ביום 9.2.2020 הגיש המערער את הערעור דנן, במסגרתו הלין על כך שהמשיב חדל ונמנע ממתן החלטה בבקשתו להכרה בזכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), וזאת חרף העובדה שמדובר בבקשה אשר הוגשה שנים רבות קודם לכן, בחודש ספטמבר 2011.

ביום 26.3.2020 הודיע המשיב כי החליט להכיר בפגימה מושא הבקשה להכרה בזכות ככזו אשר אירעה במהלך שירותו הצבאי של המערער ועקב השירות. במילים אחרות, המשיב הודיע כי הוא החליט לקבל את הבקשה להכרה בזכות. המשיב ציין כי לאור החלטה זו הערעור התייתר, ולפיכך ביקש למחוק אותו ללא צו להוצאות. בתגובה הגיש המערער בקשה לפסיקת הוצאות בגין הגשת הערעור, תוך שהדגיש כי נוכח פרק הזמן הארוך עד מאד במהלכו המתין למתן החלטה בעניינו, לא היה לו מנוס אלא להגיש את הערעור. המשיב הגיב לבקשה לפסיקת הוצאות וציין, בין היתר, כי לא שקט על השמרים, וכי "[...] במשך כל השנים מאז הוגשה בקשת המערער להכרה ועד להכרתו, התנהלו שיח והתכתבות ערה בין המערער ובא כוחו לבין נציגי המשיב [...]" (סעיף 2 לתגובת המשיב). בהמשך הוגשה תשובה לתגובה מטעם המערער. נוסיף ונציין כי בתחילה ביקש המערער לחקור את קצינת התגמולים על התצהיר שצורף מטעמה לתגובת המשיב לבקשה לפסיקת הוצאות, ואולם בהמשך חזר בו מבקשתו זו.

ראשית נציין את המובן מאליו - כי הערעור מיצה את עצמו ודינו להימחק. נותר לנו אפוא להכריע אך בבקשה לפסיקת הוצאות.

עיינו בכתבי הטענות השונים, ואנו סבורים כי במקרה זה קיימת הצדקה מלאה לפסיקת הוצאות לטובת המערער. נחזור ונזכיר, כי בקשת המערער הוגשה למשיב בחודש ספטמבר 2011, וכי הערעור הוגש ביום 9.2.2020, קרוב לשמונה שנים וחצי לאחר מכן. גם לאחר שנתנו דעתנו להסבריו השונים של המשיב, איננו סבורים כי ניתן לומר שפרק זמן של שמונה שנים וחצי מהווה פרק זמן סביר לקבלת החלטה בבקשה להכרה בזכות לפי חוק הנכים (ויש לזכור כי במועד הגשת הערעור טרם התקבלה החלטה בבקשה, ולא ניתן לדעת כמה זמן היה עובר עד לקבלת ההחלטה אלמלא הגשת הערעור). עיון בהשתלשלות האירועים אשר פורטה במסגרת תגובת המשיב מעלה כי היו פרקי זמן ארוכים שבהם לא ארע דבר מבחינת הטיפול בבקשה. אכן, בסופו של יום גם המשיב הכיר בכך שחל עיכוב במתן ההחלטה בעניינו של המערער (ראו את הרישא לסעיפים 2, 11 לתגובת המשיב).

בנסיבות אלה, אנו סבורים כי הייתה למערער הצדקה מלאה, מבחינה סובייקטיבית, להגשת הערעור דנן; מה גם שניתן להניח שהגשת הערעור אכן הביאה לקידום הטיפול בבקשתו. לפיכך, זכאי הוא לפסיקת הוצאות לטובתו (ראו והשוו למשל: בג"ץ 4858/14 רלף נ' משרד הפנים (9.8.2015)). ודוק: הטענה לפיה התמשכות הטיפול בבקשה דווקא היטיבה עם המערער מבחינת התוצאה, שכן אלמלא העיכוב היה המשיב מכיר בקשר של החמרה בלבד (להבדיל מגרימה), אינה ממין העניין ואין בה כדי לאיין את זכותו של המערער לפסיקת הוצאות לטובתו.

התוצאה היא כי הערעור נמחק. לאחר שהבאנו בחשבון את מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין, החלטנו לחייב את המשיב בהוצאות לטובת המערער בסכום כולל של 5,500 ₪.

ניתן היום, כ"א אב תש"פ, 11 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

___________________ ___________________

פרופ' חנן מוניץ, חבר ועדה מר יצחק שלום, חבר ועדה