורך הדרך, התייחסותו של הנאמן להכרעת החוב של המערער (בדין רגיל) הייתה התייחסות לתביעת חוב שאושרה. מכאן נבע השימוש בביטוי שתביעת החוב "אושרה לפי מאזן ההסתברויות", ומכאן נבעה העובדה שהנאמן עצמו מצא שעליו לעשות שימוש בתקנה 95 כדי לשנות את ההכרעה.

גם החייב, בתגובתו, לא שלל את העובדה שתביעת החוב הראשונה אושרה (סעיף 19 לתגובה), אם כי ציין שהדבר היה בזמן שהחייב לא שיתף פעולה.

25. רק בהבהרה ביחס לשימוש בתקנה 95, לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המפנה לכך שהנאמן עצמו אינו יכול לעשות שימוש בתקנה 95, הנאמן מצא לדייק את הביטוי "אושר" ולטעון שאין דין "אישור" כדין "הכרעה".

עמדה זו אני דוחה.

הנאמן טען ש"לא נמסרה החלטה כלשהי" לבא כוח המערער, ואילו ליתר הנושים נמסרו החלטות מנומקות (סעיף 4 להודעת ההבהרה). טענה זו מעלה תמיהה: מדוע דינו של המערער דנא שונה מדינם של יתר הנושים שפורטו בטבלה בדו"ח המסכם כ"נבדק ואושר"?? אם ביחס לכולם נשלחו החלטות, מדוע לא נשלחה החלטה לנושה זה, ומדוע לציון "נבדק ואושר" לגביו לא נלוותה הערה לפיה אין הכרעה חלוטה? מעת שהמערער נרשם בטבלה ללא שום סייג, יחד עם כל יתר הנושים, שלגביהם אין מחלוקת שניתנה "הכרעה מנומקת" יש להכיר ב"אישור" תביעת החוב שלו, כהכרעה מנומקת לכל דבר ועניין.

בניגוד למה שפירט הנאמן בהודעת ההבהרה, אין בדוחות המסכמים שום אינדיקציה לכך שהוא "בדק באופן כללי את תביעת חוב" המערער "ומצא אותה תקינה".

26. חשוב מכך, באותה הודעת הבהרה, ובאותה נשימה, הנאמן שוב הודה כי הוא פתח בהליך לפי תקנה 95 (סעיף 9 להודעת ההבהרה). תקנה 95 מתייחסת לתביעה "שאושרה שלא כיאות", וקובעת שתיקונה ייעשה על פי הוראת בית המשפט. הנאמן עצמו, אם כן, הסכים שהוא נזקק לתקנה 95, ואם כך הוא הדבר, יש לפעול בהתאם להוראות תקנה 95. בהתאם, לא הייתה לנאמן סמכות לבטל את הכרעת החוב, אלא היה עליו לפנות לבית המשפט לעשות כן.

27. אינני שותפה לעמדת הנאמן לפיה תקנה 95 "אינה מקפידה על פרוצדורה אלא על מהות". פרוצדורה אינה מנותקת מהמהות, בוודאי בדיני חדלות פירעון שבהם הפרוצדורה חשובה לאור המאפיין הקולקטיבי של ההליך.

עמדתו של הנאמן, לפיה נכון יותר יהיה לבחון את טענות המערער במסגרת ערעור ולא במסגרת בקשה למתן הוראות (לפי תקנה 95) אינה רלבנטית. איננו עוסקים בשאלה מה עדיף היה באופן אקדמי, אלא בפרוצדורה שהתווה הדין, ויש ללכת בדרך שהפרוצדורה מתווה.

הפרוצדורה אף בעלת משמעות מהותית. קיימים הבדלים הן בנטלים והן בשיקולים הרלבנטיים בין הליך שמנוהל לפי תקנה 95 לבין הליך ערעורי.

אשר להחלטה מיום 15.12.19, כל שציינתי בה הוא, שתקיפת הכרעת החוב צריך שתיעשה בהליך נפרד (שכן הערעור דנא הוגש תחילה בתיק העיקרי), אך אין ללמוד דבר מהחלטה זו ביחס לצדקתו של הערעור לגופו של עניין.

28. לסיכום נקודה זו:

מספר דוחות שהגיש הנאמן התייחסו לכלל תביעות החוב, לרבות תביעת החוב של המערער, כתביעות חוב "שנבדקו ואושרו". הנאמן ציין במפורש שכל הנושים (למעט המערער) אף קיבלו הכרעות מנומקות.

על פי המסמכים, הנאמן אישר את תביעת החוב של המערער בדין רגיל, שכן באותם דוחות צוינו תביעות החוב בדין קדימה, והדבר לא צוין לצד תביעת החוב של המערער.

