לפני תביעה לתשלום נזקים שנגרמו לרכב התובעת באירוע תאונתי מיום 16.7.2019.

לטענת התובעת בכתב התביעה, התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת חנה בחניה כדין. רכב הנתבע (להלן: "המשאית") הגיח בנסיעה לאחור במהירות ובחוסר זהירות, פגע ברכב התובעת וגרם לנזקים.

הנתבע, מנגד, הכחיש, בכתב ההגנה, מעורבותו באירוע התאונה. כאשר, לטענתו, לא היה לו מגע כלל עם רכב התובעת ואף אינו יודע כיצד נפגע, שכן נכחו משאיות רבות במקום באותו היום, אשר המתינו לפריקה.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ועיינתי בכל החומר שהובא בפני, לרבות תמונות הנזקים, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. שכן עדיפה עלי גרסת נהג התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה על פני גרסת הנתבע.

נהג התובעת מסר בעדותו לפני כי עת ישב במשרדו נמסר לו ע"י מעסיקו כי רכבו, אשר חנה מחוץ למשרד, נפגע בתאונה.

עוד העיד נהג התובעת כי אמו של המעסיק, אשר היתה מחוץ למשרד באותה עת, מסרה לו כי ראתה את נהג המשאית נוסע לאחור ופוגע ברכב התובעת.

מצאתי לתת אמון מלא בעדות נהג התובעת, עדות ברורה ישירה בלתי מתחמקת, המתיישבת עם כלל הראיות והנסיבות ועם הגיונם של דברים, ועדות זו הותירה בי רושם מהימן.

מנגד, עדותו של הנתבע היתה בלתי סדורה וטען במהלך חקירתו הנגדית פעמים רבות כי אינו זוכר את אשר ארע במקום.

יחד עם זאת, הודה הנתבע בחקירתו הנגדית כי פנו אליו עדי ראייה "אחרי הרוורס שאני הייתי עומד" (ר': בעמ' 7 לפרו' שורה 12) וטענו בפניו כי פגע ברכב התובעת . לדבריו, "אולי היתה אשה אחת או שניים שאמרו לי שפגעתי" (ר': בעמ' 6 לפרו' שורות 27-28).

זאת ועוד, מעדותו של הנתבע עולה כי, ככל הנראה, ביצע נסיעה אחורנית ללא מכוון, וללא נקיטת אמצעי זהירות נדרשים, או למצער, לא הוכיח כי נקט באמצעי הזהירות הנדרשים (שכן לא העיד כל מכוון מטעמו ואף הדבר לא נטען בכתב ההגנה), וזאת בניגוד לקבוע בתקנה 45 לתקנות התעבורה הקובעת כי:

"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

(1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה."

נטל ההוכחה בדבר נקיטת מלוא אמצעי הזהירות הנדרשים מוטל על הנוסע אחורנית (ר' בעניין זה: תק (ת"א) 7766/04 דנציגר אלון נ' כהן צבי מיום 25.8.2004), ר' גם: בד"נ 22/83 (מדינת ישראל נ' בן עובדיה פ''ד לח(2) 285):

זאת ועוד, מעדותו של הנתבע התברר כי התובע פנה אליו וביקש פרטי הרכב ופוליסת הביטוח והנתבע אכן מסר לו. ככל שרכב הנתבע לא היה מעורב בתאונה, תמוה כי נעתר לבקשת נהג התובעת להעברת פרטים.

אמנם, התובעת לא העידה את עדת הראייה מטעמה, כאשר, לטענת ב"כ התובעת המדובר באשה מבוגרת ועדותה נמנעה בשל המגבלות בעקבות נגיף הקורונה. יחד עם זאת, כאמור, הנתבע הודה בעדותו כי אכן היתה עדת ראייה, אשר טענה בפניו, מיד לאחר התאונה, כי פגע ברכב התובעת. בכך, אימת הנתבע את גרסת נהג התובעת בעניין זה.

אשר על כן, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח אחריותו של הנתבע להתרחשות התאונה במאזן ההסתברויות.

ביחס לסוגיית גובה הנזק, טענותיה של התובעת בעניין זה, לרבות חוות דעת השמאי, לא נסתרו.

לאור כל האמור, מצאתי לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 6,398 ₪ , בצירוף אגרת המשפט בסך 760 ₪, שכר העד כפי שנפסק (400 ₪ ), ושכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.

התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.