מספר פעמים, אפילו לאחר שבית המשפט העיר ביחס לשימוש בתקנה 95, הנאמן ציין שהוא בחן שוב את תביעת החוב על פי תקנה 95. המשמעות היא, שהנאמן עצמו התייחס לתביעת החוב כתביעת חוב שהוכרעה, ומכאן הצורך להשתמש בתקנה 95 (כדי לשנותה). הנאמן אינו רשאי לשנות את הכרעתו על בסיס תקנה 95 בלי לפעול בפרוצדורה שתקנה זו קובעת.

לאור כל הנתונים לעיל, אני קובעת שתביעת החוב בדין רגיל שהגיש המערער הוכרעה בהתאם למה שנרשם בדוחות המסכמים.

כדי לשנות מתביעת חוב זו, היה על הנאמן לנקוט בהליך לפי תקנה 95, והוא לא היה מוסמך לשנותה בעצמו.

29. אני ערה לטענות הנאמן ביחס לאיחור בהגשת הערעור. ראשית, בית המשפט מתייחס למועד המצאת הכרעת החוב כיום 22.10.19 לכל המוקדם, שכן רק במועד זה הוגשה הכרעת החוב לתיק בית המשפט, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של המערער. שנית, אני סבורה שאין מדובר בהליך ערעורי במובנו הרגיל. ככל שהכרעת החוב מיום 4.7.19 מתייחסת לתביעת החוב הראשונה, היא בטלה, שכן נעשתה בהיעדר סמכות, וכך יש להורות.

מה מהות ההכרעה מיום 4.7.19

30. עיון בהכרעת החוב מעלה, שהנאמן במילותיו דחה את תביעת חוב העובד לפי פרק ח' לחוק הביטוח לאומי, כך נאמר בסעיף 5 להכרעה:

"החלטתי לדחות את תביעת חוב העובד הן בשל איחור משמעותי.. והן בשל.. חוסר משמעותי במידע ובמסמכים התומכים בתביעתו (כנדרש בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי...."

(הדגשה במקור – מ.ב.)

בהמשך, בסעיף 13 להכרעת החוב, הנאמן ציין:

"עסקינן לכאורה בתביעת חוב עובד גם כנגד הביטוח הלאומי...."

וכך גם בהמשך, הנאמן ציין שהמערער הגיש "תביעת חוב עובד בפשיטת רגל של מעסיק, לביטוח הלאומי..." (סעיף 20 להכרעה) וכי הנאמן העביר את טופס התביעה על נספחיה החלקיים לביטוח הלאומי, שסירב לקבל את "תביעת חוב העובד" במתכונתה (סעיף 22 להכרעה).

31. רק בסעיף 29 להכרעה הנאמן ציין כי המערער לא עשה מאומה כדי להשלים את החסר בתביעת החוב לביטוח הלאומי "ו/או להבהיר את הטעון הבהרה בתביעת החוב ה"רגילה"", אך מיד לאחר מכן, בסעיף 30 להכרעה, הנאמן ציין כי "בנסיבות אלה, הנאמן אינו מוסמך לאשר את תביעת החוב במתכונת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי." (הדגשה לא במקור – מ.ב.).

32. גם בתגובה לערעור, הנאמן התייחס להכרעה מיום 4.7.19 כמשקפת הכרעה בתביעת חוב עובד (סעיף 9 לתגובה) ובמקום אחר ציין שלא אישר את תביעת חוב העובד בשל העדר מסמכים מלאים כנדרש בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 17 לתגובה). בהמשך, הנאמן ציין כי אינו מוסמך לאשר את תביעת החוב במתכונת פרק ח' הנ"ל (סעיף 25 לתגובה).

33. על העובדה שההכרעה מושא הערעור, מיום 4.7.19, הייתה בתביעת החוב של עובד, לפי פרק ח' למוסד לביטוח לאומי, ניתן ללמוד גם מדברי הנאמן בפרוטוקול הדיון מיום 10.7.18, שהובאו לעיל.

34. כלומר: לאחר שתביעת החוב אושרה בדין רגיל, הנושה ביקש, כפי הנראה, שתביעת החוב תוכר בדין קדימה, וכאשר הנאמן בחן אותה, הוא מצא לדחות את תביעת החוב כולה, גם לגופה, תוך איון הכרעת החוב הראשונה.

אולם, כפי שהובהר לעיל, שעה שהייתה כבר הכרעת חוב תקפה בדין רגיל, לא היה מקום במצב דברים זה להחזיר את הגלגל אחורנית בלי לנקוט בפרוצדורה לפי תקנה 95. כל שניתן היה במצב זה הוא שלא "לשפר" את הכרעת החוב (בדרך של הכרה בה כתביעת חוב עובד).

אני ערה לכך שהכרעת הנאמן בתביעת החוב בדין קדימה לכאורה סותרת את ההכרעה בתביעת החוב בדין רגיל. על פי דבריו של הנאמן עצמו, הדחייה נעשתה לאחר שהשלמות שהתבקשו על ידי המוסד לביטוח לאומי נדרשו ולא התקבלו. השלמות אלו לא נדרשו לפני ההכרעה בתביעת החוב בדין רגיל. כך או כך, בסבך המשפטי שנוצר, אין מנוס מתוצאה זו (לפיה תביעה אחת התקבלה לגופו של עניין ואחת נדחתה), כאשר כל אחד מהצדדים רשאי לפעול לפי הבנתו.

35. אם כן, מבחינת ההכרעה השנייה, זו שהתייחסה להכרה בתביעת החוב של המערער בדין קדימה, תביעה שאמורה להיות מוגשת למוסד לביטוח לאומי, ההכרעה מיום 4.7.19 הייתה הכרעה ראשונה, ובסמכות הנאמן.

36. עוד יש לציין, שהמערער הגיש את הערעור בנימוק אחד ויחיד והוא, הסתירה בין ההכרעה מיום 4.7.19 לבין ההכרעה בדוחות המסכמים. כפי שציינתי לעיל, את הסתירה הזו יש ליישב באופן שמדובר בשתי הכרעות שונות ביחס לשני סוגי תביעות שונות (בדין רגיל ובדין קדימה). המערער לא טען לגופם של דברים. המערער לא צירף פרטים או מסמכים לערעור כדי להוכיח טענותיו לגופן, והמערער לא התייחס לטענה באשר לאיחור בהגשת הערעור. כלומר: המערער לא הביא כלל פרטים וראיות הסותרים את עמדת הנאמן לגופה, ביחס לאיחור בהגשת תביעת החוב (בדין קדימה) או האיחור בהגשת הערעור. מתוך גדר המחלוקת כפי ששרטט המערער עצמו, נגזר גם אופן ההכרעה בערעור דנא.

סיכום

37. בעבר הנאמן אישר את תביעת החוב של המערער, בדין רגיל.

תביעת החוב בדין רגיל, אושרה בסכום של 112,993 ₪. לאור הנימוקים שפירטתי לעיל, הנאמן אינו רשאי לטעון שהתביעה "אושרה" ולא "הוכרעה". לגבי הכרעה זו תיקונה או ביטולה (למשל: לנוכח חוסר בפרטים ומסמכים עליו הנאמן עמד רק עת טיפל בתביעה השנייה) טעון שימוש בפרוצדורה לפי תקנה 95. כל עוד לא אושר השימוש בתקנה 95 בבקשה שהוגשה כדין, הכרעת החוב בסכום של 112,993 בדין רגיל, עומדת על כנה.

38. הכרעה נוספת בעניינו של המערער, בקשר להכרה בחובו בדין קדימה ניתנה ביום 4.7.19. הכרעה זו ניתנה כדין לראשונה בין אם עקב איחור, ובין אם בהיעדר פרטים ומסמכים בהתאם למה שדרש המוסד לביטוח לאומי.

בלי לגרוע מטענות הנאמן ביחס לאיחור בהגשת תביעת החוב או בהגשת הערעור, הרי מעת שהמערער מיקד את ערעורו בסוגיית הסתירה בין הכרעת החוב הראשונה לבין ההכרעה השנייה, לא צירף ראיות ולא הגיב לטענות ביחס לאיחור, ממילא אין מקום כיום לדון בנימוקי הנאמן לגופם, שכן המערער לא טען דבר ביחס אליהם ולא טען לגופו של עניין.

39. אם כן, הערעור מתקבל באופן שאני קובעת כי בשלב זה, קיימות שתי הכרעות חלוטות בתיק בעניינו של המערער. האחת, שניתנה קודם לדיון ביום 10.7.18, ולפיה אושרה תביעת החוב של המערער בדין רגיל, בסכום של 112,993 ₪. השנייה, מיום 4.7.19, ולפיה נדחתה תביעת החוב של המערער כעובד, בדין קדימה ולפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. התוצאה במצב דברים זה היא שהמערער יקבל דיבידנד כנושה רגיל, לפי ההכרעה המשתקפת בדו"ח המסכם.

40. בנסיבות העניין ולאור התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' סיוון תש"ף, 27 מאי 202027 מאי 2020, בהעדר הצדדים.